עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

הפרויקט הזה שבו אנחנו חוגגים 30 לאלבומי מופת משנות התשעים, הוא בראש ובראשונה הזדמנות בשביל כולנו להאזין שוב לאלבומים שכנראה לא שמענו במלואם כבר שנים. רובנו היינו ילדים כשהם יצאו, חלקנו לא נולדו אפילו, אבל הם הצליחו להיכנס למחזור החיים שלנו. בהיסטוריה, אחרי 30 שנה מותר לפתוח ארכיונים ולגלות כל מיני סודות מן העבר שלא ידענו. אז אנחנו מזמינים אתכם לפתוח איתנו את הארכיון, ולגלות בתוך האלבומים שחשבנו שאנחנו מכירים סודות חדשים.

ירון ברוידא

אביב גפן – אביב גפן III
בפרויקט האלבומים הגדולים של 1992, הכרזתי שהאלבום הראשון של אביב גפן 'זה רק אור הירח', הוא גם הטוב ביותר שלו עד היום. אך אם תשאלו אותי מהו האלבום *האהוב* עליי של אביב גפן, יש סיכוי שהוא יפסיד בנקודה לאלבום השלישי שלו, שיצא שנתיים לאחר מכן, ושנה אחרי 'עכשיו מעונן', שהפך אותו באופן רשמי לסופרסטאר מקומי. בניגוד לאלבום הראשון, שהתחיל ככישלון מסחרי ולקח לו זמן להגיע למעמד המכובד שאליו הגיע בספרי המוזיקה הישראלית, האלבום השלישי, שנקרא בפשטות 'אביב גפן III' (בטקסט שחרוט על קבר מוקף במלאכים על העטיפה, כמובן), הגיע תוך זמן קצר מאוד למעמד אלבום פלטינה כשמכר מעל 40 אלף עותקים. אביב גפן זכה לתואר זמר השנה, והלהיט הגדול מתוך האלבום, 'האם להיות בך מאוהב' הפך בין לילה לקלאסיקה מודרנית, והעפיל לצמרת המצעד השנתי של 1994 בקלות רבה. כל ההישגים הללו הופכים למרשימים יותר, אם נבחן לרגע את רשימת השירים שמקיפים את הבלדה האהובה והנגישה, ונבין באיזה אלבום הארדקור בעצם מדובר. למעשה, אפשר להגיד די בבטחה שרוב השירים באלבום הזה לא היו יכולים לצאת היום בשום אופן, קל וחומר להפוך למיינסטרים.

האלבום נפתח באופן הכי מופרך שיש עם קריינות פסיכולוגית המקדימה את השיר 'דיכאון', שכיכב אצלי חצי בגיחוך חצי בהערצה בפרויקט פתיחות האלבומים הטובות ביותר בישראל. זה ממשיך עם שירי מחאה עצבניים כמו 'מסיבת מתגייסים' ("ורק אני משתכר / ולא מתגייס"), 'פרופיל 97' ("ילדים נובלים שם בשטחים") ונגמר ב'התאבדות' ו'הכי קרוב לבד'. הטקסטים קשים, כועסים, לא מתנצלים ואפילו לא מנסים להיות 'יפים'. הם כמו ניתזים על המאזינים, עושים בהם כתמים שאי אפשר למחות. תנו לי אמן אחד מוכר בימינו (כולל גפן עצמו) שיעז להתקרב לחצי מהנושאים ששולטים באלבום הזה. נו, אני מחכה.

גם ההפקה המוזיקלית עברה פאזה. היא כבר לא הובלה על ידי משה לוי המקצוען הוותיק שניצח על שני האלבומים הקודמים, אלא על ידי גפן עצמו, יחד עם טכנאי הסאונד ליאור טבת (שגם שר איתו בדואט את באנגר האצטדיונים "קבעתי עם האושר"); וזה מורגש מאוד. באופן די מוזר, למרות שזהו אלבומו השלישי, הוא נשמע יותר בוסרי ופחות מבושל משני אלבומיו הקודמים. העיבודים המוזיקליים גסים יותר, ההגשה חותכת יותר, המעברים בין שקט לרעש פחות עדינים, ואני מציין את כל זה במובן החיובי ביותר. יש משהו שפשוט מתפוצץ באלבום הזה: מתפוצץ מזעם ומאהבה, של כוכב צעיר שבוחר לא לנוח על זרי הדפנה אלא להגיש את עצמו הכי נא שאפשר על הצלחת. זה לא תמיד הכי נעים באוזן, אבל וואו כמה שזה היה מרענן, ומפעיל, ומעורר השראה. ככה זה, לפעמים קולו של דור יכול להיות גם קול של צפרדע.
להאזנה לאלבום

