הסיכום השנתי של קולומבוס ל-2024 /// האלבומים והשירים של השנה

עיצוב: Elad Elharar Design & Illustration

גם 2024 הייתה שנה שבה הרגלי ההאזנה שלנו הושפעו מהמציאות החיצונית, לא פחות ואולי אף יותר מהנטיות האישיות של כל אחד ואחת על הסיפון. חלק חיפשו נחמה וחלק חיפשו לכעוס, חלק חיפשו עוד מהדברים המוכרים, וחלק רצו דווקא לברוח הרחק עם צלילים חדשים. וללא קשר למניע הראשוני להאזנה, הגיעו לסיכום הזה ערמות של מוזיקה יפהפייה שיצאה בעולם בשנה שחלפה. אז נאחל לכולנו שב-2025 כבר נחזור לשמוע מוזיקה סתם, כי מתחשק, ונזמין אתכם לצלול אל כל מה שעוד לא יצא לכם להכיר בשנה החולפת. מתחילים…

ניסיתי לחשוב מה מאפיין את הרשימה של השנה. יש בה המון שירים שהיה לי קשה במיוחד לצמצם. המושמעים ביותר היו שירי אלט-קאנטרי / קאנטרי / רוק קלאסיים; כאלה שיש בהם איזו פונקציה מרגיעה, מחזירה לבית (המטאפורי, נולדתי בגבעת שמואל, חבריםות), ולמוכר. השיר שהתנגן לי בלופים אולי יותר מכולם היה May Ninth של קרואנגבין; המרגיע ביותר היה All My Friends של אויף אודונובן; וגם Waxahatchee עם Right Back To It או Lake Street Dive החזירו אותי לאיזו תחושה ביתית ומחוברת לקרקע. גם באינסטרומנטלי של האחים גוטיירז מצאתי מפלט מעודף המילים חסרות המשמעות והמכובסות שנזרקו לאוויר השנה. כשכבר יצאתי מאזור הנוחות, לרוב זה היה עם אמן שכבר הכרתי קודם, שנתן לי את היכולת לצאת בביטחון מגבולות הגזרה ולחקור עוד. אני מקווה שבשנה הבאה ארגיש בטוחה להפליג רחוק אף יותר.

Aoife O’Donovan & Hawktail – Play All My Friends
אויף דונובן שחררה השנה אלבום יפהפה שנקרא All My Friends, ושיר הנושא מתוכו בהחלט הפך להיות אחד משירי השנה שלי. אלא שאז יצא האלבום הזה: שיתוף פעולה בינה לבין ההרכב הוקטייל, והשירים קיבלו ביצועים אפילו יותר יפים, מרוממי נפש ושורשיים. אם יש לכם בוקר שבת שתובע צלילי התעוררות, או איזו נסיעה מדברית, זה האלבום בשבילכם.
להאזנה

Hermanos Gutierrez – Sonido Cosmico
לאחים גוטיירז יש השפעה מאזנת בכל דבר שהם עושים. בין אם זה בשיר הנושא, ב-Low Sun, בטייני דסק שלהם, או בכל דבר שהם נוגעים בו; זו תהיה רק חתיכה מתוך השפע המיוחד שהם מביאים לעולם, עם הגיטרות שלהם והבלוז המקסיקני האלקטרוני שכל־כך מזוהה עמם כבר. מצאתי את עצמי ממליצה על האלבום הזה שוב ושוב לחברים שביקשו קצת שקט ומפלט מרעש, ממילים, מהמולה. בדרכם הייחודית, האחים גוטיירז הם מסאז׳ ללב.
להאזנה

Brigitte Calls Me Baby – The Future Is Our Way Out
יש בי חיבה לגרנדיוזיות, להחצנה, להגזמה אפילו. לבריג׳יט קולס מי בייבי יש את זה, וזה רק האלבום הראשון שלהם. הם נשמעים (ונראים!) לפעמים ממש כמו הסמית׳ס או דיפש מוד, ברמה שזה כבר גובל בגניבה אמנותית. עם זאת, האומץ ללכת דוך על הדבר, להיות ״בויבנד״ שא.נשים אולי גם ילעגו לו – אני מתה על זה. בריג׳יט קולס מי בייבי היא בעיניי התגובה לגל הנשי של MUNA או The Last Dinner Party ובינינו? איך אפשר שלא למות על זה כשהסולן שלכם נראה ככה ואת נולדת באייטיז.
להאזנה

The The – Ensoulment
איך נשארים פרש? איך מתבגרים (שלא נאמר מזדקנים) אבל שומרים על נפש צעירה, על פתיחות לדברים חדשים? ובכן, במקרה שלי זה קל: לא מכירים הכול to begin with. בעוד רבים שיבחו את שובם של The The עם Ensoulment, עבורי זה היה האלבום הראשון שלהם. וככזה, הוא טרי, מדויק, חדשני ולא המשך יצירה של שנים. האלבום Ensoulment הוא בדיוק בתדר של הדברים שאני אוהבת: אפל, קליל, רציני, עליז, ואולי יותר מהכול: אני כבר מדמיינת כמה שירים מתוכו (ובמיוחד I Wanna Wake Up With You) בפס הקול של סדרה אחת ספציפית שאני מאוד מחכה לה. סטיי טיונד.
להאזנה

Bonny Light Horseman – When I Was Younger
רבים אוהבים את בוני לייט הורסמן, הטריו של אנאיס מיטשל, ג׳וש קאופמן ואריק ד. ג׳ונסון, בזכות הצלע הנשית של הטריו. אז אוריד את האבן הזו מהלב ואתוודה מיד: אני לא מאוהבות מיטשל (כן כן, זה כולל את Hadestown). עם זאת, אני מאוהבת בהרכב, ומצאתי שהשירים שאני הכי אוהבת הם תמיד שילוב ההרמוניות בינה לבין אריק (סולן ה-Fruit Bats וחבר לשעבר בלהקת The Shins). בסינגל הזה, When I Was Younger, מעבר למשחק התפקידים ביניהם ולמילים המנחמות של איש.ה זקנ.ה המסתכל על עברו.ה ולא מתחרט.ת, יש גם תפקידי קולות שאני ממש אוהבת. הצעקה הזו שנשמעת כמעט כמו כלי נגינה לקראת סוף השיר, היא משהו שחזרתי אליו לאורך השנה.

Khruangbin – May Ninth
מן העבר השני של הזעקות של בוני לייט הורסמן, עמדו להם הגלים השקטים והרגועים של קרואנגבין. May Ninth הוא השיר שחזרתי אליו הכי הרבה לאורך כל השנה. למרות שיש לו מילים, הן כמעט כמו קול של גל שמתנפץ אל חוף. קרואנגבין אפשרו לי את הדבר שהכי הייתי צריכה: פשוט להיות ולנשום עם המוזיקה, no questions asked. המוזיקה לא תבעה ממני האזנה מיוחדת, הקשבה למילים, התרגשות או עוררות. היו אפילו כמה רגעים שהשיר הזה התנגן לי באוזניות ופתאום שמתי לב לפרח, לגל יפה, או לתנועה מסוימת בעולם וצילמתי אותה. אם היה לי פסקול ל-2024 כנראה שהוא היה May Ninth.

Aoife O’Donovan – All My Friends
אז כאמור בחלק של אלבומי השנה, גם אויף או׳דונובן סיפקה את הנחמה הזו. אבל הפעם כן עם מילים, כן עם תביעה מסוימת להאזנה. ובכל זאת, גם בתוך ההאזנה הזו מצאתי שקט.

Laura Marling – Caroline
אני מניחה שיש פה איזה מסר פסיכולוגי חבוי יותר או פחות, אבל אני אנסה להתעלם ממנו ולהגיד שלשמוע את לורה מארלינג שרה שיר ערש שמורכב מ״לה לה לה״ ו״סאמת׳ינג סאמת׳ינג״ היה תחליף ממש ראוי לטיפול פסיכולוגי מדי פעם. הייתי רושמת לפחות שיר-שניים כל ערב כדי ללכת לישון בתחושה שיש איזו אימא מוכשרת שדואגת לנו, וכל מה שהיא צריכה זה רק גיטרה ושברי מילים.

Emiliana Torrini – Miss Flower
זה יהיה השיר הקצבי הכמעט-יחיד בפלייליסט השנה. מרגיש לי שהיו מעט מאוד רגעים שבהם רציתי לרקוד, וגם כשכן, החשק עבר מהר מאוד. אני מגלה שגם בתוך הרצון לצאת לפעמים מהשריון, הייתי צריכה קול מוכר שיעזור לי לצאת. אמיליאנה טוריני המופלאה, שאולי חלקכם זוכרים מתחילת האלפיים עם Love in the Time of Science ו-Fisherman's Woman, הוציאה השנה אלבום ששווה להטות לו אוזן. היא לקחה כיוון סופר מעניין שבעיניי מתבטא ביתר שאת בסינגל הסקסי הזה.

ציון לשבח: Marika Hackman – The Girl Who Fell To Earth
השיר היפהפה, במקור של גאז קומבס, קיבל קאבר לא מאוד רחוק מהמקור. אבל וואו, איזה שיר זה ואיזו מריקה זו. ציון לשבח על בחירת שיר וציון שני לשבח על ביצוע מדויק.

פלייליסט שירי השנה המלא של שחר רודריג

Charles Lloyd – The Sky Will Still Be There Tomorrow
צלילי תופים קלושים מהדהדים באוזניים ומייצרים מתח ראשוני. אליהם מצטרף פסנתר עדין וכמה שניות לאחר מכן, כוכב הערב מפציע לראשונה. הסקסופון של צ'ארלס לויד, שבו הוא מנגן כבר יותר משישים שנה, ממלא את חלל האוזן ולוקח אותנו הישר למעמקי נפשו של לויד. בלי הכנה מוקדמת וכששיר הפתיחה Defiant, Tender Warrior טרם הסתיים, המאזין נמצא כבר עמוק במסע רוחני. לא הרבה אחרי, בתפר שבין Monk’s Dance הקצבי ל-The Water Is Rising הרגשני ובזמן שליבי הומה במהרה לנוכח המקצבים הא-לינארים בניחוח אוריינטלי השוברים כל תבנית מוזיקלית מוגדרת, היה לי כבר ברור: זהו אלבום השנה שלי.

