צילום: דודי חסון עיצוב: טל פוגל
הנרי קיסינג'ר אמר פעם לגולדה מאיר שהוא קודם כל אדם, אז מזכיר המדינה של ארצות הברית ורק אז יהודי. גולדה, במה שהפך לאחד הסיפורים שסופרו אינסוף פעמים מאז, אמרה לו שבעברית סופרים מימין לשמאל.
נגה ארז, אולי, מתגעגעת לקיסינג'ר. היא ראפרית, אישה וישראלית, בסדר לבחירתכם, ואלבומה האחרון THE VANDALIST מראה את השילוב בין הנקודות האלה. אלבומה השלישי של ארז הוא אלבומה הישראלי ביותר עד היום. זה מתבטא כמובן באירוח של רביד פלוטניק (בעברית) ועדן בן זקן, אך מצד שני זה אלבום שמארח גם את רובין וויליאמס ואלבום של אמנית שהוציאה שיר עם מיסי אליוט. מהתכנים האחרים ועד הביטים עצמם, זה אלבום שמרגיש יותר מכל דבר אחר כחול-לבן, גם אם הוא באנגלית ומכוון לקהל בינלאומי.
סצנת האינדי הבינלאומית, כפי שחלקכם בטח שם לב, לא כל כך בצד שלנו. מהגינויים של אמנים שונים, דרך הניסיון לבטל כל אחד שלא מתיישר ועד ביג ת'יף שהעיפו את הבסיסט מקס אלוארצ'יק בגלל "הבדלים לא ניתנים לגישור" אחרי עשור מוצלח בכל קנה מידה, זה מרגיש כאילו כולם נגדנו. בדיוק הבמה של נגה ארז, הוונדליסטית, עם ספריי אחד ורצון לנקום. קיל ביל של הראפ.
אחת נגד מאה
ההבדל ההצהרתי הראשון בהשוואה לקידס, האלבום הקודם, המצוין והאנטי-מלחמתי של ארז, נמצא בעטיפה. אם אז היא ישבה עם חליפה ענקית בסגנון דיוויד ביירן, כאן ארז מצטלמת בעמידה כשגבה חשוף, עם גבס על יד שמאל וג'ינס.
זה כמעט מנבא את המוזיקה עצמה. בהשוואה לביטים המוצלחים של קידס, כאן יש צעד נוסף לכיוון ההיפ-הופ (בעיקר בחלק הראשון והמוצלח יותר של האלבום) וסאונד שמזכיר יותר מכונות תופים. DUMB, השיר השני באלבום ואולי הקליט ביותר בו, מראה את זה בצורה נהדרת. ארז מדברת על אנשים שתופסים עליה תחת, מבלי שהמוזיקה תתגבר סביבה.
זה, כמובן, לא מוריד או צריך להוריד מההפקה המצוינת של רוסו. מפיק טוב יודע מתי להוריד הילוך כשצריך ולתת למילים לדבר, וגם ב-PC People יש יותר תופים מכל דבר אחר. השורות עצמן חותכות, למשל בדיאלוג בין ארז ורוסו בו הוא שואל אותה מדוע היא לא מחייכת ולמה היא לא אומרת את כל מה שהיא רוצה להגיד.
ארז מאמינה במאזינים שלה, וגם אם לא מעבירה מסר ישירות היא מצליחה להנדס מציאות בה המסרים האלה באים לידי ביטוי. זה נכון במקרה של Come Back Home, שיר שמזכיר ברוחו את Kids ומדבר על החטופים, כשבפזמון שומעים את התווים של "כמה טוב שבאת הביתה". אני לא יודע כמה זה מדבר לאוזניים הבינלאומיות של המאזינים ברחבי העולם, אבל זה הצליח להזיז משהו באוזניים הישראליות שלי, וכנראה גם שלכם.
הג'אגלינג הזה, הניסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, בא לידי ביטוי גם ב-A+ בו אירחה את רביד פלוטניק. גם ארז וגם רביד מדברים על "מילים מבטן הספינה", אולי הספינה הטרופה שהיא מדינת ישראל בשנה האחרונה, ואז מגיע הוורס של פלוטניק. אימאל'ה. אחד הקטעים הכי טובים בקריירה הארוכה של גדול מחזיקי המיקרופון שיצאו מציון, עם עקיצות לימין ("זה לא ראפ זה טרוריזם / אני בן גביר") ולשמאל ("שיט שמתפרק כמו הסכם אוסלו"), מתאר את הכמעט בדידות שהשניים חשים בצמרת. ראפרים במיטבם כשהם בעמדת האנדרדוג, והמציאות דחקה את שניהם לפינה בשנה האחרונה, בין אם בקהילה הבינ"ל במקרה של נגה או באינספור הופעות המילואים והציפייה שפלוטניק "יגיד משהו". התוצאה מרהיבה.
בת אדם, אהבת אדם
המשך האלבום מרגיש כמו ניסיון לדייק משהו רחב יותר על האנושיות. מ-AYAYAY הכיפי, ביט ספרדי יותר שכולו זרם תודעה, דרך Smiling Upside Down בו ארז תוהה על העצבות ועד Hey, Hi, קטע המעבר שחותם את צד א' ובו ארז מתגאה בכך שבני אדם יצרו את האלבום הזה.
אחת היציאות המוצלחות ביותר בהיבט הזה היא SAD GENERATION, HAPPY PICTUERS, שיר שמתאר דור שחי בחלקו על נוגדי דיכאון ומעלה תמונות מאושרות לאינסטגרם. הביט כאן מעט עשיר יותר בהשוואה לשירים הקודמים, הטקסט ציני יותר וכל זה מתחבר לתוצאה שהיא נגה ארז במיטבה: ביקורת חברתית נוקבת שגורמת לכם לרקוד. אף אחד לא עושה את זה בדרך שלה.
אותו משבר זהות מורגש גם ב-NOGASTEIN המוצלח, גם בו הפסנתר תופס מקום מרכזי יותר בזמן שהיא מדברת על התעוררות לחיים חרף המאמצים של ג'ן זי. ראפרית ב-2024 שזורקת דיסים על ראשית ימי הציונות ("?Send me to Ugdana, why the fuck you been there"), אבל נגה ממשיכה בשלה. קמה לתחייה, בין אם רוצים או לא.
השיר העוקב, Godmother עם עדן בן זקן, הולך לקצה השני – במקום לדבר על התוצר הסופי, מדברים על ההתחלה. בשיר, שנכנס לפסקול של EA FC 25, ארז מדברת על "אבא מהמדבר ואמא מהשלג", ואומרת שאין לה לאן ללכת. אם לא תליתם דגל במרפסת במהלך הקריאה של הטקסט הזה, עכשיו זה הזמן.
השליש האחרון של האלבום משנה כיוון פעם נוספת לשירים שקטים בהרבה, צד אחר ומעניין של ארז אבל רחוק מההיפ הופ המקפיץ שפתח את הסט ליסט של הוונדליסט. מדובר בסגירת מעגל אחרת, לא ברמת המסע האישי אלא בזאת שהאלבום פתח. הרצון כן לשמור על איזון פנימי וחיצוני, למרות אותו ונדליזם. נגה לא מוחקת את הכתובת על הקיר, אבל מציבה את עצמה בעמדה מעט יותר פגיעה, כזאת שמתחננת לחברה ולביטחון (הרחק מהמשטרה).
זה מורגש גם ב-Danny, הדואט עם רובי וויליאמס, וב-Mind Show. ארז שרה ומשאירה את הראפ בתחילת האלבום, במה שייתכן ויהיה רמז לאלבום הבא. היא טובה גם בזה, גם אם יש אנשים שהחלק הזה ירגיש עבורם ארוך מדי ב-45 הדקות של האלבום.
הוונדליסט, בסופו של דבר, הוא תצוגת תכלית נוספת של נגה ארז. בשונה מקידס, היא במקום מרכזי יותר ועוברת בנינוחות בין היפ הופ בועט לבלדות באופן יותר חד משמעי. קשה להוציא אלבום טוב אחרי אלבום פריצה, אבל ארז עברה את "משבר האלבום השני" (והשלישי בפועל) בצורה נפלאה, כמו קופצת במוט שמעלה לעצמה את הרף ושוברת את השיאים של עצמה.
מה השתנה הפעם? הדרך. התחלנו עם ציטוט של גולדה מאיר ולכן נסיים עם פרפרזה לאחד נוסף. סוד הקסם של הוונדליסט, ואולי של נגה ארז עצמה כאמנית, הוא שפשוט אין לה לאן ללכת.
COMMENTS