עומר אסייס

רמי פורטיס – שוטר פושע והענק הלוחש
אני עד היום זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר ׳את לא׳ של רמי פורטיס. הייתי בתיכון, והייתי בטוח ששיר עם מילים כאלו יהיה שיר שמתחבא לו בסוף איזה אלבום ניסיוני. העובדה שזה השיר הכי טוב מתוך אלבום מצליח, רק גרמה לי לאהוב אותו השיר יותר. בדיסוננס הזה בין הטקסטים לבין ההצלחה מגולם בעיניי כל הקסם של האלבום 'שוטר, פושע והענק הלוחש'.
הטקסטים באלבום, כמו הרבה פעמים אצל פורטיס, עוסקים בשאלות קיומיות, בחלק הקצת-עקום וקצת-בודד שבאהבה, ובכדור הארץ. הגשר שאפשר לאלבום להצליח למרות המילים, הוא המוזיקה וההרכב שמנגן אותה: ג׳אנו, אורן קפלן ויובל שפריר. באלבום הזה פורטיס מופיע במודל הרוק קלאסי והפשוט שלו, עם לחנים פשוטים, דיסוטרשן שמרגיש מוכר לאוזן והגשה ששמורה לגדולי הרוקסטארז. והדבר הכי מדהים באלבום הוא שלמרות שיש בו שני להיטים ענקיים ועל־זמניים, שאר השירים לא מרגישים לרגע כמו ממלאי־חורים, אלא יותר כמו פנינים חבויות. ׳לטאה׳ ו-׳דניאל ג׳וק׳ שניהם טקסטים מופלאים על בדידותו של האדם וההתמודדות שלו עם עצמו. וכקונטרה לאלו, פורטיס נוגע גם במלחמות שבחוץ ב-׳הירושימה מון אמור׳ ו-׳פריז בלהבות׳.
המבחן הכי גדול לאלבום שכזה, הוא איך הוא מרגיש אחרי שלושים שנה. במקרה הזה, הוא מרגיש היום רלוונטי יותר מתמיד, גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת המוזיקה. ולמרות שאין באמת אלבום של פורטיס שאני לא אוהב, האלבום הזה מקבל אצלי פינה מיוחדת בלב. כי אותי בתור מעריץ, כל כך משמח לשמוע שהילד המופרע שרק רוצה לשיר על כמה הכול מחורבן, הצליח לרגע לעשות את זה ולהיות במקום הראשון.
להאזנה לאלבום

רועי ויינברג

החברים של נטאשה – רדיו בלה בלה
היו לא מעט אלבומים טובים שיצאו בשנת 1994, אבל 'רדיו בלה בלה' הוא בעיניי המיוחד שבהם. האלבום השלישי, היומרני והאחרון של החברים של נטאשה מונה לא פחות מ-42 שירים, ובאורך של 101 דקות הוא כנראה האלבום הישראלי הארוך ביותר שפרץ למיינסטרים. 'רדיו בלה בלה' מספר על 24 שעות בחייו של מגיש הרדיו הפיראטי א' וקסמן, דרך ארבעת פיצולי האישיות שלו: פרדי, הפי, שץ וליזה. הוא מתחיל עם פרדי המלנכולי, בחצי המוצלח באלבום, שמזכיר את האלבומים הקודמים של הנטשות. אחר כך הוא עובר דרך הפי וקסמן במוזיקה שכולה שמחה ודאנס ניינטיזי, ואז מגיע לשץ, המטאליסט הפשיסט, ולשירי אופרה מבית היוצר של ליזה מלאת האופוריה. הנטשות מארחים כאן אינספור מוזיקאים, מפבלו רוזנברג דרך לאה שבת ועד ערן צור, דודו פישר ורינת גבאי, אך מעל הכל מדובר בתצוגת תכלית של מיכה שטרית ככותב ושל ארקדי דוכין כמלחין. האלבום סיפק לנו הצצה ליכולת של דוכין לחצות ז'אנרים, מה שמאפיין את המוזיקה שלו היום.