The Sky Will Be There Tomorrow יצא ביום הולדתו ה-86 של הסקסופוניסט הוותיק מממפיס, שנחשב עוד בשנות ה-60 לאחד מאמני הג'אז המוערכים והחשובים של דורו. לויד הספיק לנגן בקריירה הענפה שלו עם אגדות כמו ג'ון קולטריין ומיילס דייויס, ואפילו הופיע לצד ג'ימי הנדריקס וגרייטפול דד. כאחד הנציגים האחרונים של דור הסקסופוניסטים שהגדיר את הג'ז באמריקה, לויד מעביר לנו מורשת שלמה בשעה וחצי, המשלבות קטעים חדשים לצד קטעים ישנים המנוגנים מחדש.
הוא לא שוכח את גיבורי זמנו, ומוקיר את בוקר ליטל (Booker Little) ב-Booker’s Garden ואת בילי הולידיי בקטע המעורפל The Ghost of Lady Day; קטע שבו לאחר כארבע דקות נכנסת כמו סופת אש נגינה נלהבת, המפזרת את הערפל וסוחפת את המאזין על רוחותיה. קטע התיפוף ב-Balm in Gilead הוא מחווה לסיפריטואלז ושולח אותנו הישר לאפריקה, ומשם על גבי מסילת הרכבת אל מצרים, בקטע Cape Of Cairo; תשע דקות של נגינה חמימה כמו רוחות המדבר, המובילה אותנו אל סיומו של האלבום.
לויד סיפר לא מזמן כי הוא "מרגיש בסיומו של המסע". לאורך כל האלבום הוא מדבר אלינו באמצעות נגינת סטקטו הנשמעת כמו דיבור או פריצ'ינג, וכך הוא מוסר לנו את דרשתו, אולי בפעם האחרונה.
להאזנה

J. Bernhardt – Contigo
שירי פרידה הם דבר נדוש, ולרוב הם משמשים כאמצעי ריפוי. מחד, ריפוי עצמי לאומן השופך את הלב על המחברת ונותן מקום לפצעיו החשופים; ומאידך, ריפוי לשלל הלבבות הנוספים שיאזינו לתוצר. "אני הולך ומתאהב בקלישאות!"; הכריז J.Bernardt הלא הוא ג'ינטה דפרז (Jinte Deprez), מההרכב הבלגי Balthazar, לאחר הוצאת אלבומו השני, Contigo, הנסוב כולו סביב פרידה מאהובתו.
Taxi הוא מסעו הראשוני של ברנרדט בין שלבי הפרידה השונים, המתחיל בהכחשה ונסיעה אל מקום ללא דרך חזרה: "Can you please drive me to a point of no return". המנגינה בשיר מקבעת את הקו המוזיקלי להמשך האלבום: בס פאנקי הצולל לתוך אורקסטרה של כלי מיתר דרמטיים וצלילי מקהלת נשים. ברנרדט מצליח לייצר אווירה אפלולית וסינמטית. התמונה שעולה לראש בעת ההאזנה היא בר יין חשוך, אימג'ים של ברנרדט כשעוד היה עם אהובתו, שותים למען אהבתם. ולצד זאת, שני אימג'ים של לאחר פרידה: שבור על הבר, שותה מתוך כאב. ברנרדט מצליח לייצר מתח בין רומנטיקה לשיברון לב, המתלווה להאזנה לאלבום.
Contigo בספרדית פירושו "איתך" וברנרדט משחק עם מילה זו בשיר הנושא של האלבום. השיר מתחיל בזיכרונות חיוביים על התקופה שלהם יחד “With you, I never have a doubt” ונגמר בהבעת תסכול ועצב על הפרידה “And without you it's no good”. ההוק בשיר Mayday (אות מצוקה בין לאומי), הוא גם משחק המבוסס על שמו, וברנרדט נשמע כצורח או זועק לאורך כל השיר, אך אין אלו צרחות צורמות, הן משתלבות באופן מפתיע לטובה עם השירה שלו.

האלבום נגמר בשיר Free, ובו עולה התהייה האם עכשיו, לאחר הפרידה, הם בודדים או סוף סוף חופשיים. השאלה הזאת מהדהדת לאורך חמש דקות הסיום ונשארת ללא מענה, כמעין סוף פתוח המבטא בצורה המדויקת ביותר את הרגשות שלאחר פרידה. פול סיימון אמר שיש חמישים דרכים לעזוב את אהובתך. כתיבת אלבום היא כנראה אחת המוצלחות שבהן.
להאזנה

Mach-Hommy – #RICHAXXHAITIAN
בסינגל המוביל מהאלבום תחת אותו השם, מאק-הומי (Mach-Hommy) משתף פעולה עם המפיק קייטרנדה (KAYTRANADA) הידוע בביטים המרקידים שלו, ניגוד מוחלט למה שאנחנו רגילים לשמוע ממאק. הראפר האמריקאי שמזוהה עם קולקטיב המוזיקה גריזלדה, בחר בדרך חדשה והוציא אלבום עצמאי ראשון, #RICHAXXHAITIAN העוסק, בניגוד לשמו, בעוני ובאיכות החיים הירודה שבהאיטי מולדתו. היכולת של מאק לירות חרוזים בקצב מהיר ובקלילות חסרת מאמץ, נשמרת גם על ביט מהיר ומקפיץ. כתוצאה מכך מתקבל שירו ה"נגיש" ביותר של הומי, כזה שיכול לככב במצעדי הפופ, ומצד שני, משמר את האופי של האנדרגראונד היפ-הופ. באלבום הזה, הומי מציג ורסטיליות שהופכת אותו לאחד הראפרים המעניינים שפועלים כיום.

Nilufer Yanya – Like I Say (I runaway)
"לדעת לחלק את זמננו כראוי פירושו לדעת ליהנות מן החיים". הספר 'חוכמת החיים' של הסופר הספרדי בלטסר גרסיאן כולל בתוכו 300 עצות לחיים טובים. לפי גרסיאן, הזמן הוא רכיב מרכזי בדרך לחיים טובים יותר, וכך גם לפי נילופר יאניה (Nilufer Yanya). הלהיט הגדול מאלבומה המצוין של הזמרת הלונדונית My Method Actor, עוסק באיך אנחנו בוחרים להעביר את הזמן שלנו. השיר נכתב בהפקתו של וילמה ארצ'ר (Wilma Archer), מפיק בריטי אקספרימינטלי שאוהב לנוע בין ז'אנרים ולשלב צלילים שלכאורה נשמעים off ולא קשורים לשיר, ובפועל מייצרים אווירה ייחודית וסוחפת. המבנה של השיר יחסית פשוט, ריף הגיטרה די בסיסי וחזרתי, ורק בפזמון הוא מתפוצץ עם דיסטורשן שנותן חיים לתחושת הרדיפה שמייצרים הקליפ והמילים (קליפ שבו נראית נילופר בורחת בשמלת כלה). נילופר רודפת אחרי הזמן, מרוץ אינסופי ללא מנצחים, אך אם נדע לנצל אותו נכון, נחייה חיים טובים יותר.

פלייליסט שירי השנה המלא של אורן גוטליב

Yin Yin – Mount Matsu
אחרי שני אלבומים מעולים, הוציא ההרכב ההולנדי בעל השם המזרח אסייתי Yin Yin, אלבום שלישי, שלא נופל בכלום מקודמיו. האלבום הוא מסע בין פסיכדליה, סרף, מוזיקה מזרח אסייתית, דיסקו, ובעיקר – הרבה כיף. למרות עזיבתו של אחד ממייסדי הלהקה, Yves Lennertz, ואולי בזכות זה, האלבום מקבל מקום ניסיוני יותר. המיקס של ההשפעות עובד מעולה גם פה, אבל התחושה היא של דחיפת גבול החיבור בין הכיוונים המוזיקליים, והמתנה לראות מה יקרה. השירים ברובם אינסטרומנטליים ולא קצרים, עם מוטיבים חזקים של מזרח אסיה: כלי מיתר מסורתיים וכלי הקשה לוקחים את המאזין למסע גם בתוך השירים עצמם, עם מעברי סגנונות שיכולים ללכת לדיסקו ואלקטרוני אבל גם לסולו צוקים או בלדה עם גיטרה אקוסטית.
האלבום נפתח עם הקטע Year Of The Rabbit, שמתחבר לשנה הסינית שהסתיימה השנה, קצת אחרי שהאלבום יצא. הסאונד משתנה לאורך השיר מסאונד אסייתי למוטיבים מערביים מובהקים; ובדיעבד משמש גם כטיזר להמשך האלבום, שבמהלכו הם חוקרים כיוונים שונים עם כל שיר, ומצליחים שלא לשעמם לרגע. במיוחד כשפתאום אתה שומע שיר הנפתח ב״שיאצו לארוחת הערב״ וכל הסאונד שמצטרף מיד גורם לך להרגיש שאתה מקבל מסאג׳ לאוזניים; אחרי שבשיר הקודם לא הפסקת לזוז עם ״דיסקו טוקיו״. לא כל שמות השירים מרמזים על התוכן, אבל שם האלבום, הר פיקטיבי בשם מאצו (ביפנית: עץ אורן), מייצג בעיניי נקודת מפגש או פסגה של התמהיל הנהדר והמדויק של ההרכב.
להאזנה

Leyla McCalla – Sun Without The Heat
ליילה מקאלה לוקחת את הסאונד שלה למקום חדש באלבום הזה, החמישי במספר. היוצרת האמריקאית, בת למהגרים מהאיטי ומאוד מחוברת למסורת שלה ולמסורות מוזיקליות נהדרות נוספות; הפעם מתנסה ומוסיפה שכבות מוזיקליות. מוזיקה חשמלית, קצת פסיכדלית, סינת'ים ואפילו לרגע עושה קצת נויז. זה יוצא מעולה, מגוון ומעניין לכל אורך האלבום. ולצד זאת הבסיס עדיין שם: הבנג׳ו, הצ׳לו, המסורת ההייאטית, הנגיעות האפריקאיות והדרומיות; ובעיקר השירה הישירה והנקייה שלה, שבאמצעותה היא מצליחה להעביר מסרים מורכבים ללא שום הטפת מוסר, ובלי לדבר מעמדת הקורבן.
מקאלה פותחת עם השיר בעל השם המזמין "Open the Road", שמעביר אותנו מאפריקה אל הקאריביים, בתוספת שכבה חשמלית עדינה שהולכת ומתפתחת לדיסטורשן בתיאטרליות מתבקשת, כאילו היא נותנת לנו קדימון לסאונד של האלבום. משם, האלבום הולך ומתפתח לשירים העוסקים במשבר האקלים, שאולי נדמה לנו בישראל כפחות מהותי בשנה וחצי האחרונות, שבהן היו לנו בעיות קצת יותר נמוכות בפירמידת הצרכים של מאסלו. לכן, באופן אישי לפחות, הטקסטים הם לא הדבר שמשך אותי לשמוע את האלבום, אלא המוזיקה הבאמת מעולה שבו. Take Me Away המקפיץ; Tower הנהדר עם סולו גיטרה מהמדבריות של מקסיקו ותופים מתגלגלים לכל אורכו; Tree – השיר העדין על מישהי שהפכה לעץ ועומדת לבדה על צוק, בוכה שלאף אחד לא אכפת ממנה ומתלבטת האם לקפוץ אל האוקיינוס כדי להציל את נשמתה, והאם היא תצלח את הקפיצה הזו ותשחה. השיר הופך דרמטי יותר ויותר עם התקדמותו, כאשר חציו השני הוא סולו גיטרה חשמלית עם קצב שמתגבר עד שהוא הופך לנויז, או לרעש גלי האוקיינוס בסיום קוצף ורועש. אחריו מגיע שיר הנושא של האלבום. Sun Without the Heat, ובו מקאלה שואלת שאלה בצורות שונות, אבל עם משמעות דומה וקצת פילוסופית: האם אנחנו יכולים לחיות עם ההשלכות של החיים המודרניים שלנו, החיים כבני אדם וההשפעה על האדמה. האלבום מסתיים בשיר היחיד שבו הפסנתר מקבל את ההובלה, ושאליו מצטרף רק הצ׳לו של מקאלה מדי פעם, עם משחק מילים על המשפט I want to believe, כך שפעם הן נאמרות בתקווה למשהו אידיאלי, ופעם בהבנה שהיא רוצה את מה שכבר יש לה.
להאזנה

