יש משהו מלהיב ומאכזב כאחד בדיון סביב הגדרות. מהדיון הפילוסופי הארוך על "מהי אמת", דרך חובבי המדע הבדיוני שיטענו שרובוטים לא מסוגלים להגדיר "מהי אהבה" ועד ללהקת הג'ירפות, שבאלבומם השישי עוסקים בשאלה מהי מוזיקה. וויקיפדיה טוענת שמוזיקה היא "אמנות סידור צלילים בזמן". פרנק זאפה, מקור מידע מהימן יותר, טען ש"כל דבר יכול להיות מוזיקה, רק ברגע שבו מישהו מחליט שהוא הופך למוזיקה". גלעד כהנא, באלבום הראשון שבו הג'ירפות הפכו לצמד שמורכב ממנו ומיאיר קז (ולא להקה של חמישה אנשים), טוען שמוזיקה היא חיבור.
חיבור, או חיבורים, הוא מה שמגדיר את 'מזל שיש לי מוזיקה'. בתחילה, האלבום אמור היה להיות אלבום דואטים, וגם עכשיו שישה מתוך אחד־עשר שיריו הם דואטים עם זמרות שונות, מוכרות יותר (נטע ברזילי, סימה נון) ופחות (שחר אדמוני). חיבור בין גבר לאישה, חיבור בין האדם למוזיקה עצמה. התוצאה מרתקת, ושונה מהאלבומים האחרים של הג'ירפות.
בין אדם לאדם
הלהיט הגדול האחרון של הג'ירפות היה 'יש לי חור בלב בצורה שלך', שיר אהבה פשוט ו"כמעט מטומטם", במילים של כותבו. האלבום הקודם והמצוין של כהנא עם המפיק גיא מוזס, 'אני לא מפה', התייחס גם כן למערכת יחסים. בריאיון שהתקיים כאן במגזין, כהנא אמר ש"יש בך צד גברי ונשי שמגיעים להרמוניה, אם אתה פתוח ומוכן לפתח אותם. יש כאן דיאלוג ער ביניהם, זאת ממש זוגיות פנימית. דמיין שגן עדן בנוי ככה. יש 'אתה' ו'היא' בתוך כל תא שלך".
הדואטים הם בעיניי השירים הטובים באלבום, ומייצגים את אמנות הסיפור הלא-נרטיבי של גלעד כהנא. כולם גם מתחברים למוטיבים מוזיקליים שמופיעים בטקסטים עצמם, לדוגמה המסיבות שמתוארות ב'הכי יפה בדיסקו'. הדיאלוגים האלה עוברים בין שירים קצביים יותר, מתיאור של התאהבות במסיבה ועד ייאוש ממסיבה אחרת; ובין שירים שמתארים ניסיון להיאחז במה שקורה כרגע. החלק של סימה נון ב'פומפיי', קטע הראפ הקצר והקליט של אחת הראפריות הטובות במחוזותינו, הוא דוגמה טובה לזה: "אין ענף קטן להחזיק מעמד / אני מחכה שתבוא הרוח, תביא אוויר לנשימה". "אני שר לאופק" עונה כהנא מיד לאחר מכן.
'מה בכי מה ים', הדואט עם שחר אדמוני, מדבר על אהבה גדולה ועל חוסר ניסיון להבחין בין דבר קטן לגדול, הבכי והים. הוא מסתיים בכך שהדוברת רוצה להתחתן עם הדובר. אותה אנרגיה מורגשת גם ב'אני אומר יש', שיתוף הפעולה השני בין הג'ירפות ואלמוג (אחרי 'יש לי חור בלב בצורה שלך'). בשני המקרים יש דגש על המלודיות, וקצב איטי יותר בהשוואה לשאר האלבום. המוזיקה מעניקה אווירה כמעט רומנטית ועוטפת את המילים בתוך ענן גדול של רוגע; בעוד כהנא והזמרות מתארים דווקא את המפלט מהסיטואציה. לו ניטשה היה שומע את השירים האלה, הוא כנראה היה אומר שהם מתחבקים על שפת תהום.
בין אדם למקום
החצי השני של השירים ב'מזל שיש לי מוזיקה' מזכיר יותר את האלתורים השונים של הג'ירפות. הלהקה של כהנא וקז ידועה בכך שהיא מופיעה עם שירים חד־פעמיים בלייב, מעין אלתורים על בסיס לחנים שחוזרים על עצמם, והם מעין פרשנות של כהנא למה שקורה עכשיו. באלבום הזה אנחנו מקבלים את הדבר הקרוב ביותר אליהם, בגרסת אולפן. יש משהו כמעט פרימיטיבי בשירים האלה, בקטע טוב. שירים אלקטרוניים שמסתמכים ברובם על לופ חוזר ועל השירה של כהנא. המוזיקה הזו, שמופקת בסטנדרט הגבוה מאוד של הג'ירפות, מאפשרת לכהנא כנות לא אופיינית לשירים של הלהקה. במקרה של 'שניצל' הוא חוזר לילדוּת, אך גם אומר שהוא מפחד לצאת. אותה אנרגיה ממשיכה גם בשיר הבא, 'ריקוד אחד', שבו הוא מתאר את עצמו כאדם נואש שמחפש מבטים של אישור מאהובתו, ותוהה האם הוא יקבל ריקוד אחד, ספק של רחמים.
מוטיב המוזיקה שזור כאן לכל אורך האלבום, כשכהנא מתאר שיר, ריקוד או דיסקו כזירה שסביבה החיים שלו מתרחשים. בשיר 'חופשי' המצוין, הטוב מבין השירים שאינם דואטים, כהנא מתאר רגע אחד נגד הזמן. כששמעתי אותו, דמיינתי את כהנא עולה על הבמה של בארבי קיבוץ גלויות המנוח, וחווה את הפער הזה בין החיוּת של ההופעה עצמה לריקנות שאחרי. יכול להיות שזאת לא הפרשנות המיידית של השיר, אבל זאת בעיניי הגדולה של הכתיבה-הלא-כל-כך-ברורה שלו: אין דרך אחת לפרש את השיר, ומכאן כמעט כל פרשנות לגיטימית.
בסוף הכל חוזר למוזיקה, ולמשפט בשיר הנושא שמגדיר את האלבום בצורה הכי טובה שיש: "וכולם בוכים ביחד / מזל שיש לי מוזיקה". המוזיקה, בין אם כיוצר או כצרכן, היא פשוט משהו שנותן לנו קצת אוויר: "לקחת נשימה / הנה פעימה". קצר וקולע. ברגע שהוא עובר לשיר על כך ש"הימים ספורים לך / לא פשוטים לך", פתאום יש את החיבור האקטואלי להווה. יגידו מי שיגידו שהאלבום היה צריך מחאתי יותר בהתחשב במצב, אבל אני אוהב את הזווית הזאת של הג'ירפות; להודות על מה שיש ולספק קצת אסקפיזם שיכול לעשות טוב לכולנו.
COMMENTS
התאכזבתי קשות מהאלבום החדש. תהום פעורה בין האלבומים הראשונים המופתיים של ג'ירפות לבין האלבום האחרון. מעניין שהביקורת לא התייחסה כלל לשימוש הרב (אפילו מוגזם) באוטוטיון.