כיליד 1999 נחשפתי ל'רדיו בלה בלה הרבה' אחרי שהוא יצא, ושמעתי אותו במלואו שוב ושוב בשבוע בחו"ל בגיל 15. העוצמה של החוויה הראשונית, של אלבום כל כך טוטאלי שסוחב וסוחף אותך פנימה, ושל הדיסוננס הזה בין הדמויות, סטייל 'קוואדרופוניה' של דה הו, הפך את בלה בלה לאלבום שיכולתי לשמוע כל פעם בדרך אחרת. אולי אפילו כל פעם בסדר אחר. כששמעתי אותו עכשיו אחרי שלושים שנה, חשבתי על כך שבלה בלה הוא אלבום שמגדיר את הישראליות. התנועה הזאת בין המאניה לדיפרסיה, החשש מהשעבוד לכוח (באלבום שנוצר שנה לפני רצח רבין), הזליגה האיטית אך היציבה לטירוף, והחיפוש המתמיד אחרי ריגושים; מתארים בצורה לא רעה את מה שקורה כאן גם עכשיו. רק צריך לקוות שאותה אופוריה אופראית של ליזה תגיע גם אלינו, ושנצליח להישאר כאן עד ארבע דקות לשש.
להאזנה לאלבום

Salem – Kaddish
לצד בלה בלה, יצא ב-1994 אלבום קונספט נוסף, בז'אנר שכמעט ולא מופיע בכתבות מהסוג הזה: 'קדיש' של סיילם, אחד מאלבומי המטאל הישראלים הראשונים, ואחד האלבומים הטובים ביותר שנכתבו על השואה. 49 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, ושש שנים אחרי 'אפר ואבק' של פוליקר, קיבלנו את התשובה של הז'אנר הבועט מכולם ושל סיילם, גרסת הדום-מטאל לשואה. דום מטאל, בשונה למשל מספיד או מת'ראש מטאל, הוא מוזיקה איטית יותר, כזאת שמנסה להיות כבדה באמצעות דגש על הבס והתופים, ומאיימת יותר. בהתחשב בכך ששירתו של זאב טננבוים מזכירה יותר גראולינג (סוג של צעקות, בגדול) משירה "רגילה", אפשר להתייחס ל'קדיש' בתור אלבום שואה אטמוספרי. אלבום שמנסה להדהד את הכאב, האבדון וחוסר האונים, בדרך מוזיקלית. התוצאה מקפיאת דם – זה לא אלבום שיושמע בטקסים ובמסעות לפולין.

השירים הטובים ביותר באלבום, The Fading ושיר הנושא, מצטיינים בכך. השיר שכדאי להתחיל ממנו, אם אתם לא רגילים או אוהבים יותר מדי מטאל, הוא 'עיירה בוערת' של מרדכי גבירטיג, יהודי תושב קרקוב שנרצח בגטו ב-1942, והפך לאחד השירים המוכרים ביותר שקשורים לשואה, לרוב בביצועים אחרים. אמיר נויבך שר בעברית, כשהקול שלו נשמע כמעט משני בשיר מאחורי הגיטרות שצועקות את הכאב, ובהדרגה אנחנו מאבדים את המילים לטובת אותה אטמוספרה מייאשת. בזמן אמת, היה דיון בכנסת על השימוש של סיילם בנכס צאן ברזל כזה; היום, שלושים שנה מאוחר יותר, אני שומע אותו וחושב על ניר עוז ובארי.
להאזנה לאלבום