Ezra Collective – God Gave Me Feet For Dancing
אני חושב שמהרגע הראשון ששמעתי את השיר הזה לא הפסקתי לזמזם את המלודיה הקליטה שהוא יושב עליה במשך הרבה זמן. המשפט החוזר, שהוא בעצם גם שמו של השיר באיזושהי סינגריה מושלמת עם הקצב והמלודיה שהחבר׳ה ב Ezra Collective יצרו פה הפכו את השיר הזה לאחד המושמעים אצלי הכי הרבה השנה. הצליחו לזקק פה ממתקק פופי מתוך העולם של הג׳אז הבריטי המעולה שכתבנו עליו פה כבר רבות והלהקה הזו היא אחד הקולות הבולטים בו.
הפתיחה עם הפסנתר שממשיך להיות עמוד השדרה של השיר, עם שכבת המקצבים המגוונת וכלי הנשיפה שנותנים את מקצב ההיילייף, שאפילו מוזכר בשמו במילים של השיר, כדובדבן על הקצפת יושבים בול על השירה של הזמרת יסמין לייסי, אותה הם מארחים בשיר.
בלי ספק אחד מהשירים שמרימים את המצברוח כשצריך ומספק גם שער כניסה קליל לאלבום כולו, ולסצנה של הג׳אז הבריטי שכמה מנציגיו מככבים באופן קבוע בסיכומים שלי.

Kokoroko – Sweeter Than
אני לא חושב שאת קוקורוקו צריך להציג למי שעוקב אחרינו בשנים האחרונות, ולכן אגש ישר לעניין. הם הוציאו אי.פי של ארבעה קטעים השנה, ובו הם שומרים על הרמה והאיכות, גם אם לא מחדשים שום דבר (מתי התרגלנו לחפש חידושים וריגושים כל הזמן?) הם מצליחים לייצר מנגינות נעימות על מקצבי אפרוביט/היילייף נהדרים, עם שירה המשתלבת תמיד כמו עוד כלי נגינה, שבמקרה משתמש גם במילים כדי להשמיע את הצלילים שלו. השיר הספציפי הזה מאפשר איזו מנוחה לאוזן, ואולי מזור לנפש ממרוץ דמיוני או אמיתי כלשהו. מזכיר אפילו את האי.פי הראשון שלהם הנושא את שמם, זה שגרם לרוב דרי הסיפון להתאהב בהם מיד.

Beyoncé – TEXAS HOLD’EM
מה יכול לתפוס אותי בשיר של ביונסה? כמובן שפתיחת בנג'ו מגניבה מאד המנוגנת על ידי לא אחרת מריהנון גידנס, אחת מהיוצרות האהובות הסיפון, שעליה כתבתי לא מעט בעצמי. השיר, יחד עם האלבום כולו, עורר סערה בקרב מעריצי הקאנטרי בארצות הברית שטוענים, כנראה די בצדק, שביונסה מנסה לעשות מוזיקת קאנטרי וזה לא עובד. ביונסה עצמה ילידת טקסס, וגם האישה השחורה הראשונה שהכניסה שיר למקום הראשון במצעד הקאנטרי של הבילבורד. האלבום כולו מלא בשירים ומחוות לזמרים וזמרות קאנטרי שהגדירו את הז׳אנר לאורך השנים, כמו ווילי נלסון, דולי פרטון כמובן, לינדה מרטל ואחרים. ולמרות כל אלה, יש לא מעט נפילות מוזיקליות וקאברים שלא עובדים באלבום. עם זאת, ביונסה היא ביונסה (והשמועה אומרת שחייבים להודות לה) ולא מעט שירים הם פשוט טובים. השיר הזה, שנושא את השם של גרסה אחת של משחק הפוקר, הוא הו-דאון מקפיץ, מזיז אגנים, שנפתח בבנג'ו נהדר וממשיך עם קצב ממכר ומילים שלא דופקות חשבון. שיר שאפשר לשמוע בלופים מבלי לשים לב. כמו Daddy Lesson המעולה מתוך אלבומה עטור השבחים Lemonade, דווקא בשיר כזה, שהוא לא קאבר אלא פשוט שיר עם קצב מעולה, וכמה כלים שביונסה פחות נוהגת לשלב בשירים שלה, מתקלבת תוצאה שמתבלטת מעל השטאנץ.

פלייליסט שירי השנה המלא של דביר כלב

Laura Marling – Patterns in Repeat
בעתות משבר ומצוקה, אני נוטה כמו רבים מאיתנו לשוב אל המוכר והאהוב, מקום שיכיל ויערסל אותי, שיגן עליי במעט מפני הסערה שמתחוללת בחוץ ובפנים. על כן, יציאת האלבום החדש של לורה מארלינג השנה (השמיני במספר, לא כולל שיתופי פעולה), הייתה עבורי כמו אוויר לנשימה, הזמנה לחזור אל הרחם, להתנתק לחלוטין מכל הרעשים שמסביב, גם אם לכמה רגעים. לאחר שבאלבומה הקודם "Song for Our Daughter" מ-2020, שרה לורה מארלינג לבת מדומיינת שטרם נולדה, הפעם היא כבר אמא טרייה, והשירים שהיא שרה מוכוונים ישירות לבתה הבכורה שנולדה לא מכבר. חלק גדול מהאלבום הוקלט כשהתינוקת נמצאת ממש בחדר ההקלטות, ואפילו ניתן לשמוע את קולה ברקע בפתיחת השיר הראשון היפהפה, שנקרא באופן לא מפתיע "Child of Mine". דמיינו מה זה להיוולד ולגדול לתוך סשני הקלטות באולפן של לורה מארלינג. היש ילדות מושלמת מזו? לא שמארלינג אי פעם הייתה מוקצנת וצעקנית, אבל באלבום החדש ניכרת עוד יותר ההתכנסות, ההתבגרות והשקט הפנימי המתפרץ שלה. טוב, ככה זה כשהתינוקת לידך ואת לא רוצה שהיא תתעורר: האלבום שלך הופך בעל כורחו למקבץ שירי ערש.

מארלינג החלה את דרכה בגיל 18 בפרץ של יצירתיות והזרמת דם חדש לעולם הפולק והסינגר-סונגרייטריות, וממשיכה עד היום בעקביות להוציא אלבומים מצוינים בזה אחר זה. פה ושם היא פוזלת להתנסויות אקספרימנטליות כגון ההרכב הסמי-אלקטרוני LUMP, אך לרוב היא שומרת על הטון הרך והעוטף, שטומן בחובו מערבולות פנימיות גועשות שאין לטעות בהן. מלבד היציאה החצי אוונגרדית אינסטרומנטלית באמצע האלבום "Interlude (Time Passages)" שבה מארלינג כאילו קורצת לנו "אני אמא, אבל עדיין מגניבה וניסיונית", אין ספק שבאלבום החדש המערבולות מעט נרגעו, וזה בול מה שהייתי צריך בשנה סוערת כמו זו. בניגוד לטרוניות עבר שהיו לי על יוצרים/ות שהופכים להורים ומותירים את האדג' מאחור, עכשיו רק תנו לי עוד אלבומים של אימהות טובות דיין. תנו לי לחזור לתמימות הילדית, לפני שהמציאות קרסה לתוך עצמה. העיבודים שומרים על טון אחיד, רגוע וחזרתי, כיאה לשם האלבום Patterns in Repeat, ולא בכדי; הטקסטים של השירים עוסקים לעיתים בדפוסים שעוברים מדור לדור, מסבתא לאם לנכדה, ולדפוסים האנושיים הפנימיים שמובילים אותנו. הקו המוזיקלי מבוסס כתמיד על פריטת הגיטרה המוכרת והבוטחת של מארלינג, עם תוספות עדינות של כלי מיתר, ללא כלי הקשה או מטען חורג אחר. ועוד טוויסט מהמם שייחודי לאלבום הזה – שירת מקהלה נשית שמלווה את רוב שירי האלבום, כמו קהילה של אימהות שעוטפת את מארלינג מכל הכיוונים ותומכות בה. לפני כמה שבועות זכיתי לחזות בלורה מארלינג מופיעה בכנסייה בשכונת האקני בלונדון, מיקום מושלם וקדוש שמתאים בול למוזיקה הטהורה שלה – והחלק שהכי העצים את המופע היה הליווי המקהלתי המלאכי המדויק, שפשוט העלה כל ביצוע לרמות שמיימיות.

לא קשה לי לבחור קטע אהוב מהאלבום, כי יש שיר אחד שפשוט זורח מעל כל השאר בגאוניותו הפשוטה: Caroline מבוסס על רעיון כל כך מבריק, שאני בשוק מכך שלא נכתב עד היום שיר כזה (תקנו אותי אם אני טועה). מדובר בשיר שכל ה"הוק" המוזיקלי שלו מבוסס על ניסיון להיזכר בשיר אחר. כלומר, הפזמון של השיר הוא למעשה לורה מזמזמת קטע מתוך שיר שנתקע לה בראש, והניסיון להיזכר הוא עצמו מהווה את הפזמון של השיר שאנו שומעים: "זה הלך משהו כמו: לה לה לה לה לה לה לה / משהו משהו קרוליין…". אני חולה על זה!
להאזנה

Michael Kiwanuka – Small Changes
בעוד אלבומו הקודם (שכיכב בסיכום 2019 שלי) נפתח בצורה משחקית וקלילה שהכניסה אותנו למועדון ג'אז תוסס ומקפיץ, הפעם אהוב ליבי מייקל קיוונוקה פותח את אלבומו החדש, והראשון מזה 5 שנים, בקטע שכאילו יצא מתוך סשן צ'ילאאוט של Zero 7. בהתאם לשמו של השיר, Floating Parade, מוליך אותנו קיוונוקה על עננים לאורך כל האלבום, יד ביד אל עבר שערי גן העדן הנכספים. זוהי יצירה שלמה ורציפה שרצוי לשמוע באוזניות, כך שכל מכת בס פריך, כל פריטת מיתר וכל הברה שפולט מפיו היוצר המחונן הזה, יגרמו לכם לרחף בשמי הסתיו כעלי שלכת ברוח הקרירה. למייקל קיוונוקה יש קול שיכול להמיס חרבות ברזל, נעים כל כך, עם נגיעות מחוספסות בקצוות – קול שכולו נשמה.

