עדי ברוניקי היא בעיניי מדמויות המפתח הייחודיות בסצנה האלטרנטיבית בארץ, ומהמוזיקאיות היצירתיות ביותר שפועלות בה. היא מוכרת לרוב כסולנית הכריזמטית של להקת הגאראג'-פאנק-פולק 'דף צ'ונקי' או כחצי מההרכב Beatfoot. עכשיו היא מוציאה אלבום סולו ראשון, ‘!!Goes…Dancing..’, תחת שם הבמה החדש שלה, Adi Scoteque (עדי סקוטק), שהופק על ידיה ועל ידי נימשי (נמרוד גולדפרב). האלבום נוגע בדיוק ובאינטליגנציה רבה בתפר שבין קאנטרי, גאראג' וסינתיסייזרים, שמתנקזים יחד לתוך יקום מופרע וצבעוני. לרגל הופעת ההשקה לאלבום בתדר ב-30.10, ישבתי לשוחח איתה.
את מוכרת לרוב בתור חלק מלהקה או הרכב. איך נולד הפרויקט, שבו את לראשונה הסולנית והוא תחת השם שלך?
"עם דף צ'ונקי הגענו לאיזושהי נקודת רוויה, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו חדש. במקביל, לא הצלחתי לכתוב מוזיקה במשך הרבה זמן, וזה מאוד העציב אותי. זה נמשך ככה עד שהשתנו כל מיני דברים בחיים שלי, עברתי דירה ובזכות כמה שיחות טובות שדחפו אותי הצלחתי לחזור לכתוב שירים. הבנתי שאני יכולה לאגד אותם לפרויקט חדש, אפילו שהרעיון די הפחיד אותי. לא היה בי שום חלק שאמר לי ליצור משהו שיהיה פרויקט סולו, אבל הבנתי שאני צריכה חופש יצירתי גם בשביל היצירה שלי, להרגיש שאני מסוגלת ליצור בשביל עצמי מבלי להיות כבולה לשום דבר".
הפרויקט עצמו מלווה בלהקה, וניכר שהיא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומהשירים שלך. איך נוצר החיבור אל הנגנים?
"רז מן שניגן תופים באלבום ומתופף גם בלהקה, ונימשי שניגן בס והפיק את האלבום יחד איתי, הם אלה שדחפו אותי להקליט את האלבום ולהשלים אותו. נעמי שלו ניגנה איתנו גם בדף צ'ונקי. רוב הלהקה חברים עוד לפני האלבום, מה שמוביל אותי לנקודה הכי חשובה והכי יפה בסיפור: אין ספק שעדיסקוטק זו אני וזו היצירה שלי, אבל גם ממש לא. הפרויקט עצמו הוא כמו יקום שמלא בכל מיני אנשים מדהימים ומוכשרים, והם חלק בלתי נפרד מהיקום הזה ומהיצירה. אנחנו שישה אנשים על הבמה והדינמיקה בינינו היא חלק חשוב מהעניין".
האלבום נשמע שונה משאר הפרויקטים שלך, מבחינת ז'אנר מוזיקלי. נשמע שיש בו המון השפעות מגוונות.
"הקשבתי להרבה אינדי סליז, סינת'פופ וסינת' פאנק. הרבה מהשירים נכתבו על מקלדות Casio, ובאיזשהו שלב הגדרנו אותם בצחוק כ-Casio Core. במקביל, יש גם הרבה השפעות של פולק, קאנטרי ו-ye ye צרפתי, כמו פרנסואז ארדי וז'קלין טייב. אה, וגם השיר Temporary Secretary של פול מקרטני. זה השיר הכי טוב בהיסטוריה".
גם אופי הטקסטים באלבום מאוד מגוון. את יכולה לתאר את הסיטואציה הכי אורבנית בעולם ומיד אחר כך לרפרר למיתולוגיה היוונית.
"זה משהו שדי בטעות נכנס לעולם הרפרנסים שלי, ומהבחינה הזאת מאוד נהניתי מהכתיבה של האלבום. ישבתי בבית וכתבתי, חיפשתי כיוונים והשראות בספרים ודברים מסביבי, ואיכשהו הגעתי לסיפורים מהמיתולוגיה והם נכנסו לשירים באלבום. יש תחושה שכשיוצרים אנחנו נוטים לייצר מיתוס חדש. זה חלק ממה שאנחנו רוצים, לחפש מיתוסים חדשים או למצוא נביא, משהו שיסביר לנו דברים חדשים לגבי העולם.
הרבה מהמילים אני כותבת בהליכה, או כשאני עובדת בחקלאות. כשאתה עובד בשדה אתה פשוט שר לעצמך כל הזמן. זה בעצם ה-Cowboy Poetry Club. אני מרגישה שהרבה מהמנטרות שאני שרה לעצמי הן גם סוג של שירי ערש, כדי להרגיע ולעזור לי לשאוב את הכוחות או למצוא את העוגן הפנימי שלי, להתמודד ולהתעלות מעל קשיים. אני מוצאת שזה ממש מנגנון פעולה שלי. למצוא לעצמי מנטרה ופשוט לשיר אותה".
אני מרגיש שהרבה שירים באלבום תופסים את האנרגיה הזו. הטקסטים ארוכים ומתארים איזושהי התעלות נפש או התמודדות עם היומיום, והמוזיקה בהתאם מאוד מפותלת והיפראקטיבית, ועוברת בחדות בין המון פארטים שונים ומובחנים.
"זו הדרך שבה אני מדברת במציאות עם אנשים. לדוגמה כשאני מספרת סיפור, יוצא לי לתהות לעצמי איך הגעתי למקום הזה בסיפור לעומת איפה שהתחלתי. גם בחיים אני קופצת ממקום למקום כשאני מדברת. מאוד כיף ללכוד את האנרגיה הזאת, או את מה שקרה באותו רגע, לתוך שיר. ככה אני מרגישה שהראש שלנו נשמע.
בעיניי, יש באלבום עליית מדרגה מבחינת הכתיבה שלי. אני מעזה לכתוב בגוף ראשון ועל חוויות אישיות, ומרגישה שזה ממש תהליך שעברתי בעבודה עליו – קבלה עצמית ברמה הכי עמוקה שיש. מעין Snapshot של האני הכי אמיתית שהייתי ברגעים האלה, וזה נחמד".
COMMENTS