שי אברהמי

כנסיית השכל – קח שירים
כנסיית השכל אף פעם לא טרחה לעשות דברים לפי הכללים המקובלים. אחרי אלבום ראשון שבישר את מהפכת דור הרוק של הרוקסן, למרות שהוא שיחק על התפר בין הרוק לאתני, הם פנו לכיוון הלא-מתבקש של הקלטת אלבום שירי משוררים.
החיבור שנראה תמוה בין הליריקה הגבוהה, הלחנים הרוקיסטיים וההפקה הפרוגרסיבית-אתנית עבד מצוין בכל מישור אפשרי, פרט להצלחה קופתית. התוצאה המיידית שלו הייתה שהוא הביא את הלהקה למשבר של חמש שנים, שבמהלכו אף חברת תקליטים לא רצתה להוציא להם אלבום נוסף. בהסתכלות על שאר בני דורם, גם ברור למה. האלבום הזה שחה נגד כל זרם תרבותי אפשרי של אותן השנים. טיפקס היו אתניים ומצחיקים. איפה הילד היו רוקיסטים וכעוסים. הקספרים היו משעשעים ובוטים (יחסית לשנות ה-90 כן? בימינו הם לא היו גורמים לאף אחד אפילו להסמיק); וכולם שרו שירים עם לחנים ישרים וטקסטים מאוד ברורים.

כנסיית השכל של 'קח שירים' הייתה מתוחכמת, מלנכולית ומהורהרת. היא שרה בשפה גבוהה, והתמקדה בשכבות של סאונד ובטקסטורות כקטעי מעבר. כשהם ניגנו ריף, כל כלי ניגן אותו בווריאציה שונה. התופים בחסכנות, ישבו מאחורה במיקס ומדי פעם נבלמו בחדות בהתנגשות עם כלי ההקשה. לשיר גרובי (אוטוביוגרפיה) הם בחרו בטקסט ארוך (ומוצלח, של שמעון אדף); והתוצאה הגיעה לכדי שש דקות ועשרים שניות של, ובכן, אוטוביוגרפיה מנוסחת בלשון ספרותית, העוקבת אחר תיאור ציורי ואפל של לידה, ילדות ונעורים של משורר. קטע נוסף היה ג'ם סשן ניסיוני ששילב סולו גיטרה סטייל עיר מקלט, צווחות, ומה שנשמע כמו שילוב של תופים אלקטרוניים, מחיאות כפיים וסיקוונסר, ולבסוף קטע סמוי של דקת נגינה בגיטרה הפוכה. מאד אקספרימנטלי, ורחוק מהחומר שלהקות רוק בשנות התשעים בישראל התעסקו בו.

לשי של 1996, שנתקל באלבום התמונות / דיסק הזה על המדף בחדר של אחותו, העסק הזה נשמע בהתחלה כמו קקופוניה של אנשים שלא מבינים את המקצוע שלהם. זה לקח כמה האזנות אבל בסופו של דבר שיר הנושא, 'קח שירים', שאב אותי פנימה. בתור ילד שהיה קורא ספרים מתחת לשולחן בבית הספר, האלימות של הטקסט ריתקה אותי. הבחירה לשיר אותו בוואלס מדוסטרש הייתה בעייני גאונות, גם כשעדיין לא ידעתי מה זה ואלס ולמה הוא לא מתחבר בדרך כלל לדיסטורשן. שמעתי אותו בריפיט, ולאט לאט גם את שאר השירים שהפכו מוכרים יותר – עדין מוזרים אבל יותר ויותר ידידותיים.
כנסיית השכל לא המשיכו בכיוון הפרוגרסיבי הזה בשנים הבאות, למרות שהם נשארו עד היום להקה מוערכת ומצליחה וחכמה. אבל זה היופי באלבומים חד פעמיים, הם נותנים זווית חדשה ובלתי צפויה. בתור נקודת משענת למה שמוכר בארץ כ'משבר האלבום השני', אי אפשר לקבל משהו יותר טוב מזה.
להאזנה לאלבום

איפה הילד – שדים
יש נטייה למסגר את 'איפה הילד' בתור "הלהקה של חמי רודנר". בתור הכותב והסולן במרבית שירי האלבום הראשון, הוא היה הדמות המוכרת בלהקה, אבל איפה הילד היא להקה אמיתית, מהסוג שלכל חבר בה יש ערך מוסף. אפשר להבחין בו בקלות כשמקשיבים לעבודות הסולו של חברי ההרכב, אבל לאיפה הילד של 1994 היה צורך להוכיח את הנקודה הזאת לעולם.