אני מודה, אין כאן ממש חומרים שמהם עשויים "להיטים", כדוגמת קטעים מוכרים מאלבומיו המוקדמים, שהניבו סינגלים חורכי פלייליסטים של בתי קפה. אבל זה רק הופך אותו לשלם יותר בעיניי כמכלול. באמת שאין כאן נפילות, הכול פשוט יפה, מוגש ומעובד לעילא ולעילא. כל שיר מוביל לזה שאחריו בטבעיות שמשאירה את המאזין עירני, אך גם מכניסה אותו למוד של כמעט "סוטול". קיוונוקה לוקח את הזמן, ה-Pacing של האלבום כאילו יורד למהירות 0.5, לא מתאמץ ולא מנסה להרשים ולעשות שמיניות באוויר כדי ללכוד את המאזין. מתוך ערמות הסול הבלתי נדלות, לעיתים מגיח סולו גיטרה א-לה פינק פלויד, קלידים שמרפררים לסגנון הרחפני של רדיוהד המאוחרים; או הקדמה אקוסטית סטייל "האלבום הלבן" של הביטלס שמנותקת מהשיר עצמו (הקשיבו לפתיחת הטרק "The Rest of Me" ותגידו לי שהוא אינו מכיל שאריות ג'ורג' האריסון), והכול עטוף בהמון סטייל וללא פאסון מאולץ. מייקל קיוונוקה יודע ש"שינויים קטנים", כשם האלבום, הם אלו שעושים את ההבדל. את האלבום חוצה בדיוק באמצעו קטע קסום שמתחלק לשניים – Lowdown (חלק 1 + חלק 2), שנשמע מוקלט מתוך הופעה חיה. ברקע שומעים את הקהל כשטיח אחיד של קהילה מסורה שנסחפת אחרי הגורו הרגוע ונכבשת בקסמו המשכר, כמו חלק בלתי נפרד מהשיר. זה עשה לי חשק עצום לטוס להופעה שלו בחו"ל, להתנתק לרגע באמת מכל מה שקורה כאן. מי יודע, אולי ב-2025, שבתקווה תביא עימה איזה שינוי גדול עלינו. עד אז נתנחם בשינויים הקטנים.
להאזנה

Bon Iver – S P E Y S I D E
איך הוא עושה את זה כל פעם? הבנאדם פשוט מוציא את הליינים הכי פשוטים ומזוקקים מהגיטרה האקוסטית שלו, ואיכשהו, למרות שאינספור גיטרות הוציאו מיליארדי צלילים במשך עשרות ומאות שנים, משהו שם תמיד נשמע רענן ומקורי, כאילו אף אחד לא עלה על הליין הספציפי הזה עדיין. מצבור רגש שלופת כבר מהצליל הראשון, אפשר ממש לשמוע את האצבעות של ג'סטין ורנון נעות על צוואר הגיטרה ומוציאות מתוך תיבת התהודה קסם בלתי נראה. כמעט כל השיר מתבסס על כמה תיבות שחוזרות על עצמן במשך שלוש וחצי דקות, ואני יכול לשמוע אותן ממשיכות לחזור על עצמן עוד שעות. הטקסט החשוף והכן, עם המילים הפותחות שכל פעם גומרות אותי מחדש, משתקות בנחרצותן: I know now that I can't make good / How I wish I could"". כמה עצב ואמת פנימית יש בטקסט הזה, וכמה אירוניה מובנית. השיר מדבר על הפחד המצמית מלעשות רע, אבל הוא עצמו עושה כל כך טוב: מתחיל מהנקודה הכי נסתרת בלב, ונפרש לשאר האיברים בגוף, מחמם אותם אל מול האח הבוערת של הנפש, עד שדמעות מחנק של כאב ואושר מתערבבות זו בזו. זה הכוח של המוזיקה של בון איבר, שעבורי תמיד תהא נצחית כשם שהיא של הרגע.
רק בחייאת ג'סטין, אולי די כבר עם שמות השירים המתחכמים האלה עם האותיות הגדולות והמרווחים המיותרים בין אות לאות? הבנו, אתה פתית שלג מיוחד, אפשר להתקדם.

ציון לשבח בקטגוריית "איך הוא עושה את זה כל פעם":
Childish Gambino – Lithonia

The Decemberists feat. James Mercer – Burial Ground
הדצמבריסטים (איזה שם נהדר ללהקה, ואף רלוונטי לעת כתיבת שורות אלו בתום השנה) הם הרכב אינדי מהסוג שצמח בתחילת שנות האלפיימז כפטריות אחרי הגשם, יחד עם הרכבים פופולריים אחרים כדוגמת The Shins (שהסולן שלהם ג'יימס מרסר משתף פעולה בשיר שלשמו התכנסנו). אך עדיין היה בהם משהו מיוחד שבלט בעיניי מעל להרבה להקות אינדי-רוק-פולק מסביב, וזה בעיקר נעוץ בקולו המאנפף של הסולן קולין מלוי. זהו קול שאפשר לשמוע עליו את החנוניות המובנית, כאילו יצא ממחזה ימי-ביניימי עתיק, ויחד עם זאת הוא מאוד עכשווי, עוצמתי, רווי אוויר ותנופה. עד היום אחד השירים האהובים עליי בעולם הוא יצירת המופת האפית בת השמונה דקות, "Sleepless", מתוך הפרויקט המהמם Dark was the Night משנת 2009. בשנים האחרונות הם מעט נעלמו, וכעת שבו עם אלבום חדש ומצוין, שהשיר הראשון מתוכו נחרש אצלי רבות באוזניים, ובכל פעם שהוא קופץ לי בספוטיפיי הוא ממלא את ליבי חדווה. על אף שמו המורבידי, יש בו משהו מרומם נפש, שמשדר הודיה והשלמה, עם מקומנו בעולם ועם הידיעה שיום אחד נתנדף ממנו וניטמן באדמה: "This world's all wrong / So let's go where we belong / Pack up the stereo, meet at the burial ground". הלחן המלבב הזכיר לי מעין גרסה שמחה יותר של הקלאסיקה " Bird on the Wire" (יש כאן פראזה אחת שלאוזניי נשמעת ממש כהעתק הלחן של לאונרד כהן), ובאופן כללי הכול כאן משרה אווירה של יום שמש באמצע החורף, שבו אפשר לצאת החוצה, לפגוש חברים ותיקים, ולשמוע מוזיקה טובה. אסקפיזם מענג.

ציון לשבח בקטגוריית "האינדי-רוק של השנה":
Fontaines D.C. – In The Modern World

.ROSÉ & Bruno Mars – APT
ואם באסקפיזם עסקינן; השיר הזה יצא ממש בישורת האחרונה של השנה, ותוך חצי דקה טרף את הקלפים והפך לבאנגר הרשמי של 2024, קפץ היישר לטופ-טן של מצעד המכירות השנתי, ומבחינתי גם מיצב את עצמו כקלאסיקת אלקטרו-פופ-רוק-ממש טיפה מכל אחד מהז'אנרים. APT. (קיצור של המילה "דירה" באנגלית APARTMENT) צמח מתוך משחק שתייה דרום-קוריאני שנהגה לשחק זמרת הקיי-פופ ROSÉ עם חבריה בארץ הולדתה. ההגייה המוקצנת של הברות המילה "APT." במהלך המשחק, כבר טמן בחובו את המוזיקליות והקצב המושלם לשיר פופ. עכשיו נותר רק להקיף את ההוק הממכר בהפקה מוזיקלית מקפיצה, מילים חמודות ופזמון קליט. וכמובן, לא מזיק להוסיף לקלחת את אחד מכוכבי הפופ הגדולים בעולם ברונו מארס שבא לתת חיזוקים, ומעיף את השיר לקומה העליונה של הדירה.
כל רוח השיר מתכתבת עם הנושא שעליו הוא מבוסס, ולגלגל אותו על הלשון מייצר תחושה של "משחק" בפני עצמו (ויעידו על כך מיליארד הטיקטוקים שחוגגים אותו). ההפקה המוזיקלית היא מעין מחווה מודעת לעצמה עם קריצה ללהיט האייטיז "היי מיקי יור סו פיין יור סו פיין יו בלואו מיי מיינד!" (כולל מתן קרדיטים לכותבים המקוריים של "Mickey" – צעד חכם שוודאי מונע מראש תביעת זכויות יוצרים). בקיצור, יש לנו כאן להיט אדיר בדמות ממתק צבעוני מפוצץ בסוכריות קופצות, שכל תכליתו לגרום לכם לקפוץ במקום ולצעוק: א-הה א-הה!

ציון לשבח בקטגוריית "להיט הפופ של השנה":
Billie Eilish – BIRDS OF A FEATHER

Nick Cave & The Bad Seeds – Wild God
אני לא יודע אם זה רק אני, אבל היה לי קצת קשה לשמוע מוזיקה באנגלית ב-2024. במוזיקה הישראלית עוד הצלחתי למצוא את עצמי, באופן הדרגתי, אבל משהו בשירים מחו"ל הרגיש לי מעט מנותק. לפחות עד האלבום החדש של אמן השנה שלי בכל אחת ואחת משמונה השנים האחרונות בספוטיפיי, ניק קייב, שזכה לראשונה (איכשהו) במועמדות לגראמי דווקא על Wild God.
קייב, כמה שאפשר, נוטש כאן את האבל על מות בניו ארתור וג'תרו ועובר למוזיקה שמחה יותר. הוא עצמו טען שהאלבום הזה הוא אלבום שהוקלט מתוך שמחה גדולה, ומעין ניסיון טרנסצנדנטי לגשר בין האושר בהוויה האנושית לכאב שעדיין נוכח בכל מקום. הניסיון הזה יוצר שירים מורכבים כמו Wild God עצמו (שיר השנה שלי בספוטיפיי), Joy, או Final Rescue Attempt. אלו שירים שהולכים על חבל דק בין הנשגב והנרקב, מנסים להיאחז ביופי של העולם אבל מודעים לקושי שמאחוריו. שירים שמדברים על הצלה, על היפה והמלוכלך, כמו שרק נסיך אופל שהפך ליועץ אבל יכול. לא סתם קיבל מועמדות לגראמי.
להאזנה

Kendrick Lamar – Not Like Us
אי אפשר לסכם את 2024 בלי השיר הזה, או בלי הריב בין קנדריק ודרייק. שני הראפרים הגדולים ביותר שפועלים כיום נכנסו לביף שהתחיל מקרב אגו, המשיך בעלבונות אישיים, ונגמר כנראה בלהיט הגדול ביותר שלמאר הוציא אי פעם. הכל עובד כאן. הביט, הכתיבה, הפלואו, הסי-פארטס, הטוויסטים והחלקים שיגרמו למאות מיליונים לקרוא ביחד לדרייק פדופיל במחצית הסופרבול הקרוב. שיר שהיה מכה כל כך חזקה, כל כך מדויקת, שהתשובה היחידה שדרייק יכול לתת הייתה בבית המשפט.

Doechii – DENIAL IS A RIVER
לקראת סוף השנה מצאתי את עצמי חוזר יותר ויותר לתוך ההיפ הופ, ואחת התגליות שלי היא דוצ'י. ראפרית מבריקה וקטלנית, שמצליחה כאן לדחוס לשתיים וחצי דקות משהו שמזכיר סשן טיפול פסיכולוגי ומלא בהומור. השירים ה"חדשים" כביכול דחוסים יותר, מהירים יותר ומתוסבכים יותר מאי פעם, והיא הכניסה את ההוויה המילנאלית בשיר אחד, פחות או יותר.

The Smile – Colours Fly
אנחנו צריכים להמשיך הלאה מרדיוהד. ההרכב המופלא של ת'ום יורק לא הוציא מוזיקה מאז 2016, והיום הוא פועל בהרכב אחר (וקצת פחות מופלא) שמהווה המשך ישיר שלהם, דה סמייל. הלהקה שלו ושל ג'וני גרינווד הוציאה שני אלבומים השנה, ובעיניי זה אחד השירים היפים שבהם. מראה שגם רוקרים יודעים איך להתבגר.

Catherine Graindorge – Joan
אחת היוצרות האהובות עליי, עוד מה-EP המשותף עם איגי פופ וגם אחריו, הוציאה אלבום השנה. הסינגל המוביל ממנו מהדהד את ניק קייב עם עגמומיות יפהפייה מ-Songs for The That, שיר שמתחיל ברגשות אשם ומתחבר למילים של אלן גינסברג. כתיבה מדור הביט שפוגשת מוזיקאית גדולה, בתוצאה ייחודית מאוד ל-2024.

Alain Apaloo – Naked
השנה הזו הייתה שנה מוזרה עבורי לשמוע בה מוזיקה לועזית. דברים מעבר לים הרגישו לי כאילו הם בריחה ממה שקורה פה, והיא לא תמיד באה בטוב. אבל אם יש אלבום שכן ברחתי אליו שוב ושוב וגרם לי תמיד להרגיש טוב, זה אלבום הבלוז הנפלא הזה. אוסף שירים מהודק, שרגש וכוונה מושקעים בכל אחד מהשירים בו בתשומת לב ששמורה לאלבומים גדולים. זו אחת הסיבות שלמרות שאין פה כמעט כלום חוץ מגיטרה אקוסטית ושירה, לרגע אתה לא מרגיש שכמאזין חסר לך משהו.

שיר הפתיחה הנפלא, 'Lonely Soul' הוא דוגמא טובה. הוא מתחיל לאט, עם ריף גיטרת סלייד פשוט, דפיקות רגליים איטיות ותחושה של אינטימיות עם אפאלו. רק אחרי שלוש דקות של פתיחה אינסטרומנטלית עדינה אפאלו מתחיל לשיר, כשהוא מזמזם מנגינה פשוטה שמרגישה כאילו בליינד ויילי ג'ונסון שמנגן ושר. אחרי קטע פתיחה כזה יפהפה, חשדתי שזה רק פיתיון וששאר האלבום לא עומד בסטנדרט שלו. אבל איזה כיף שטעיתי ולמרות שהמצרכים המוזיקליים זהים כמעט לחלוטין בכל השירים, ומסתכמים בגיטרה אקוסטית, שירה ורקיעות; השירים האחרים באלבום מצליחים להפתיע גם באיכותם וגם בשונות שלהם.
Going Down Slow הוא בלוז אקוסטי מהסוג שכולם אוהבים לאהוב, 'In The Lords's Arms' הוא שיר מלא תקווה, שונה בשמחה ובאופטימיות שלו מיתר שירי האלבום. אפאלו הוא בכלל טוגולזי, והאלבום הזה הופק על ידי גיטריסט הג'אז קורט רוזנווינקל, אבל הרוח של אמריקה נמצאת פה בכל צליל. הוא נותן את אותה תחושת המרחבים שאמנים כמו ריי קודר יודעים לתת, אבל מדי פעם בורחות לאפאלו גם פריטות שמזכירות את מולדת האם.
לא רק שאני מאוד אוהב את האלבום, אני גם אוהב את מה שהוא הזכיר לי לגבי מוזיקה: כשהיא מוגשת ללא קליפות ומחסומים בין הזמר למאזין, חשופה לחלוטין, זה הכוח הכי גדול שלה. האלבום לא רק היה תענוג להאזנה השנה, אלא פנינה שאין לי ספק שתישאר איתי שנים קדימה.
להאזנה

Thee Sacred Souls – Got a Story To Tell
אלבום הסול הנפלא הזה, השני במספר של ההרכב, התחבב עליי תוך רגע מתוקף הז'אנר שבו הוא פועל ומתוקף הלייבל שתחתיו יצא (Daptone Records), לייבל שהוא מזמן חותמת איכות. אבל יש משהו אחר באלבום הזה, משהו באופן שבו הוא בנוי. מעין רגישות בבניית השירים שגורמת לכל כלי לתרום את המינימום ההכרחי, לפעמים אפילו תפקיד מגוחך במינימליסטיות שלו, אבל כשכולם מתחברים יחד, התחושה היא שכל אחד יודע בדיוק את המקום שלו.

יש פה לא מעט שירים שאם היו יוצאים בסיקסטיז היו חורכים את המצעדים. ל-Lucid Girl ו-Live For You יש את כל היתרונות של שאר השירים באלבום, בתוספת רפטטיביות שהופכת אותם לקליטים להפליא. העובדה שכל האלבום מחובר כל כך טוב, מאפשרת להרכב גם לפלרטט קצת עם ז'אנרים אחרים, וב-Losing Side of Love הם מתרחקים מעט מהסול הקלאסי ועוברים למשהו שמזכיר קצת רגאיי, עם סאונד יותר מינימליסטי. ב-In The Mirror הם נותנים לגיטרה סאונד קצת יותר עקום ופחות נקי משאר האלבום, כשהם מוסיפים לה אפקט ויברטו וסאונד דיסטורשן לפרקים. הבריחה הזו לסאונד קצת שונה והפקה שהיא הצידה מהקו הכללי של האלבום, הופכת את ההאזנה לשוטפת והכיפית ביותר שחוויתי השנה.
להאזנה

Ezra Collective – Dance, No One’s Watching
פעם, לפני חמש עשרה שנים, הגעתי כמעט במקרה למסיבה באמצע הרחוב בירושלים. כזו שאתה מכיר בה אולי אדם וחצי ומשתתף רנדומלי מציע לך כוס משקה תוך פחות מדקה, וכולם רוקדים כאילו חייהם תלויים בזה. האזנה לאלבום הזה של קולקטיב הג׳אז, הייתה מעין תזכורת לאיזו חוויה אדירה זו כשהרבה אנשים רוקדים יחד מתוך הנאה אמיתית ובלתי מרוסנת.

האלבום בנוי מארבעה חלקים, כולם שלבים במסיבה, כל אחד מהם מוגש בקצב, סגנון ורוח אחרים. החלק הראשון מדבר על המעבר מהחוץ פנימה דרך חדר המעילים, מה שאמנם נשמע כאילו המסיבה עוד לא התניעה, אבל בחלק הזה מסתתרות שתי הפנינים הכי גדולות של האלבום. God Gave Me Feet for Dancing הוא שיר ג׳אז קליט, שמתובל היטב בגיטרה עם מקצבים קריביים, תופים מלאי אנרגיה והשירה האלגנטית של יסמין לייסי. האנרגיות של הקולקטיב הן מה שמציל את השיר מלהפוך לשיר לובי של בית מלון, והופכות אותו לאחד השירים הכי מהנים ששמעתי השנה. אחרי זה מגיע Ajala, מחווה מדויקת לאפרוביט שכבר מוביל אותנו יותר עמוק למסיבה עם הקצב שלו. העובדה שההרכב הקליט את השיר בלאגוס שבניגריה ניכרת פה מכל פינה. האלבום הזה מורכב בכל כך הרבה מחשבה, שאתה ממש יכול להרגיש מה קורה במסיבה דרך השירים. לקראת סוף החלק השלישי של האלבום, שנקרא 'Our Element׳, מגיע Streets is Calling ובו מתארח הראפר הגנאי M.anifest.
זהו קטע שקורץ קצת לז׳אנר האפרוביטס הפופולרי מאוד במערב אפריקה, וגם הוא מלא בקצב. אבל בניגוד לקודמיו, פה הקלידים יותר רגועים, יש מדי פעם ברייק לכינורות, ותחושה שאנחנו מתחילים לסיים את הערב. לבסוף אנחנו מגיעים למערכה האחרונה, ושם יש קטעים קצת יותר ניסיוניים. אולי הדרך של הקולקטיב לצייר את השלב במסיבה שבו נשארים רק בודדים על הרחבה, אלו ששתו כוס או שתיים יותר מדי והדיג׳יי מרגיש בנוח לשים את הקטע המוזר ההוא שאף אין לו זמן טוב לנגן. נכון, היה אפשר להוריד איזה שיר או שניים מהשעה של האלבום, אבל כמו במסיבה טובה, אתה לא חושב האם שיר כזה או אחר עבד, אלא רק חושב על הפעם הבאה שבה תעלה על הרחבה.
להאזנה

Jordan Rakei – Trust
כבר בפתיחה של הקטע הנפלא הזה קיבלתי את אחד השילובים הכי אהובים עליי כמאזין, תופים עם סנייר מושלם שמוגשים יחד עם מחיאות כפיים. הכיף ממשיך בבתים, שם ראקיי נשמע כמו זמר סול מהסבנטיז, ומגיע לשיא בפזמון. מצטרפת לראקיי מקהלה קטנה וכלי נשיפה למכביר, ויחד הם מצליחים להיות נקודת השיא בשיר שבנוי מושלם מהתחלה ועד הסוף.

Jeremie Albino – So Many Ways To Say I Love You
השנה היא אמנם 2024, אבל בלדות טובות בניחוח דרומי הן עדיין ז'אנר שאני יכול להנות ממנו כמעט בכל יום נתון. והשיר הפשוט אבל נפלא הזה, הוא בדיוק הסוג שאני אשמע שוב ושוב. הקול של אלבינו מחוספס כמעט עד שנשבר והגיטרה, במיוחד בסולו שלה, נשמעת כאילו היא מתנגנת דרך פטיפון ב-1963. בסוף הבתים, כשכלי הנגינה מנגנים בעדינות ואלבינו שר את כותרת השיר, אי אפשר שלא להתרגש כאילו אתה עכשיו מתבגר בנשף תיכון בלואיזינה, בסצנת הסיום של סרט אמריקאי.