15 השירים ב'שדים' נכתבו על ידי שלושה חברי להקה שונים, כאשר עמדת הסולן מתחלפת תדיר בין שיר לשיר. הבחירה בריבוי באה לידי ביטוי גם במגוון הסגנוני. האלבום מפוזר לכל הכיוונים: בלוז, מוזיקה שחורה, פאנק מהיר, בלדות גיטרה, גראנג׳יות – נראה היה שאם מישהו ניגן את הסגנון הזה בתחילת שנות התשעים, איפה הילד החליטו לנסות אותו. הדבר נשמע כמו מתכון נוראי לאלבום, אבל הכל מחזיק בצורה מעולה, כי הלהקה הצליחה באופן קרוב לבלתי אפשרי לייצר חבילת שירים שאולי לא כולם מושלמים, אבל כולם מצוינים. למעשה, אם אני צריך להצביע על הנקודה שהכי מפריעה לי באלבום, היא הידיעה שכל כך הרבה שירים טובים מתוכו לא זכו לכבוד שמגיע להם. קל להזכיר את ׳לבן בחלום שחור׳, ׳אהובה הקטנה׳, ׳השדים הירוקים׳ ו׳מישהו שומע אותי׳, אבל באלבום יש גם את ׳נכנס בך השד׳ הנפלא של אופיר, ואת ׳קרן׳ המהפנט; את ׳הבלדה על פגום׳ הטראגי, ו׳כדורגל׳ הבלוזי; את ׳סנוורים׳ ו׳למי׳ ואת ׳אמצע הקיץ׳ הביטלסי והקסום. אין נקודה באלבום שבה אני רוצה להעביר שיר.

אני אוהב את האלבומים של איפה הילד. ׳מסעותי עם עצמי׳ והאלבום האיפונימי שלהם לא זכו לדעתי להערכה שהם ראויים לה, אבל בכולם יש נקודות חזקות יותר ופחות. ׳שדים׳ הוא אלבום שכולו נקודות חוזק. הוא הזניק את איפה הילד מלהיות אחת מלהקות דור הרוקסן ללהקה החשובה ביותר, או אולי המייצגת ביותר של הדור הזה, הלהקה שכשאתה רוצה לזרוק דוגמה ללהקת רוק ישראלית של שנות ה-90, השם שלה יעלה ראשון.
להאזנה לאלבום

זקני צפת – זקני צפת 2
זקני צפת הוקמה כלהקת אלטרנטיב בועטת, בוטה ורועשת. מאור כהן הסביר ש"הגיטרות היו בדיסטורשן, הבס היה בדיסטורשן, התופים היו בדיסטורשן, אז גם השירה הייתה צריכה להיות בדיסטורשן". ב-1992 הם הוציאו אלבום ראשון נפיץ מאוד, ששייט על קו התפר של הפאנק והרוק, ועשו המון בלאגן על הבמות. זה לא מכר הרבה, אבל לכולם היה ברור שטמונה הבטחה משמעותית בסיפור הזה.
איפשהו בדרך התחלפו שלושה מחברי הלהקה, כולל יוני בן טובים שהקים את הלהקה יחד עם מאור כהן, והיה בגדול האחראי על הלחנים, ועל האנטי-אסתטיקה המוזיקלית של ההרכב. אז חוץ מהעובדה שהוא נותר עם שלושה חברי להקה חדשים, מאור כהן גם נותר עם הצורך להלחין את השירים לבד.

השלב הראשון היה ללמוד לנגן. אז הוא קנה גיטרה ואת הספר הגדול של הביטלס ולמד ממנו לנגן, וכשאתה נופל לבור של הביטלס… טוב, זה בור נהדר ליפול לתוכו. כשאתה מנסה להלחין והמורים שלך הם לנון/ מקרטני, התוצאה היא שירים מלודיים שבנויים על מהלכים הרמוניים שלמים, הפוך לחלוטין ממה שנעשה באלבום הראשון של זקני צפת, שנבנה על ריפים שבורים ועל טקסטים שבקרדיטים על הכתיבה קיבלו את הכינוי "שטויות". מה שכן, בניגוד להרבה אחרים שלמדו מהביטלס, זקני צפת הצליחו לזקק את השיעורים שלהם, וליצור שירים שנשענו על העבר, מבלי להפוך למחווה או העתקה. שירים מחוברים לזמן ולמקום שבו הם נוצרו.