Kendrick Lamar – Heart pt. 6
השיר השישי בסדרה הזו של קנדריק והראשון שלא יצא כסינגל, ולי נשאר לתהות למה. יש פה מהלך אקורדים יפה שמנוגן על קלידים עם ניחוח R&B מהניינטיז, ליין גיטרה פשוט שמחזיק את הישר יחד לכל אורכו, וקולות רקע מושלמים בפזמון, שסומפלו בטוב טעם. אם מוסיפים לזה את המילים, שברובן מהללות את מערכת היחסים שלו עם הלייבל הקודם שלו Top Dog, אני מרגיש שאני מקבל פה את הקנדריק שאני הכי אוהב. כזה שיודע להעריך את ההתחלה והקושי שבא איתה, את התהליך, ואת התמיכה של האנשים סביבו לכל אורך הדרך. וכשהוא עושה את זה עם הפלואו הכל־כך ייחודי וטוב שלו במקום לריב עם דרייק, זו בשבילי התזכורת למה אני אוהב אותו.

John Grant – All that School For Nothing
הסינת'ים בפתיחה יזכירו לכם את סלדג'האמר של פיטר גבריאל או אחד מהשירים של הטוקינג הדס. אבל משם השיר ממשיך אחרת עם גרוב ממכר, ערמות של קלידים עם סאונד עקום ואפקטים שלא פוסחים גם על השירה של גרנט. ואם זה לא מספיק, יש פה גם סימפולים מוזרים שנשמעים כמו מלמולים. כל זה אולי נשמע מבעד לכתוב כמו בלגן, אבל זה הבלגן הכי מאורגן וכייפי ששמעתי השנה.

Idles – Tangk
ב-2018 בחרתי באלבום השני של איידלס, “Joy as an Act of Resistance” כאלבום השנה שלי, ומאז חיכיתי שיוציאו אלבום שיסחוף אותי כמותו. והנה, באלבומם השישי הם הצליחו מבחינתי לשחזר את ההצלחה, עם שירים אנרגטיים וכיפיים. החבירה למפיק הגאון נייג'ל גודריך יכולה להיות הסיבה לכך שהם מצאו כוחות מחודשים. אבל אולי הסיבה היא יותר אישית: סולן הלהקה ג'ו טלבוט והגיטריסט והקלידן מארק באוון, הפכו להורים בתקופה האחרונה, מה שלטענת של טלבוט טען אותו באנרגיות חיוביות. החיוביות הזו ניכרת באחד מהסינגלים המובילים של האלבום ’Dancer’. שיר אהבה קצבי שבמהלכו טלבוט נוהם בחדווה "I give myself to you/ As long as we move/ On the floor". כצפוי לאלבום של מי שנכנסו לפאזה של הורות, זהו האלבום ה"בוגר" של הלהקה. הם לא איבדו מהיכולת שלהם לכתוב ריפים הימנוניים של גיטרות חשמלית, אבל משהו בטווח הרגשות של השירים משקף מורכבות שלא הייתה שם קודם, ערבוב שבין המריר למתוק, בין השמח למלנכולי. אלו שפחות התחברו לסגנון הפאנקיסטי והעצבני שלהם של בעבר, ימצאו את האלבום הזה פופי ונגיש יותר, ולכן גם אם אתם עדיין לא מכירים אותם, זה האלבום שאיתו הייתי מתחילה.
להאזנה

Mdou Moctar – Funeral for Justice
בניגוד להמלצה הקודמת, האלבום הזה מתאים למי שמחפש את המסרים הפוליטיים החריפים לצד גיטרות וירטואוזיות. נתקלתי לראשונה באמדו מוכתאר בלייב סשן של KEXP מ-2019, שם נגינת הגיטרה שלו הותירה תגובות כגון "איך הוא עושה את זה?" ב-2021 יצא אלבומו “Afrique Victime“ (קורבן אפריקאי, בצרפתית) שלווה בסרט דוקו קצר שנתן את ההקשר הפוליטי ליצירה שלו. באלבום הנוכחי הוא מרחיב על ההשפעה של מדינות מערביות כמו צרפת (למשל בשיר ‘Oh France’) או אמריקה, שכורות אורניום בניז'ר, אך העושר מן המכרות לא מגיע לתושבים. באחד השירים הכי רוקיסטיים באלבום, ‘Imouhar’, הוא מבכה את הנזק התרבותי של ההשפעות החיצוניות: "ילדינו כבר אינם מסוגלים לדבר באמזיג" (השפה הטוארגית, שבה אמדו שר). סולו הגיטרה החורך בשיר הזה, בקלות יכול להופיע באלבום פסיכדלי של שנות ה-70. האלבום זכה לשבחים מקיר לקיר, יותר מכל אלבום אחר שלו. הוא כבר לא הסוד השמור של יודעי הח"ן של מוזיקת העולם, ובצדק.
להאזנה

Haley Heynderickx – Seed Of a Seed
אלבום פולק מופנם של היילי הנדריקס, מוזיקאית צעירה יחסית מפורטלנד, שעד כה הוציאה רק אלבום אחד ב-2018. משהו בבישול האיטי שהיא כנראה עברה בשנים שחלפו מאלבום הבכורה, גורם לשירים באלבום הזה להרגיש כאילו היא חשבה הרבה על המילים והעיבודים לפני שהם הוקלטו, והיא מפגינה בגרות נפשית ולהט ליצירה מקורית ואישית. השירים עוסקים ברצון להיות מחוברת לערכים שחשובים לה: הטבע והמורשת המשפחתית, מבלי להישאר במקום. בולט במיוחד שיר הנושא של האלבום, שכבש אותי משמיעה ראשונה. הוא עוסק בשאלה האם הדור שלנו יצליח יותר מדור ההורים לעשות את מה שנכון, ובו זמנית היא מציעה לגשת בחמלה אל הטעויות שעשה הדור הקודם: "האם ההורים שלי ידעו טוב יותר מה לעשות? לא, הם לא, אבל הם ניסו", היא שרה בפזמון. גם שם האלבום רומז על המשכיות, מעבר מדור לדור. העיבודים עשירים וקצביים, מה שמרחיק את האלבום מטריטוריית "איזי ליסטנינג", כמו הטרומבון שנכנס פתאום לשיר '’Spit in the Sink" או המיתרים ב"Jerry’s Song". ולצד זאת יש בו הרבה עדינות. הנדריקס לא צועקת את המסר שלה אלא נותנת למאזינים את האפשרות להבין בין השורות על מה היא מדברת. זה אלבום שדורש האזנה קשובה וחוזרת, כדי לא לפספס את כל הדברים החכמים והמיוחדים שבו.
להאזנה

Nubya Garcia feat. Esperanza Spalding – Dawn
איזה מפגש מעורר השראה בין שתיים מיוצרות הג'אז המוכשרות ביותר הפעילות בשנה האחרונה. הזמרת ונגנית הבס/קונטרבס אספרנסה ספלדינג כבר נכנסה בעבר לסיכום השנה שלנו ב-2016, אבל הפעם היא מופיעה בקטע הזה כזמרת בלבד, שמתארחת באלבומה של נגנית הסקספון טנור, נובייה גרסיה הבריטית. זהו קטע איטי שנפתח בתזמורת מיתרים כמו בפסקול סרט הוליוודי, ואז נכנס האלמנט הג'אזי עם נגינת פסנתר דומיננטית של ג'ו ארמון-ג'ונס. הסקספון של גרסיה מצטרף רק באזור הדקה השלישית, בנקודה שבה שיר פופ סטנדרטי כבר מסתיים. אבל זה קטע ג'אז ויש לו אורך נשימה. הסקסופון "שר" יחד עם ספאלדינג, ממש כמו קול שני שנוסף לה, וגורם לקול שלה לנסוק מעלה. אחד הקטעים היפים והאסתטיים שיצאו השנה, כולו צבעים רכים ובוהקים ששוטפים את המסך, כמו הרגע שאותו הוא מתאר, רגע הזריחה.

Ravyn Lenae feat. Childish Gambino – One Wish
צ'יילדיש גמבינו עשה קאמבק השנה, אבל הרוב מצאו אותו מאכזב למדי. מזל שההופעה שלו בשיר הזה של רייבן לני קצת מפצה על זה. השיר עוסק באכזבה שלה מאביה כשהייתה בת עשר, והוא נעדר ממסיבת יום ההולדת שלה. בפזמון היא שרה, בקול שהולך ונעשה עוצמתי, שהיא לא תבזבז עליו את המשאלה שלה כשהיא מכבה את הנרות. השיר הזה מאוד רגוע, הקול של לני מתקתק למדי, וגמבינו כמו מביא את הצד של האבא המתגעגע לביתו. ההבדלים בהגשה ובסגנון הקולי של לני וגמבינו משקף יפה את השילוב בין מרירות ומתיקות של הטקסט.

Cassandra Jenkins – Petco
איך אפשר שלא לאהוב שיר שמתחיל עם ריף גיטרות שפתאום נעצר, משהו שלקוח ישר משיר ניינטיז כמו Song 2 או Milk? כל האסתטיקה של השיר מתכתבת עם דברים שאני מאוד אוהבת, כאילו שמו לי בבלנדר את ליז פייר, ליסה ג'רמנו, שריל קרואו ואיימי מאן. אני אוהבת שהשיר דווקא נעשה שקט בפזמון, כשג'נקינס לוחשת את המשפט "Less Alone". אני גם אוהבת את השירה העדינה שלה על רקע הדיסטורשן, ואת האופן שבו היא לוקחת נושא יומיומי כמו שיטוט בחנות חיות, לסיפור על בדידות אנושית ורצון לקשר.

!Chappell Roan – Good Luck, Babe
השנה הייתה השנה שבה לא היה ניתן להתעלם מכמה נשים צעירות ששלטו במצעדים: סברינה קרפנטר, צ'ארלי XCX ושאפל רואן. מתוכן, אני הכי מתחברת לרואן, שהיא יותר סרקסטית וקצת פחות נחמדה מהשתיים האחרות. כמו ב"You Oughta Know" של אלאניס מוריסט, זה לכאורה שיר שמאחל הצלחה לצד השני בהמשך הדרך, אבל בפועל מלא בזעם על הנטישה. זה שיר פופ רטרו אייטיז, והניגוד בין הטקסט ובין העובדה שהשיר כל כך קליט והמנוני, הופכת אותו בעיניי לכיף טהור. בכל מקרה נראה שרואן מכירה את הקהל שלה, והקליפ מעוצב בגרפיקת ניינטיז גרועה במכוון, שתעלה נוסטלגיה לאלו שהכירו את האינטרנט בימיו המוקדמים. לקראת סוף השיר, כמו תקליט שנתקע, השיר מאט בצורה "מכוערת" ולא נעימה, מה שחושף את הסנטימנט האמיתי של השיר: תחושה לא נעימה של אובדן ועצב על סיום מערכת יחסים.