אז 'זקני צפת 2' הוא לא רק שם של אלבום. הוא גם להקה שונה כמעט לחלוטין. כזאת ששרה שירים עם טקסטים ברורים. הוויב הפנקיסטי הוחלף באסתטיקת רוקנרול, עם הכינורות וההמונד והטמבורין. ההומור נשאר, אבל הוא בתצורה של חיוך חושף שיניים ולא של דאחקות. מאוד בדומה ל'שדים' של איפה הילד, גם האלבום הזה הפך את זקני צפת מלהקת שוליים ללהקה מוכרת בכל בית, כש'השכן', 'שישי שבת' ו'רק אל תלכי' הפכו ללהיטים שהושמעו ללא הפסקה, בכל מקום אפשרי. אני בטוח שכבר אז היו פרוטו-היפסטרים שהתלוננו שזאת לא אותה להקה ושפעם הם היו הרבה יותר-פחות טייט ונאמנים לג'ואי רמון והסקס פיסטולז, אבל פאק איט: המדד היחיד שחשוב הוא שהם נשארו נאמנים לעשייה של דברים שהם נהנו מהם, ויצרו ערימה של שירים מעולים. אני די בטוח שאין אף אחד מגיל 30 ומעלה שלא מכיר את הלהיטים הגדולים של האלבום, אבל אל תפספסו את 'האביר', או את 'על הפנים' ואת 'בארמון המלך'. או שכן. ככה זה ברוקנרול.
להאזנה לאלבום

ציפי פישר

המכשפות – עד העונג הבא
את 'המכשפות' הכרתי בזמן אמת בזכות חברה טובה שהייתה לי. באזור גיל 14 היינו יושבות בחדר שלה ומקשיבות לקסטה של 'עד העונג הבא'. חיבבתי אז את המכשפות אבל אני מודה שלא התחברתי במיוחד. היה משהו אפל ובוגר מאחורי המוזיקה שלהן, שלא הבנתי לחלוטין. הדימויים המיניים הפתייניים, ההליכה על הקצה – מה בין נערה שלומדת בבית ספר דתי בירושלים לבין כל הדברים האלה? כך שאפשר להגיד שקצת לקחתי את הקיום של הלהקה הזו כמובן מאליו, ולא הערכתי מספיק את החלוציות, את הדרך שעשו חברות הלהקה עד שהגיעו למקום המרכזי שתפסו, את הניסיון לעשות משהו שונה ומיוחד.

לפני כשנה צפיתי בסדרת הרצאות אונליין שיואב קוטנר ערך עבור בית אבי חי, 'סיפורים במונו', ובמסגרתן נכחתי בהרצאה על המכשפות. נחרדתי לגלות עד כמה התקשורת התייחסה אליהן כקוריוז. הסקסיזם הדוחה והזלזול שחברות הלהקה נתקלו בו, הוכיח שהעבר לא היה ורוד כמו שזכרתי אותו. עכשיו, עם רצף של הופעות קאמבק נוסטלגי של להקות רוק ניינטיז (שאת רובן גם הכרתי ואהבתי אז), בולט בחסרונו הקול הנשי ברוק הישראלי מהתקופה הזו. זו כמובן לא אשמתם של המפיקים שהמכשפות כבר לא קיימות, אבל זה ממחיש כמה הן היו בודדות בשטח. להקה כל-נשית שגם מעזה לכסח עם גיטרות, איזה יצור מוזר. וכל מה שהן רצו הוא שיתייחסו למוזיקה עצמה, ולא למגדר או לנראות החיצונית שלהן.

כשמאזינים לאלבום מתחילתו ועד סופו, הוא עדיין מרגיש רענן, רלוונטי וחצוף כמו ביום שיצא. נדיר שאלבום בכורה של מוזיקאיות צעירות יחסית מרגיש כל כך סגור על עצמו, עם היכולת להוציא לפועל את החזון שלהן בצורה כל כך מדויקת. האלבום נע בין שירים יחסית מהירים וקליטים שהפכו לסינגלים שכולנו מכירים, כמו שיר הנושא או 'פחד אמיתי' שאפילו נוגע במטאל, עם ריף גיטרות בשרני במיוחד; ובין שירים קצת יותר איטיים או שקטים עם מבנה יותר מורכב, כמו 'ביער' ו'מתח מיני'. האלבום מרובד ומגוון מבחינת הנושאים והסגנונות, ובו שיר דיכאוני עם דיסטורשן כמו 'יום שחור', הוצמד ל'דינגו' האקוסטי והאופטימי. האלבום לא במקרה הצליח מאוד והגיע לזהב, הוא באמת היה באיכות מאוד גבוהה.