Oisin Leech Feat. Steve Gunn and Tony Garnier – Colour of The Rain
שיר עם נבחרת חלומות שמגבה את אושין ליץ', זמר פולק עם השם הכי אירי שניתן לדמיין. החיבור הטרנס-אטלנטי הזה בין מוזיקאים אירים לאמריקאים (סטיב גאן, שותף של קורט וייל וריילי ווקר, וטוני גרנייר, נגן הבס של בוב דילן מאז 1989); הביא לשיר שישר נשמע כמו קלאסיקה, כאילו הוא היה קיים מאז ומתמיד. חזרתי אליו שוב ושוב, הוא כל כך מרגיע ומנחם. גאן מנגן פה בסינתיסייזר, גרנייר בקונטרבס, ליץ' בגיטרות אקוסטיות, ותזמורת המיתרים שנכנסת ברכוּת באמצע השיר, נותנת לו עוד נפח. שיר פולק מינמליסטי וחורפי, המדבר על הרוחות הקרות מהים והגשם. מסוג השירים שישר לוקחים אותך מישראל למקום רחוק, שקט יותר.

Cindy Lee – Diamond Jubilee
מה אפשר כבר להגיד על אלבום שגרף כל סופרלטיב אפשרי מכל עיתון, בלוג או אוטוריטה מוזיקלית שמתיימרת לזהות את המוזיקה החשובה של זמננו? נדמה שהאפוס הכפול בן השעתיים הזה של סינדי לי, פרויקט הדראג המדהים של פטריק פלייגל, רק ממשיך לשבור שיאים ולבלוט כמו היהלום שהוא, בין ערמות המוזיקה המשובחת שיצאה השנה. זו יצירת לו-פיי אפית ועם כל האזנה אליה מתגלים מרקמים חדשים: עוד גיטרה שחורקת בין צד ימין לשמאל באוזניות, או עוד מנטרה ששרה סינדי לי כאילו הייתה רוח רפאים עצובה ומלאת געגועים, המקוננת על עידן שלא יחזור. מעבר להיותו של פלייגל גאון של אסתטיקה וכתיבת שירים, הוצאת האלבום הזה היא דבר לדבר עליו בפני עצמו. אין להשיג אותו בכלל בסטרימינג, אלא רק דרך האמן עצמו ולאחרונה גם בבנדקמפ. אם תשאלו אותי, הדבר מקנה איכות נדירה ואפילו יוקרתית להאזנה לאלבום. זה דורש התמסרות והאזנה אקטיבית כדי להנות ממנו. מעין סכר קטנטן שנועד לעצור טיפה את הזרם ולהפנות זרקור לאופן האזנה שמרגיש שקצת נעלם מהעולם. אם עוד לא יצא לכם להקשיב ליצירה הייחודית הזו, אני מפציר בכם ובכן לעשות זאת.
להאזנה

Future Islands – The Thief
אחד ההיילייטים הגדולים השנה שמור בעיניי לפיוצ'ר איילנדס האדירים, מלהקות הפוסט פאנק הכיפיות של השנים האחרונות, שלא מפסיקות להפתיע. ההרכב בהנהגת הסולן הכריזמטי סאם הרינג, הוציא השנה אלבום פנומנלי שנמנה בעיניי בשורה אחת עם הריליסים הגדולים שלכם, ובו השיר הנפלא הזה. השיר מרקיד ומרומם נפש, ובו זמנית יש בו מלנכוליה עדינה שצובעת הכול בגוונים כחולים עמוקים. אולי האיזון הכי מתבקש בשנה כמו זאת.

Clairo – Juna
נדמה שקליירו היא אחת האמניות שיודעות הכי טוב להישאר נאמנה לעצמה מבחינה אמנותית, ולצד זאת לא להפסיק להתפתח ולחפש את הסאונד החדש הבא שלה. השיר הזה מתוך אלבומה האחרון שהספיק כבר להפוך לסנסציה אינטרנטית, הוא בלדת סול חושנית ואינטימית עם ניחוחות סבנטיז חמימים ואנלוגיים, הודות להפקה המשובחת והמהודקת של ליאון מייקלס. הוא אולי עושה רושם של שיר אהבה פשוט, אבל עם רגש אותנטי כן, תשוקה מתפרצת ואאוטרו אייקוני שכולל סולו חיקוי של חצוצרה שקליירו מבצעת עם הפה.

Mk.gee – Are You Looking Up
גיבור הגיטרה המודרני שמתחת לאף הפך לאחד ממובילי ז'אנר הלו-פיי והדרים פופ, וזכה לתשבחות אפילו מאריק קלפטון, הוציא השנה כמה המנוני אינדי מוצלחים. אבל אם לבחור אחד מהם, זה לגמרי השיר הזה. יש בו לחן מספיק אינטליגנטי וקליט כדי שלא ייצא מהראש כמה שבועות טובים; ולצידם הפקה ונגינת גיטרה חייזרית ומשונה, שכבר הספיקה להפוך לסימן ההיכר של מקגי ולסמן אותו כאחד היוצרים המסקרנים של השנים האחרונות.

Laurie Anderson – Amelia
נדמה שללורי אנדרסון יש עניין לא פתור בלהיות בין שמיים וארץ: באלבום הבכורה שלה, שיצא לפני יותר מארבעים שנים, היא עשתה ספוקן וורד על מטוס עמוס נוסעים הצולל למטה. בגרסה מחודשת של השיר, אשר יצאה אחרי 9.11, אנדרסון שוב התייחסה לחוויית הצלילה מטה ממטוס. באלבומה האחרון, 'אמליה', אשר הדוברת בו הינה לא אחרת מאשר אמליה ארהרט, ששאפה להיות האישה הראשונה להקיף את העולם בשנות השלושים של המאה הקודמת; אנדרסון דוחסת 44 ימי טיסה אל תוך 35 דקות של אלבום. זהו יומן טיסה שהוא פיקציה, פרי מוחה של אנדרסון המשחזר את ניסיונה המפורסם והטראגי של ארהרט. אנדרסון משתמשת בפרספקטיבות שונות על מנת לספר את הסיפור של ארהרט: מבזקים, יומן ועוד. היא גם משתמשת בסגנונות ווקאליים שונים על מנת להרכיב את הפאזל לתמונה שלמה. מעל כל הפרגמנטים הללו, מרחף כמעט כל העת כינור שמדמה קולות צלילה של מטוס, אולי כדי להזכיר למאזינים את הסוף הטרגי.

זהו אלבום מהפנט ויפהפה, גם אם לא מדובר בעבודה הכי חשובה או משמעותית של אנדרסון. כמו באלבומה הקודם, Landfall, גם כאן היא מתייחסת לכוחות הטבע ולאפסותו של האדם מולם. הקולאז' המיוחד שהיא יוצרת כאן, קולאז' של אישה אחת על אחרת, שווה האזנה במיוחד עבור חובבות וחובבי אנדרסון והז'אנר.
להאזנה

Arooj Aftab – Night Reign
אלבומה של ארוּז אפטאב, הזמרת האמריקאית ממוצא פקיסטני, הוא לא פחות מיצירת מופת. אפטאב, שהיא גם טכנאית מוזיקלית ומפיקה, התנסתה במהלך עבודתה בכמה סגנונות שונים: ג'אז, המזרח הרחוק, מוזיקה קלאסית, פופ ובלוז. אלבומה האחרון, Night Reign, אלבום ג'אז סוחף ושובה לב במיוחד. היא משלבת בו אלמנטים מוזיקליים מעולם השירה הסופית, וגם כאלה הקשורים לשורשים הפקיסטניים שלה. אבל קשה מאוד לקרוא לו אלבום "מוזיקת עולם" במובן השלילי של המילה; אפטאב משלבת בעדינות כלים מזרחיים וכן את שפת מוצאה, והתוצאה מרהיבה. לדוגמה, באלבום היא לוקחת את Autumn Leaves, שהוא בוודאי אחד משירי הג'ז שניתנו להם הכי הרבה פרשנויות, ובכל זאת מצליחה להמציא אותו מחדש באמצעות כלי נגינה ומקצב מזרחיים; כאשר מעל כל אלה מרחף קולה המהפנט. היתוך יפהפה, מוצלח ומינימליסטי בין מזרח ומערב.
להאזנה

Julia Holter – Something in the Room She Moves
לחובבי הז'אנר(ים), האלבום החדש של ג'וליה הולטר, מוזיקאית ומפיקה מוערכת, הוא חגיגה (נוספת) לאוזניים. לרוב, היצירה של הולטר נשמעת לאוזניי כמו זרמים תת-קרקעיים, של מוזיקה עם קווים רכים מבחינה סגנונית אשר פתאום פונה לכיוון אחר לגמרי: עקמומי, אפל או אוונגרדי. דיסוננס מוזיקלי בין זרמים שונים באותו השיר. גם באלבום החדש, תחת מה שנשמע כמו השפעות של מוזיקאים כגון קייט בוש, לורי אנדרסון, רוברט וויאט וגם ז'אן מישל ז'אר שאיתו היא שיתפה פעולה, הולטר לוקחת אותנו למסע בין תחנות שונות. למרות שהיא אמביציוזית, היצירה של הולטר אינה מתיימרת להיות משהו לא מונגש, או מתנשא. אני יכולה לחשוב על מוזיקאים דומים שעושים עבודה לא פחות טובה, אבל עבודתם מרוחקת וקרה. ביצירה של הולטר יש משהו רך, ומזמין להשתתף איתה במסע חושי ואינטלקטואלי.
להאזנה

Sierra Ferrell – Trail of Flowers
לא כל־כך פשוט להתבלט בתוך תעשיית המוזיקה הנאשווילית המשומנת היטב. אבל Trail of Flowers, האלבום השני של סיירה פרל (Sierra Ferrell), הוא פנינת קאנטרי עכשווי יפהפייה שזורחת היטב גם בתוך הסצנה הדרומית. בראש ובראשונה, לפרל, כמוזיקאית, יש את כל מה שצריך ובנדיבות. הקול שלה הוא מתוק וצלול אבל עם נוכחות, ווליום וכריזמה, והשילוב בין המאפיינים האלה מביא לכך שפשוט לא נמאס לשמוע אותה. הקול הוא הדבר הראשון שתפס אותי בהאזנה, ואליו מתווספים הפקה מעולה שעוטפת אותו בחום דרומי מלא רגש. יש באלבום אנרגיה מתפרצת של דהרות סוסים ושעטת רכבות, וגם בשירים הרגועים, פרל לא רגועה. היא מחפשת, היא מצחיקה, היא כואבת.

פרל היא סונגרייטרית מצוינת, שגם יודעת להגיש את השירים שלה בצורה מושלמת. היא מוזיקאית מספרת־סיפורים מהסוג שאמריקה התברכה בו, עם שירים שהם כמו ישיבה עם חברה על הספה, בזמן שהיא שופכת את הלב באוזנייך. הנוף הדרומי – הפיזי והאנושי, נפרש בהם במלוא מרחביו. בערך באמצע השנה חזיתי שהשיר Money Train יככב בראש רשימת השירים ששמעתי הכי הרבה בספוטיפיי. לא אגלה לכם את מספר ההאזנות, אבל בואו נגיד שהייתי בטופ של הטופ של הטופ. ואם למוזיקאים יש גישה הפוכה לנתונים האלה, אני במקומה בטוח הייתי תוהה מי זו האובסס הזו מהצד השני של האוקיינוס.
להאזנה

Jerron Paxton – Things Done Changed
דרישת שלום אוהבת מהעבר הגיעה אליי השנה, עם צאתו המפתיע של האלבום שכבר לא חשבנו שייצא לג'רון פקסטון. ההופעות שלו ממוקמות לי בראש כמו אגדה, איזו פיית בלוז שנחתה פה לפני עשור כדי להזרים קצת אהבה והתעלות מוזיקלית ללבבות משתוקקים. אז הוא היה כמעט ילד פלא, בשנות העשרים המוקדמות, שהצליח להישמע כאילו הוא נחת כאן היישר מדרום ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת. המוזיקה השורשית האמריקאית זרמה לו בוורידים. הוא הפליא לנגן על כל כלי נגינה שמצא את דרכו לידיו – גיטרה ובנג'ו, כינור ופסנתר, שפע כריזמה ונדיבות, וניגן, ניגן כל הזמן. הוא הופיע בכל רחבי הארץ, ממועדונים בתל אביב ועד מתנ"סים שכוחי אל בדרום, ובכל הופעה הצליח באורח פלא להתאים את עצמו לקהל ולאופי המקום, ולהותיר את כולם מוקסמים. אבל בכל השנים האלה, לא היה לו אלבום ראוי לשמו להאזין לו.

והנה סוף סוף, בלייבל של הסמיסת'וניאן, שהוא המקום הראוי למוזיקה מהסוג הזה, יצא אלבום סולו אקוסטי ראוי לג'רון פקסטון. לא תוכלו לחשוד בזה בהאזנה, אבל למעשה כל השירים הם שירים מקוריים שלו, ונשמעים כמו שירי־עם אמריקאים שזוכים לביצוע מחודש ונאמן למקור. כמי שגדל על ובתוך המוזיקה הזו, פקסטון מצליח להחזיר אותנו בזמן עם מחווה יפהפייה למוזיקה של אז. השיר השישי באלבום, ‘What’s Gonna Become of Me’, הוא השיר שקראנו לו אז, בהופעות, "השיר המהמם עם הבנג'ו שעושה לבכות". הגרוב המהיר, הסאונד העגמומי של הבנג'ו, השירה מפלחת הלב – פקסטון אולי לא שוטח כאן את סיפור החיים שלו, אבל זה ללא ספק סיפור חיים של מישהו. אז יש באלבום את השיר שעושה לבכות. ואת השיר שעושה לצחוק. ואת השיר שעושה חימום ללב, ובעיקר יש בו הרבה אהבה למוזיקה ולאנשים.
להאזנה

Charley Crockett – 10$ Cowboy
דבר ידוע הוא שבאמריקה, בשביל להצליח למכור, רצוי שיהיה לך בשרוול איזה סיפור חיים מטלטל. משהו שיתבל את המוזיקה שלך בקצת דמעות ואנחות. קשה שלא להיות ציניים בשלב מסוים. אבל אז מגיע קאובוי כמו צ'ארלי קרוקט, והדבר הכי יפה אצלו במוזיקה, הוא שאני פשוט מאמינה לו. הוא באמת מצליח להיכנס ללב. השקעתי הרבה מחשבה בניסיון לפענח למה דווקא האלבום הזה תפס אותי, בתוך כל אלבומי הקאנטרי-רוק הגבריים שיוצאים חדשות לבקרים. ובסוף נדמה לי שהמילה השחוקה הזו, אותנטיות, היא הדבר כאן. קרוקט הוא זמר מצוין, נושא בגאווה את המבטא הדרומי לצד כובע הקאובוי והמגפיים. בצורת ההגשה של השירים יש משהו שנע בין הקאנטרי לסול, שילוב מעניין שעובד טוב כאן. הלחנים שלו קליטים ויש בשירים גרוב בסיסי וטוב שעובד. כל אלו גורמים לטקסטים שלו, הכנים עד כאב, לצאת החוצה ולעבור את מחסום הציניות. מזל רע, בדידות ותחושת לוזריות משתנה הם דברים שרובנו חווים במהלך חיינו. קרוקט בשיריו מודה בהם בפה מלא, owning אותם, אם תרצו; ועדיין נאבק בהם וצוחק להם, ומצליח כך באמת לעורר הזדהות.
להאזנה

Andrew Bird – Sunday Morning Put-On
בדרך כלל כשאמן מחליט להוציא אלבום ג'אז, אני מחליטה להתרחק. אם אתה לא מגיע מתוך המוזיקה הזו, קשה לעשות משהו שלא נופל ישר לקיטש מעליות. אבל אנדרו בירד הוא אנדרו בירד, וגם אם הוא יחליט להוציא אלבום יללות חתולים, אני אאזין לו. כיאה לפורמט הנדרש מהז'אנר, מנגנים פה Andrew Bird Trio ולא סתם אנדרו בירד ועוד שני נגנים. והאמת? זה פשוט עובד. הנונשלנטיות האנדרו-בירדית מפשיטה מהשירים את מה שבקלות יכול להפוך לנוקשות ג'אזיסטית. הכינור שלו, בין אם בפריטת סטקטו קלילה ובין אם בסולואים שמפציעים מדי פעם, מוסיף למוזיקה רובד שלא מוצאים בקלות בטריו הג'אז המסורתי. התוצר הסופי הוא מוזיקה אוורירית ויפה מאוד. אלבום לבקרים עצלים וגשומים, שיחמם אתכם מבפנים אם רק תיתנו לו.
להאזנה

La Comitiva – La Comitiva
ב-2012 עבר ארלנד אויה, חצי מהצמד הנורבגי Kings of Convenience, לעיירת הנמל סירקוזה בסיצליה. כמה שנים אחר כך החלה להתהוות בעיר מסורת חדשה בה מגיעים מוזיקאים מהאיזור, כל פעם לפיאצה אחרת, כל אחד עם כלי הנגינה שלו, ופשוט מנגנים. אחרי תקופה מסוימת, ההתרחשות הזאת עברה לבית של אויה.
ב-2017, יצא אויה לסיבוב הופעות קטן בדרום אמריקה והזמין כמה מהחברים לג'אמים האלה לבוא ללוות אותו במידה וזה יסתדר להם. שלושה מהחברים נענו להזמנה והפכו ביחד עם אויה להרכב La Comitiva (ביטוי באיטלקית שפירושו החבר'ה שאתה מבלה איתם, מטייל איתם).
השנה הם שחררו את אלבום הבכורה הנהדר שלהם, שכולל שירים מקומיים יחד עם שירים מקוריים שהתגבשו בטורים בדרום אמריקה, מבוצעים בכלים אקוסטיים בתוספת כלי מיתר והקשה, בעטיפה של פופ ופולק איטלקי מהסבנטיז והכל עם האסתטיקה המוכרת של אויה ומלכי הנוחות. אלבום שלאורך השנה הלא פשוטה הזאת היה בשבילי אסקפיזם מתוק של שמיים כחולים וריח של ים.
להאזנה

Bonny Light Horseman – Keep Me On Your Mind/See You
הקולות של אנאיס מיטשל ושל אריק ד. ג'ונסון (פרוט בטס) הם שניים מהקולות האהובים עלי באינדי האמריקאי ובמוזיקה בכלל. קצת מוזרים, קצת מתעקמים בקצוות אבל מלאים ברגש ובהבעה. כשהשניים חברו יחד ב-2020 לאלבום בכורה משותף עם המולטי אינטרומנטליסט והמפיק ג’וש קאופמן, לא היה מאושר ממני. כמובן שהאלבום המושלם ההוא נכנס אצלי לסיכום השנתי באותה שנה ורק קיוויתי שזו לא אפיזודה חולפת. השנה יצא אלבומם השלישי כטריו והביא איתו כל כך הרבה יופי ונחמה. ההרמוניות המיוחדות והמגוון הכלי עדיין כאן ולאורך 20 השירים שלו ויותר משעה של מוזיקה הם מצליחים לייצר פה זרימה ועומק וניכר שהחיבור ביניהם רק הולך ומתהדק והופך טבעי יותר עם הזמן.
להאזנה

?NxWorries – Why Lawd
ב-2016 שחררו אנדרסון פאאק מיודענו והמפיק והיוצר Knxwledge אלבום משותף שנקרא !Yes Lawd. האלבום ההוא הפך לשת"פ אגדי בסצינה ואוהביו (ואני ביניהם) חיכו המון זמן לאלבום המשך. ביוני השנה קיבלנו את מבוקשנו בדמות האלבום ?Why Lawd, ולטעמי לפחות, הציפייה בהחלט השתלמה. השניים עשו לא מעט דברים בשמונה שנים שעברו מאז אלבום הבכורה ופאאק אפילו יצר שת"פ אחר מאוד מוצלח יחד עם ברונו מארס.
למרות שזה שת"פ שאמור לייצר בעיקר כיף, האלבום הזה הוא בעצם הכלי של פאאק לעבד את הפרידה הכואבת שלו מאשתו. באופן שלפחות לי הזכיר את אלבום הגירושין של מרווין גיי Here, My Dear, פאאק פותח הכל, פגוע ופגיע, כועס, מתגעגע ועובר בערך על כל קשת הרגשות הרלוונטיים. סביבו טווה Knxwledge ביד אמן תלבושות מוזיקליות לכל קטע ושיר. כמסורת האלבומים האלה, לא כל הקטעים הם ממש שירים והתמות המוזיקליות רבות, אבל כמו שאומרים באנגלית, לא רואים את התפרים. המוזיקה נעה בין ארנ'בי והיפ הופ עכשווי, לרטרו-סול חלקלק, אסתטיקה של ראפ אולד סקול, נגיעות של ג'אז, ביטים שמזכירים את ג'יי דילה הגדול, הרמוניות ואפילו קטע של אייטיז פופ. בניגוד לאלבום הקודם, החברים הזמינו גם כמה אורחים מעניינים כמו סנופ דוג, H.E.R, ת'אנדרקאט ועוד.
אני מקווה לעוד אלבומים של הצמד המשובח הזה, ואפילו עדיף אם אנדרסון פאאק לא יצטרך לסבול כל כך כדי לקבל השראה לאלבום הבא.
להאזנה