אולי זו משימה בלתי אפשרית, להתייחס למכשפות כיום בצורה "נקייה". רומנטיקת הרוקנרול של ההצלחה וההתרסקות של הלהקה, ההתמכרות והמוות בגיל צעיר כל כך, גורמים להילה שמסביב ללהקה להיות חזקה במיוחד. אבל בתור תרגיל אני ממליצה לנסות לגשת לאלבום כך, "נקי", ולהקשיב לשירים כאילו שמעתם אותם לראשונה. אולי תופתעו.
להאזנה לאלבום

ג'ינג'יות – ג'ינג'יות
גם 'ג'ינג'יות' היו עוף מוזר, שלא ממש ידעו אז איך להתייחס אליו בישראל, אבל עקב סיבות שונות. הצמד שהיה, כפי שאומר הביטוי באנגלית, too cool for school : צמד פריקים מגניבים יותר מכם, שלא מפחדים להראות את זה. ישראלים לא יודעים איך להתמודד עם הממד המרוחק, האירוני, שמשקיף מלמעלה על הכול. אנחנו אוהבים את המוזיקאים שלנו סחבקים, מתקשרים עם הקהל ונחמדים אליו. אבל זה לא סגנון המוזיקה או ההופעה שממנו המוזיקה של הג'ינג'יות יונקת. עם השפעות של להקות מניו יורק כמו טוקינג הדס או זרם ה-No Wave מצד אחד, ולהקות בריטיות ששילבו אלקטרוניקה עם כתיבת שירים מתוחכמת כמו יומן ליג ופט שופ בויס ומצד שני; האמנים האלה מתייחסים להופעה כאל מיצג אמנותי, ולא יורדים לעם.

אפשר לחוש בריחוק של נקודת המבט באופן שבו תמיר אלברט מתאר חתונה ב'לילות כלולות', כאילו הוא אנתרופולוג המבקר בשבט ומביט באיזה טקס רועש ומוזר: "זיכרונות של צלילים צורמים, לא נגיע אליהם". זו נקודת מבט מיוחדת ומקורית, ואני לא חושבת שקיים שיר אחר בעברית שמתאר את האירוע כמו פה. לצד זאת, צורף עוטף את המילים הקצת סתומות בצלילים מנוכרים וחלליים. אבל המוזיקה של הג'ינג'יות היא לא רובוטית, יש בה גם חיבור רגשי. כמו למשל בשיר הנושא, שבו אנחנו מתחברים לתסכול של גבר מאישה בלתי-מושגת, או בשיחה בין הגבר לאישה ב'אלנבי 79', שרצופה אי הבנות. חוסר האכפתיות הוא רק פסאדה. מאחורי הקור יש אמוציות חזקות שנובעות ממערכות יחסים מקולקלות, תסכול מחיים בעולם של קפיטליזם דורסני ועוד.

ההחמצה במקרה של הלהקה מורגשת במיוחד במבט לאחור. ולחשוב שחמש שנים בלבד לאחר מכן, אסף אמדורסקי כבר התפוצץ עם אותו שילוב של רוק ואלקטרוניקה ב'מנועים שקטים'. אם שיר כמו 'אל.איי' היה יוצא רק כמה שנים לאחר מכן, הוא בטוח היה מצליח יותר. אמנם השיר לא נעלם לחלוטין, אבל ההצלחה של ג'ינג'יות הייתה מתונה, והאלבום בטח לא בלט בהשוואה לאלבומים אחרים שעליהם נכתב כאן. אפשר רק להתנחם במעמד של קאלט שנבנה ללהקה לאורך השנים, מכיוון שזהו האלבום היחידי שהצמד הוציא (בגלל תקופה של חזרה בתשובה של אלברט). גם אם לעולם לא יעשו קאמבק וייצרו מוזיקה נוספת כצמד, צורף ואלברט יצרו משהו ייחודי, עם סאונד של חו"ל ומילים שמתארות הווייה ישראלית מאוד.
להאזנה לאלבום

הפלייליסט עם כל האלבומים: