הכותבים והכותבות של קולומבוס מסכמים שנה של מוזיקה ישראלית – תשפ"ד

עיצוב: Elad Elharar – Design & Illustration

האם בכלל מותר לסכם? להנות ממוזיקה? ללכת להופעה? האם נחזור להנות מהופעות כפי שנהנינו מהן לפני? האם מוזיקה היא אסקפיזם או דווקא חיבור? בשנה החולפת היינו עסוקים ועסוקות בשאלות הללו על הסיפון. כל אחד ותגובותיו השנה: חלק לא זזו מהאוזניות, וחלק דווקא האזינו לפחות מוזיקה השנה. חלק האזינו רק לאינסטרומנטלי, וחלק בעיקר במילואים. אחרי השבעה באוקטובר חווינו כמעט חודשיים של דממה ציבורית, אבל אחרי זמן מה גם זרימה יפהפיה של מוזיקה: שירים שמחים, שירים עצובים, וגם שירים "רגילים", כאלה שהיו אמורים לצאת השנה ופשוט השתחררו בעיכוב. ולכן החלטנו לכתוב את הסיכום הזה, ולהנות אתכם מהמוזיקה הכי יפה שיצאה השנה בארץ החבולה שלנו. מתחילים…

הלל – להיות בשמחה
השנה כמעט ולא כתבתי. לא לקולומבוס, ולא בכלל. כמו רבים, הנפש שלי התרוקנה, עורקי ההשראה נחסמו, וכל אקט של פלט יצירתי נדמה היה כחסר משמעות. כמו ב'סיפור שאינו נגמר', הלא-כלום השתלט על הכול ואיים לכלות את מה שנותר. גם כרגע, החידלון עדיין ממשיך לכרסם בכל חלקה טובה במדינה השבורה שלנו, וכולנו קמלים פה לאיטנו בכל יום שהם עדיין שם. התלבטתי אם לכתוב משהו לסיכום השנה העברית מהגרועות שידענו בתולדותינו. ואז, ממש בקו הסיום, רגע לפני שוויתרתי, יצא לפני כשבועיים אלבום שבאין מילים אחרות – "כפה" עליי לכתוב עליו, ועל מוזיקה, ועל שמחה.

יותם מהלר הוא קיבוצניק ממעיין ברוך, יוצר ופסנתרן קלאסי, שבעקבות מפגש מיסטי מקרי החליט יום אחד לגדל פאות, וככל שהפאות גדלו כך גם אמונתו התעצמה, עד שכמעט מכוח האינרציה הוא החליט לחזור בתשובה. כך נולד האלטר אגו "הלל", שהאלבום שהוציא תחת ידיו הגיע אליי גם במקרה, ותפס אותי לא מוכן ולא נכון, בשיא הדיכאון. וכמו דודה מעצבנת בחתונה שמושכת אותך מהשולחן לרחבת הריקודים, כך האלבום הזה צבט לי בלחי, נתן סטירה, משך אותי באוזן והכריח אותי להניע את הגוף ולהסתנוור באור הנגוהות העצום שהוא מפיץ. בערבוב מרענן של פסנתר עדין ומדויק, מקצבי סול מלאי חיים, האוס מקפיץ, והמנוני דיסקו חצי טראשיים (במובן הכיפי של המילה) – הלל מביא כאן תמהיל חדש של מעלה ומטה, רוחניות וגשמיות, בית מקדש ומועדון לילה. אם זה הדור הבא של החבר'ה הדלוקים של נחמן מאומן, הביאו את הוואנים המקושטים עם הרמקולים, אני בפנים!

ההפקה המרהיבה (של הלל עצמו) נעה בין מגוון השפעות מפעם והיום: לרגעים הוא נשמע כמו ג'יימי XX כרוך בתפילין, לרגעים כמו מקהלת השבת הקדושה של קנייה ווסט, לרגעים כמו פיטר גבריאל של האייטיז, ולרגעים כמו ג'יימס בלייק של ימינו (אם הוא היה גר במאה שערים). זה אלבום שאם היה יוצא באנגלית, בכיף היינו יכולים לשמוע אותו נשזר בפלייליסט הקיץ השנתי של ברק אובמה. יש בו גרוב ונשמה שזועקת למרחקים, כמהה לשביב של תקווה בתוך הכאוס. בשיר הנושא המדבק, 'להיות בשמחה', המשמעות של המילים משתנה בהתאם למצב הצבירה של המאזין: "למה, למה אתה עצוב? / הוא לא אוהב שמתעצבים". האם הלל מפציר בי להיות שמח בכנות תמימה של חסיד? או שמא הוא מהדהד כאן את מה שאחרים אמרו לו בקריצה של אירוניה ביקורתית? הלל משחק פה על הגבולות והוא מודע לכך (כולל בעיצוב עטיפת האלבום הכמעט מתריסה). אולי בשל כך צפוי שהוא יקבל יותר אהבה מהקהל החילוני מאשר הקהל הדתי, אבל רק ימים יגידו. מה שבטוח, יש כאן אמן צעיר ומבטיח בתחילת דרכו, שיודע באמונה שלמה שכמו בממלכה המתאדה והנעלמת של 'הסיפור שאינו נגמר', גם מגרגיר חול יחיד ומזערי שנותר לאחר החורבן – אפשר לבנות אותה מחדש.
להאזנה לאלבום

ציון לשבח בקטגוריית אלבום השנה:
אבנר טואג – תלוי איך מסתכלים על זה

עלמה גוב – זה הסוף
עלמה גוב לא נרגעת, וממשיכה להוציא אלבומים ושירים בקצב מרשים כאילו אין מחר (ובמצבנו המדיני הרעוע אני יכול להבין אותה), בלי לאבד לרגע מהאיכות ומהכנות החד-פעמית שלה. מאז אלבומה הקודם, שהיה אלבום השנה שלי בסיכום השנה שעברה, הספיקה גוב למצב את עצמה כאחד מהקולות הבולטים העכשוויים במוזיקה הישראלית, לשתף פעולה עם מוניקה סקס, להופיע עם אביב גפן, לכתוב את הפסקול של הסדרה 'האחיות המוצלחות שלי', ועל הדרך גם להוציא אלבום נוסף ומצוין לא פחות מהקודם. 'זה הסוף', הסינגל הבולט מתוכו, הוא להיט ממכר שפשוט לא יצא לי מהראש מההאזנה הראשונה. יש בו כמה הוקים טקסטואליים ומוזיקליים כיפיים, שהם הכי פופיים שאפשר, ומצד שני מצליחים להפתיע בפיתולים קלים, בקישוטים מפתיעים, ובהפקה מתקתקה ומתפצפצת על הלשון (כולל סולו חצוצרה יפהפה לקראת סוף השיר – אחח אני כזה סאקר של סולו חצוצרה). זה אולי שיר הפרידה העצוב הכי שמח ששמעתי מזה זמן רב, שיר שכיף לצעוק באוטו עם חיוך מרוח על הפנים ודמעה בזווית העין.

סטודיו אמסטרדם – למה אתה לא פה
השיר שהכי ריגש אותי השנה, בקטע של צמרמורות בכל הגוף (הנה תראו, תראו איך השערות על היד שלי סומרות) מורכב מארבע שורות בלבד, שחוזרות על עצמן: "למה אתה לא פה? / אתה כן פה, סתם חלמתי / למה אתה כל הזמן הולך ממני / כי אתה בעצם לא רוצה להיות איתי, אתה רוצה להיות לבד". כמה פשוט, ככה פוצע את הנפש. אה כן… וילדה בת 11 כתבה ושרה אותו. מדובר בעומר מורן (הבת של רננה רז, הוכחה ניצחת לקרבתם של תפוחים ועצים), שהיא חלק מהפרויקט המקסים 'סטודיו אמסטרדם': מעין בית ספר למוזיקה לילדים סופר מוכשרים שכותבים, מלחינים, מנגנים ומבצעים את כל השירים בעצמם, בהנחייתו של המורה המוכשר מתן פוקס, ועם עזרה בהפקה מגיל ברויד, איש 'המסך הלבן'. התוצאה מרגשת, מצחיקה ומגניבה ברמות. הילדים לא בהכרח "זמירים" או היו עוברים אודישן ל'הכוכב הבא', אלא יותר רוק-סטארים קטנטנים שנותנים בראש, בלי לפחד מחריקות, פגמים וזיופים, שהם כל מה שכיף ואמיתי במוזיקה. זאת חדוות ילדות על אמת, כמו ילד שמתפרע עם צבעי גואש על קנבס ריק (או המפה של שולחן האוכל), ואיכשהו זה יוצא יפה. והשיר הזה עומד בגאון כנציג האולטימטיבי של הפרויקט. העיבוד העוטף של הקלידים, יחד עם ההגשה הנפלאה של עומר מורן, כשהשיא מבחינתי הוא הסלסול המזערי והכמעט נעלם של המילה "כן" במשפט "אתה כן פה". מדובר באחד הניואנסים הווקאליים הכי מדויקים ורגישים ששמעתי לאחרונה מזמרת באופן כללי. וכמובן, להאזין למילים "למה אתה לא פה" אחרי השבעה באוקטובר, מטעין את השיר אפילו ברבדים נוספים שלא היו שם לפני כן. הלוואי שנתעורר עוד מעט ונגלה שסתם חלמנו.

אבנר טואג – אמא
נכתבו אינספור שירים על אמא. על כמה "בשבילה אתה מלך העולם" וברור ש"יש לי אישה שאוהבת אותי" וכמובן "אין אהבה בעולם כמו…" אך לא הרבה שירים שאלו את השאלה הכל־כך ישירה: "אמא, רציתי לשאול אם הייתי נוכח בילדותי". השיר החשוף הזה של אבנר טואג, מתוך אלבומו החדש והיפהפה, הוא שיר שמודע לכך שכאשר אנחנו ילדים-של, אנחנו אכן מלכי העולם, בקטע הכי נרקיסיסטי. ובשיר הזה המודע לנרקיסיותו, טואג מעז להסתכל, כנראה לראשונה בחייו, על אמא שלו כבת־אדם עצמאית ולא רק כ"אמא". ריקי גל התעסקה בנושאים דומים כבר לפני כמה עשורים בשירה המפרק 'אילו יכולתי (אמא)', אבל בעוד השיר ההוא (למילותיו של אהוד מנור) היה יותר בכיוון סגירת חשבונות והכאה על חטא, הפעם מדובר בשיר עדין ומפויס. שיר שמזמין לרגע את אמא להיות גם חברה, ולשאול אותה לא רק מה היא הייתה בשבילנו, אלא מה אנחנו היינו בשבילה. העיבוד המרחף האופייני לאבנר טואג והפריטה הייחודית שלו עלי גיטר, מוסיפה ליופי ולעידון של שיר קסום, שהוא כולו חיבוק.

יעל ופתק – מין אנושי
אני עוקב כבר שנים מרחוק אחרי פועלה של יעל בירנבאום, הקול הדק והמתפתל, החורק והמלאכי, הילדותי והבוגר, שמאחורי אחת הלהקות הכי מגניבות ומוזרות שהיו פה – "ג'ק אין דה בוקס". בתקופה האחרונה היא יוצרת תחת השם 'יעל ופתק' (אין לי מושג מי זה פתק) והתוצאה היא אלבום פסנתרי יפה ומינימליסטי בעיקרו, כאשר מתוכו הפרח שהכי לבלב בליבי הוא היצירה הקטנה בעלת השם הענק 'מין אנושי'. את השיר הלחינה בירנבאום למילותיה של נגה שרגאי, ועיבדה יחד עם לירון משולם (פלורה) ואור אדרי שגם הפיקה. הלחן הזכיר לי לרגעים את ימיה הראשונים של רג'ינה ספקטור מהאלבום Songs (שבדיוק חוגג עכשיו 20 שנה). אווירת חדר חצי טחוב, מואר באור עמום, פסנתר עתיק צמוד לקיר הערום, שמוציא מתוכו צלילים קסומים שעוטפים עולמות שלמים של רגש. המלודיה הנעימה כאילו לקוחה מתוך תיבת נגינה ישנה, מכסה על טקסט מטריד שעוסק בהתמודדות נפשית, ריקנות, אולי הרס עצמי, אפילו שנאה עצמית: "נרדמתי בעיניים פקוחות ונמלה חדרה לגופי דרך הארובה החלולה של מחשבותיי… היא התחפרה בתוכי עד שכבר לא נראיתי כאילו אני חלק מהמין האנושי". שיר מצמרר מכל הסיבות הנכונות – חלחלה והיקסמות בו זמנית.

עדן דרסו – קשת
והנה עוד שיר מצמרר, שמתחיל עם פסנתר עדין, והולך למקומות אחרים, יותר "אר.נ.ביים", כמתבקש מהיוצרת ששרה אותו – עדן דרסו הראפרית האדירה, שבשיר הזה דווקא חוזרת להתנסות בשירה טהורה (בדומה לשירים מוקדמים שלה כמו 'אמן'). השיר הזה התחיל כסרטון ספונטני שדרסו העלתה לטיקטוק ונבע מתוך פרץ רגשות, והפך לצד השני של הסינגל האחרון שלה, 'רוצה פרחים'. טיפה יותר משתי דקות מזוקקות שהן שיר תפילה, שהיא גם דרישה, מעומק הלב הפצוע. כמה נכון לסיים את רשימת שירי השנה העברית שלי עם התפילה הבסיסית הזו, שמי בכלל האמין שאנחנו עדיין צריכים לשאת גם היום: אנחנו כבר שנה שלמה כאילו מתפקדים, ולא באמת מתפקדים. אנחנו קשת ללא צבעים. תחזירו לנו את הצבעים אל הקשת. תחזירו כבר את החטופים. את כולם. עכשיו.

ג׳ימבו ג׳יי – אה וואו
בשבוע ש׳אה וואו׳ שוחרר, אי אז בדצמבר 23, שלחתי לרועי דורון, מפיק האלבום, הודעה ארוכה שתמציתה הייתה זו: ״מתי השירים נכתבו? כי חלקם הו וואו, מרגישים כה רלוונטיים״. שבוע לאחר מכן כתבתי בפוסט קצר לעוקביםות בפייסבוק שזה אך הולם ש׳אה וואו׳ יהיה אלבום השנה שלי. ואכן – מדצמבר ועד היום, לא הגיע האלבום שהחליף אותו. יצאו אלבומים ושירים נפלאים, מנחמים, אסקפיסטיים, אבל דרך ההתמודדות שלי עם השנה הזו הייתה דווקא להתחפר בסיפור הלאומי. ב׳בומים׳ וב׳במקום בו אני גר׳ ג'ימבו מספר לנו איך זה לחיות במקום שמופצץ יום-יום:
״במקום שאני גר / זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון / אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר / הסיפור הזה הוא מרתון / במקום שאני גר / ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע / וראש המועצה ביקש שנצייר כלניות בצבע אדום / מישהו אמר שזה צבוע״

אבל ׳אה וואו׳ הוא לא רק הסיפור הלאומי. לקראת הקלטת האלבום, רועי דורון שלח את ג׳ימבו לכתוב שירים. ג'ימבו, ילד טוב, כתב כעשרים שירים שמתוכם היה צריך לבחור. הבחירות מצוינות; ג׳ימבו שזר את האישי במקומי ויצא אלבום שהוא בעיניי מאסטרפיס של ישראליות בעבר, בהווה, ובטח בעתיד הנראה לעין. החל מדואט עם זאב נחמה ב'שיר רק לך', דרך 'בעזרת השם' ועד 'מפקיר במאני טיים' ו'לא מה שסיפרו לנו'. העריכה של האלבום באופן שנע בין מה שקורה בתוך הבית, מחוץ לבית ובמדינה היא מופלאה, והופכת את האלבום למגוון, מרגש, מסעיר, וכן – גם עצוב, למרות הביט המקפיץ. לתחושתי, זה אלבום שילך איתי עוד זמן רב, וייצג לא רק את התשפ״ד אלא את העשור העברי, לכשנסכם אותו.
להאזנה לאלבום

ג׳ימבו ג׳יי – מתגעגע
היה קשה מאוד לבחור מבין השירים המופיעים באלבום השנה שלי. המתמודדים החזקים ביותר היו ׳בעזרת השם׳, הסלים שיידי של עומר הברון, ׳שיר רק לך׳ (פאקינג זאב נחמה!) ו׳במקום בו אני גר׳ הנבואי. אבל בסוף בסוף? בחרתי דווקא את ׳מתגעגע׳. השיר מספר סיפור שכל מי שיש לו ילדים מכיר. הניסיון להספיק הכול בתוך עולם כאוטי, ולא להיות רק הורים או בני זוג, אלא כאלה שהם טובים כמעט כמו שדמיינּו… הניסיון הזה הוא משימה בלתי אפשרית. ובעוד ההורות והזוגיות טורדות את מנוחתנו, יש גם את החוץ. כמאמר השיר: "5 עם רפי רשף / 6 עם עודד בן עמי / 7 / בום / 8 עם קושמרו / בום היה פיגוע / מאמי איפה את? / בואי נעשה לנו דייט השבוע". בעיניי זו גאונות להצליח לזקק לא רק במילים, אלא בכל התנועה של השיר את המרדף האינסופי הזה, כשבסוף כל מה שאנחנו מבקשים הוא לשבת רגע עם המשפחה שלנו ולנוח.

נטע וינר וסמירה סרייה – מה שלומך אחות
בנובמבר 23 פניתי לנטע וינר וביקשתי ממנו לקחת חלק בהסכת ׳מה המצב׳ שהייתי חלק מצוות הכתיבה שלו. המטרה הייתה להסביר לילדים מהי מלחמה, למה נלחמים, להרגיע פחדים ולאפשר גם להורים לתווך את המצב באופן מותאם גיל. למזלי ולמזל ילדי ישראל, נטע נעתר והביא איתו את סמירה. יחד הם הקליטו חמש דקות על תנועת סיסטם עאלי שהיא הרבה מעבר ללהקה ולבית, אלא ממש דרך חיים (ניתן להאזין לפרק באתר הבית של הקצה פה, החלק של נטע וסמירה מתחיל בדקה 04:00).
רצה הגורל וסמירה ונטע בדיוק עבדו אז על ׳מה שלומך אחות׳, וזכיתי לשמוע סקיצה שלו עוד לפני שהוא נארז ונשלח לפלטפורמות ההאזנה השונות. אני זוכרת את ההאזנה ההיא, מתוך קובץ בווטסאפ – ישבתי ברכבת הקלה שאך זה הושקה בדרך ליפו ובכיתי. על מה שהיה, על מה שיהיה, ובעיקר על מה שרבים חושבים שלא יכול להיות. כמה חודשים לאחר מכן, יואב קוטנר נשאל בפודקאסט גיקונומי האם כבר נוצרה מוזיקה בהשראת המלחמה, והוא טען שהגל עוד לא הגיע. אני טענתי שהוא תמיד היה פה, ושהוא כאן כדי להישאר, אם רק נעז לשמוע.

אבנר טואג – לגרום לך לחייך
עוד אלבום נפלא שיצא השנה הוא האלבום ׳תלוי איך מסתכלים על זה׳ של אבנר טואג. זהו אמנם רק האלבום השני שלו, אבל כבר שומעים את חתימת הקול הטואגית הייחודית בכל הריליסים שלו (כולל קאבר נפלא משנה שעברה ל-Out of Time עם רן דנקר). זה אלבום לערב חג, לאירוע חגיגי וישראלי מאוד. מעבר לעובדה שהוא רגוע ונעים, יש לו איכות שמשרה שלווה גם על המאזינה. השיר האהוב עליי מתוך האלבום הוא ׳לגרום לך לחייך׳ ואני מקווה שהוא ישרה גם עליכם רוגע לכמה דקות.

יעל זלינגר – עוד מעט
׳עוד מעט׳ היה השיר הראשון שהוספתי לפלייליסט התשפ"ד, כשיצא. המנגינה הכרומטית, השירה הפשוטה, והתפילה הפשוטה שעוד מעט תחזור – נגעו ללבי. לא ייאמן שהשיר הזה עדיין רלוונטי. רק עוד קצת, שכולם יחזרו.

יהוא ירון – קנזס סיטי רסיסי חיים
ספוקן וורד שיהוא מקדיש לאביו לאחר מותו. כואב, מרגש ונוגע ללב, ומזכיר לנו שהחיים על שלל גווניהם – ממשיכים.

אביתר בנאי – עוגן במים
באוקטובר 23 חיפשנו מפלט. חלקנו חיפשנו מפלט פיזי, חלקנו מפלט רוחני, בטוח היו שחיפשו את שניהם. אביתר בנאי הרים את הכפפה וכבר בשבועות הראשונים למלחמת חרבות ברזל / שמחת תורה / שבעה באוקטובר או איך שלא תקראו לה – הוא הטיל עוגן במים, בינתיים, ושידר לקהל העוקבים והעוקבות שלו מעין שיעורי לימוד בזום ובפייסבוק. מיד אחרי ולעיתים תוך כדי שעת ההשכבה, עליתי לזום עם או בלי ילד כדי לקבל כמה דקות של הפוגה מהחדשות.

במסגרת המפגשים הללו אביתר גם ביצע באופן נפלא שירים שהם נכסי צאן ברזל תרבותיים, כמו ׳שיר ללא שם׳, ׳דמיון חופשי׳, ׳הדייגים׳ ועוד. מתוך השירים הללו אוגד לו אלבום, והוא פתח לי את פתח החזרה למוזיקה. מתוך הדממה והאפלה הגדולה, אביתר פתח מרחב לצלילים להיכנס פנימה לנשמה, ואיפשר כניסה של משהו מעבר לקולות המלחמה והחדשות הרעות. בעקבות המפגשים והאלבום נוצר גם מופע שעלה על במת תיאטרון גשר. מופע שלמרות שהוא מופע ישיבה באולם, הרגיש הכי אינטימי, אישי וקטן. אבל עבורי הוא עשה משהו גדול, ועל כן זו הופעת השנה שלי.

Dialgo – Already Born
את 'דיאלגו' הכרתי רק מהאלבום הקודם שלהם, Homeless Again. עם עטיפה שמזכירה את Forever Changes של Love, סקרן אותי מאוד להבין מיהם ומה הם מביאים איתם. מלבד ההמלצה להאזין גם לחומרים הקודמים שלהם, באנו לדבר על האלבום Already Born שיצא השנה. שנה כל כך נוראית שגם כשכבר הוקלטו שירים ואלבומים שמנסים לעסוק בטראומה, לדבר עליה או על מה שהיא גורמת לנו, אני לא הצלחתי למצוא את עצמי שם. מוזיקה אינסטרומנטלית הפכה להיות המקום הבטוח שלי בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה הזו.
נתחיל מהתחלה – דיאלגו הם הרכב של ארבעה חברים: איתן רודמן על סקסופון, נדב ברקוביץ׳ על קלידים וסינת׳, גיא לוינברג בגיטרה ואור הלפרין על התופים. המוזיקה שלהם חצי אינסטורמנטלית, ויש שירה פה ושם, בנגיעות. הם נעים בין מגוון סגנונות: אפרוביט, אסיד ג׳אז, סרף, רוק פסיכדלי והייתי מוסיף גם כלייזמרי, ואפילו קצת היפהופ מקומי כשהם מארחים את אורית ואברהם טשומה בשיר הנושא. האלבום מלא בקטעים מעולים, מזיזי ישבנים או לפחות ראשים, לאלה בינינו שמאזינים למוזיקה בעיקר בזמן העבודה בישיבה על כיסא. עם קצב שמוחזק בידיים רמות וריף גיטרה שעובד כבסיס לכל הטוב הזה, כמו בשירים Shaitz או Prophet Soda, בהחלט עלול להיווצר דחף בלתי נשלט לזוז עם הקצב, או לצלול עם הסקסופון אל מעמקי הפסיכדליה. שווה לבדוק גם את ה-EP הופעה חיה שלהם שעלה לא מזמן לספוטיפיי, שבו הם נותנים לעצמם עוד חופש לסחוף ולהיסחף.
להאזנה לאלבום

עוזי נבון – למה לא עכשיו?
עוזי נבון, אחד מהפרוייקטים של שוזין הנהדר, ביסס את עצמו על נוסטלגיה מהקוצעת. בקאברים ובשירים המקוריים מכל אחד מאלבומיו המעולים הקודמים, פנה נבון למכנה משותף רחב במובן הכי טוב של המילה. מיד כשהאזנתי לאלבום 'למה לא עכשיו?', הרגשתי שהוא יצא כתגובה למלחמה שבה אנחנו נמצאים כבר תקופה בלתי נסבלת באופייה ובאורכה. תגובה שהיא הצעת נחמה ולעיתים תקווה, דווקא מתוך היזכרות בעבר, ובאופן ספציפי יותר, באריק איינשטיין. כל השירים הם קלאסיקות של איינשטיין, ולצד העיבוד, הביצוע וההפקה המדוייקת של עוזי נבון, מתקבל אלבום שהוא קלאסיקה מיידית בפני עצמו. קצת כמו להסתובב במוחו של אדם שמתמודד עם כל מה שקורה פה במדינה: 'מה שהיה היה', 'הימים הארוכים העצובים', 'ארץ ישראל'; אבל גם למסיים בתרועה עם 'כמה חם', כי מה היינו עושים בלי הים פה.
הצעת הגשה אחרת, אופטימית יותר אם תרצו, היא פשוט להתייחס אליו כאל אלבום שמרים על נס כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו ובוצעו על ידי אריק איינשטיין, כמו שעוזי נבון יודע לעשות, עד הפרטים הקטנים ביותר. תענוג לאוזניים ונחמה ללב.
להאזנה לאלבום

איציק פצצתי – כולם פה לא מפה
האלבום האחרון והמעולה, 'סיפור עירוני', של המפיק והאמן הבלתי נלאה איציק פצצתי מלא בפנינים. בשיר, שתופס את הקצב כבר מהשם שלו, פורש פצצתי סיפורים על סיטואציות שמתרחשות כל הזמן בתוך החוויה העירונית הישראלית: ״אז מאיפה אתה במקור אחשלי?״, ״אח יקר, יקר מפז״ ותאורים שמתייחסים ל״כולם״. כן, המשפטים קצת קלישאתיים, אבל כל קלישאה היא גם קצת אמת, לא? אלו יושבים על הביט המעולה שנפתח בבייס ליין פאנקי, עם קצת קצב אלקטרוני, ואלו הופכים את השיר הזה לכיפי במיוחד ואופטימי מאוד.

דינה כץ – מהומה
כשהתחלתי לחשוב מהם השירים שנוגנו אצלי הכי הרבה השנה, כאלה שגרמו לי ללחוץ הכי מהר על כפתור הלייק (או הפלוס או איך שמעצבי ה-UX בספוטיפיי החליטו שהוא נראה הפעם), גיליתי שדינה כץ עשתה זאת שוב. גם בשנה שעברה היא תפסה את תשומת לבי מהר מאד, עם 'לך ודי' (הקאבר הנהדר ל-Walk On By), אבל השנה היא עשתה זאת עם שיר מקורי. רוק תיאטרלי מבית היוצר של ״עוזי נבון״ ומילים סופר רלוונטיות לתקופה, המהומה היא מנטלית או אמיתית, והמאומה גם. שיר סוחף עם סולו גיטרה סוחט רגשות בשני-שליש, כמו שכתוב במדריך לשירים מעולים.

ליילי בבארבי
למרות אהבתי למוזיקה של ליילי מאז האלבום הראשון, מעולם לא הייתי בהופעה שלהם. הייתי אמור ללכת מתישהו בשנה שעברה, אבל משהו לא הסתדר. לא זוכר בדיוק מה הייתה הסיבה, אני רק זוכר שחמי וחמותי הלכו במקומנו (כן, כן) והתפלאו כמה הקהל יודע את כל המילים. השנה, חבר מהעבודה פתאום הציע לי לבוא איתו, ואני מיד אמרתי כן, כמובן. אז הגעתי לבארבי החדש בפעם הראשונה. להיות בלי ולנסות להרגיש עם, זו התחושה שהייתה לי לאורך כל הערב. המקום נראה דומה ככל האפשר לבארבי המיתולוגי ברחוב קיבוץ גלויות, עם כמה שידרוגים מבורכים, אבל משהו באווירה בלתי ניתן לשחזור. וזה אולי בסדר. אם שומרים על ההפרדה הזו בראש, שבעצם מדובר במועדון חדש מבית היוצר של שאול והבארבי, הסאונד עדיין מעולה, נוספו מרפסותובאופן כללי, בעיניי לפחות, מדובר במועדון הופעות נהדר.
ההופעה לגמרי עמדה בציפיות. גל תורן כהרגלו בקודש עם ערימות של כריזמה בלתי ניתנת לעצירה, סחף את הקהל בשירה, בשפת הגוף ובצחוקים שהוא וגיא לוי, שותפו לליילי, הריצו ביניהם על כל הסיטואציה המוזרה של הופעות בזמן מלחמה, כשיש חטופים עדיין בעזה. אולי אלו התלבטויות שעוברות לכל אומן שמופיע בימים אלה. נקודת שיא לא צפויה הגיעה לפני השיר המעולה מהאלבום השני, 'הנה'. מסתבר שאמא של גל תורן הייתה בקהל ומסתבר שהיא בדיוק חזרה מתאילנד, לשם נסעה אחרי שאביו נפטר. השיר מדבר על פטירתו של אדם אהוב ואיך החיים ממשיכים בלעדיו. תורן הקדיש אותו לאימו, והשיר, שפתאום קיבל משמעות אישית מאוד, נגע לליבי וגם לשאר האנשים בקהל.

דניאל יצחקי – בכל זאת לא הייתה שם אהבה
אלבום הבכורה של דניאל יצחקי הוא מהאלבומים האלו שתוך רגע מצאו את דרכם לאזניים וללב שלי. הוא עצוב, סוחף ומצליח לפתוח את העולם הפנימי של יצחקי ברגישות ועדיין להיות נעים לשמיעה לכל אורכו. יצחקי לפעמים לוקח את העצב ושופך אותו כמו שהוא, למשל בשיר הפתיחה ״השעון״, בלדה שמתחילה עם פסנתר וקול, ובהדרגה גדלה והופכת לסוערת יותר. הדרך שבה הוא מתחיל משקט ופשוט, ולאט לאט מעמיס קולות רקע ועוד כלים, בונה שיר שהוא סערת רגשות מתחילתו ועד סופו. ב'מסתכל בך (פרח באביב)' יצחקי לכאורה לא אומר שום דבר עצוב, ובטקסט אין ביטוי מפורש של רגשות. אבל הדרך שבה הוא מתאר את מושא השיר כפרח שהוא מתבונן בו בעיקר בזמן שהוא לבד, מעבירה את העצב היטב. העובדה שהמוזיקה בשיר מלאת קצב, עם תופים שדוחפים את השיר כל הזמן קדימה, רק מוסיפה לדרך המורכבת אך בוגרת להפליא שבה יצחקי שופך את ליבו בשיר הזה.
אבל יש שיר אחד באלבום שבו יצחקי מתמסר לעצב עד הסוף, מאסטרפיס שלא הפסקתי לשמוע השנה, וזה ׳אל הים׳. הקצב של השיר איטי, כמעט נסחב, כאילו ממש צריך לדחוף אותו כדי שיקרה. השירה מתעכבת על כל מילה כאילו הייתה הכי חשובה בעולם, וכשהוא בקול חצי-שבור, חצי-צועק, שר "ונשטף אל הים, אל המים", הוא סוחף את המאזין יד ביד אל העצב.
יש המון סיבות שונות לאהוב את האלבום הזה. ההפקה של יוגב גלוסמן, הטקסטים הבוגרים והלחנים שיושבים עליהם בול. והעובדה שיצחקי מזכיר לי לסירוגין את אביתר בנאי ותום יורק בוודאי תורמת לכל הסיפור. אבל הסיבה העיקרית בשבילי היא שזהו אלבום מאוד אישי, שעדיין מרגיש כאילו כל אחד מהשירים בו יכול להיות רלוונטי גם למאזין. בשנה כזו, כשיש בחוץ כל־כך הרבה בלאגן, אלבום שמתעסק בעולם הפנימי ברגישות ועם טקסטים כל־כך טובים, הוא נכס. נכס שאני מאמין שגם בעוד המון שנים ארגיש שרלוונטי לי, אולי אפילו יותר מעכשיו.
להאזנה לאלבום

עירית רוז שרון – מכשפה
לכתוב שיר שהוא מאוד שונה, על סף המוזר ועם זאת קל לעיכול, זו משימה קשה מאוד. 'מכשפה' של עירית רוז שרון הוא דוגמא נדירה לשיר שכזה.יש פה תופים שמגיעים מהסבוך שבג׳ונגלים, וברוב השיר שומעים בעיקר שירה ופרקשן, כמעט ללא הרמוניה פרט לקולות רקע לסירוגין. אם מוסיפים לכך את הפזמון שלא באמת מתפקד כמו פזמון, ואת נקודת השיא של השיר שהיא בכלל קטע אינסטרומנטלי שמגיע אחריו, מקבלים שיר עם מבנה בהחלט לא סטנדרטי. אבל המבנה הזה לא מונע מהשיר להיות מהפנט, ממכר וקליט בצורה לא צפויה.

יוגב גלוסמן – להבות
השיר הזה בעיניי הוא השיר המייצג את האלבום הנפלא של גלוסמן שיצא השנה, 'ידיים על הלב'. אני מרגיש שהוא מצליח לדבר על מה שקרה פה בשנה האחרונה, מבלי באמת לדבר עליו. במיוחד הבית המושלם הזה: ״יש עוד להבות כאלה, שורפות לי את הלב, זה יותר חשוב פי אלף, מהראש שכל הזמן חושב, לא נרים את הידיים, נבין את הכאב, איזה צבע של שמיים הוא הכי אוהב?״ וכשעל המילים האלה מולבש ליין גיטרה פשוט ויפהפה, והפקה מהטובות שגלוסמן הוציא תחת ידיו, השיר הזה הוא כמו עזרה ראשונה ללב בזמנים סוערים.

ליהי טולדנו – יינות אדומים
בהינתן שזהו שיר שברון לב קלאסי, הוא בקלות יכול ליפול לקלישאות. למרות זאת, הוא הכל חוץ מזה. טולדנו מחזיקה את השיר מדהים, עם הקול הענק שלה שמלווה בהגשה מדוייקת השמורה לזמרות גדולות מפעם. וההפקה של סאבו ואור גורפינקל (גורפי) נשמעת כמו שיר סול מוטאון קלאסי, אבל רענן. הכל פה תפור טוב, מהגיטרה הנפלאה של גורפי, דרך התופים שמרגישים כמו מכונת תופים מהאייטיז, ועד לכלי המיתר והבס הנפלא של יוסי פיין. לעתים נדירות קורה שכל־כך הרבה אנשים מוכשרים באים לידי ביטוי טוב בשיר אחד, מבלי לגנוב את הבמה לכובת הראשית. אבל כאן זה הצליח לקרות, והתוצאה היא שיר פופ שקל וכיף להתאהב בו.

אופירי מארח את אליסף בשארי – האמת (אחד בשביל הבנים)
יש לאופירי יכולת מרשימה ליצור ביטים ממכרים, ובכל האלבום שלו, ׳שירים על בנות׳, הוא הצליח לעשות את זה. אבל בשיר הזה במיוחד יש קסם שהזכיר לי את ההיפ הופ הישראלי של סוף ה-90. זמן שבו כל פזמון קיבל את הקול של זמרת מזרחית, שילוב שעד היום אני נהנה ממנו. על הביט של אופירי מתווסף טקסט ארס-פואטי מלא ציניות והומור, במסווה אלגנטי של רצינות שגם הוא אופייני לו. הפזמון עם הסלסולים של בשארי מרגיש כמו גרסה עדכנית וחכמה לאותו ז׳אנר שאני מתגעגע אליו. תערובת מדויקת של אמריקה, תימן ובעיקר ישראל.

אביב גדג' – עולם מופלא איפה אתה
לא אשכח את הפעם הראשונה שבה שמעתי את 'עולם מופלא איפה אתה'. זה היה בבארבי הישן, אי שם בחודש ספטמבר, כשאביב גדג' ביצע את רוב שירי האלבום (כולל שורת הסינגלים שיצאה ממנו), חלקם לראשונה. גדג' הוא אמן שדורש יותר מהאזנה אחת, והרגשתי שלא הצלחתי להבין את רוב השירים עד הסוף, ושאבין אותם יותר לעומק כשהאלבום ייצא. אני לא אשכח גם את הפעם השנייה שבה שמעתי את 'עולם מופלא איפה אתה', שומר על מוצב מאולתר באמצע שטח ברמת הגולן עם נגמ"שים ומשגרים שנכנסים ויוצאים ממנו.

האלבום של אביב גדג' יצא ב-27 באוקטובר ולנצח ייזכר יחד עם הטבח, אך להגדירו כאלבום שכולו ה-7.10 יהיה פשוט עוול (למרות שגדג' עצמו תושב עוטף עזה). לא רק כי הוא נכתב לפני, אלא כי הוא גדול בהרבה מאלבום זיכרון. הוא עובר שם בין שירי אהבה כמו 'ארמון הדקלים' או 'בת המקום', דרך שירים שהם פשוט כעס טהור כמו 'צודק ושובר' או 'אבנים בכיסים', ושירים מלאי עצב ויופי, כמו 'חסד מקרי' המהפנט או 'שבעת הגדיים'. האחרון הוא שיר בן 1,700 מילה שמתאר תחושת חוסר צדק, וגורם לך לחשוב שוב ושוב על השבעה באוקטובר. גדג', אגב, עדיין לא ביצע אותו בהופעה חיה.

ציפי פישר כתבה בצורה נהדרת על האלבום סמוך לצאתו, אני מצאתי את עצמי נפתח אליו באמת, רק אחרי מילואים שבהם היה לי חשק לחזור ולשים אוזניות. מצאתי אמן מבריק שממשיך להגדיר את עצמו מחדש, הפעם באיזון בין המחאה של 'ילדים של מהגרים' לשמיימיות של 'שרף אורנים'. זה אלבום הסולו הרביעי של גדג', והשישי בכלל אם סופרים את שני האלבומים של אלג'יר, וכל אחד מהם מהפנט ושונה מקודמו. בעיניי, אין אלבום שהגדיר את השנה העברית בצורה כל כך טובה.
להאזנה לאלבום

גון בן ארי ומקהלת זולת – ויהי אור
אחד השירים הטובים ביותר שנכתבו פוסט ה-7.10 בעיניי, מעין מסע בין תחושת נקמה ("יוצא לפרק את השטן"), טשטוש גבולות, טריפים מלאי MD, טאץ' קבלי בדמות איילת חן. כל זה ב-110 קמ"ש ועם מלא אופטימיות, בסגנון שמעטים אם בכלל יודעים לכתוב. יש משהו מאוד קהילתי במוזיקה של בן ארי, שעבר בעצמו שנה לא פשוטה, וכאן הוא משליך מהקהילה שלו ושל מקהלת זולת על הקהילה הכלל-ישראלית. התוצאה נפלאה.

עידו מימון, חני מסלה, אורית טשומה, יא-נה ואברהם לגסה – מעגלים
'פסטיבל מסמפלי סימפולים' של מימון הוא האלבום עם השם הטוב ביותר שיצא השנה, וזה השיר המצטיין מתוכו. השילוב של כמה מוזיקאים יחד ולא רק ביט אחד לזמר אחד, מביא ליצירה מלאה, החל מהסמפול המצוין של מיקה קרני, דרך הפזמון ועד קטעי הראפ השונים. השיא מגיע עם הוורס של לגסה בסיום, קטע שמראה צד שונה מהרגיל אצל לגסה, אחד הראפרים המוכשרים בישראל. התוצאה היא הדבר הקרוב ביותר ל-my beautiful dark twisted fantasy שיצא בעברית. שיר הראפ של השנה.

עלמה גוב – עולם שלי
גוב, שהתראיינה לראשונה בחייה למגזין שאותו אתם קוראים כעת, נמצאת במצעדי השנה של גלגל"צ, 88 ותחנות רדיו נוספות. כבר עכשיו היא אחת היוצרות הבולטות בישראל וממלאת את הבארבי פעם ברבעון, ובמקביל היא לא מוותרת על מה שהביא אותה עד לכאן, כתיבה חדת אבחנה וחשופה באופן מעורר הערצה. זה בולט בכל האלבום השלישי, ובפרט בשיר הנושא, 'עולם שלי': "אלוהים היה גדול, עד שהתחלתי לשאול למה לא רואים אותו כאן / אלוהים היה גדול, עד שהתחלתי ליפול ואני עוד לא יודעת לאן".

אורי סנדר ואביב פק – כישופים
אחד השירים היפים ביותר שיצאו השנה, עיבוד לטקסט לא פשוט בכלל של דליה רביקוביץ', שעושה חסד עם המקור. כמו המילים של רביקוביץ', העיבוד מלא הפכים ואופטימיות. אווירת השינוי מהטקסט של רביקוביץ' הופכת לחגיגה של חיים, מוזיקה ואופטימיות. מהשירה של פק עצמה ועד הפסנתר של סנדר, הם הצליחו ליצור שיר מהפנט.

שלומי שבן וברי סחרוף – האזרח האחד / ריבונו של עולם
זהו מש-אפ בין שני שירים קיימים, אבל החיבור ביניהם יצר זווית יחודית, כששני להיטים שמתכתבים האחד עם השני, מתייחסים למיליטריזם על כל צדדיו. החיבור בין הקולות של השניים הזכיר לי את Comfortably Numb של פינק פלויד, אבל אין כאן שום קהות מנחמת. החיבור בין האזרח האחד שמחפש את עצמו והחייל האחד שהלך לאיבוד עד לרגע האחרון, במילותיו של בארי חזק ז"ל, הובילו לאחד השירים היחידים שהצלחתי לשמוע ביום הזיכרון האחרון.

ג'ימבו ג'יי בבארבי
הסיפור הגדול ביותר של השנה ברמת ההופעות, לפחות אם מתעלמים מאי־הגעתן של הופעות מחו"ל בשל המצב הביטחוני, היה המעבר של הבארבי מקיבוץ גלויות לנמל יפו. הוא הפך לגדול יותר, מעט יקר יותר ומסחרי יותר, ולקח לי זמן לגדול יחד איתו, לעבר אולם שיכול להכיל פי כמה יותר אנשים, לא מרגיש כמו בית ולא מלא בהיסטוריה וזכרונות בכל פינה. ברגעים הראשונים, הוא הרגיש כמו "סתם" עוד מקום. ואז הגיע ג'ימבו.
הופעה מלאת אנרגיה דווקא בשישי בצהריים, לא בדיוק השעה שחושבים עליה בהקשר של הבארבי, גרמה לי להרגיש שם בבית. ג'ימבו ג'יי, שהוציא השנה את האלבום 'אה וואו' הנהדר, מזכיר לי בהרבה מובנים את הגלגול העכשווי של קובי אוז: כתיבה כל־ישראלית, מאוד מתוחכמת וצינית אבל מאוד אוהבת את החברה ואת מה שקורה פה. באמצע ההופעה, בזמן שיר הנושא של האלבום, פתאום הרגשתי בבית.

כשבאתי לעבוד על סיכום השנה הזו, גיליתי דבר מפתיע – השנה כנראה האזנתי יותר לרוק מכל ז'אנר אחר. בעוד שבשנים האחרונות אני יותר ויותר נוטה לכיוון של גרוב, ג'אז ואתני, השנה קצת חזרתי למקורות של הגיטרה. כשחושבים על כך, זה הגיוני, כי חיפשתי מוזיקה שתהיה יותר מחוברת לתחושות שליליות ו"כבדות", או לחליפין מוזיקה שתהיה מנחמת ומרגיעה. יש במוזיקה משהו שעוזר לעבד את הרגשות הקשים ולהקל את ההתמודדות.

Michal Gutman – Never Coming Home
כבר הרבה זמן שלא בחרתי באלבום ישראלי באנגלית לסיכום העברי. אני נוטה להיות מאוד חשדנית למוזיקה של יוצרים ישראליים באנגלית, כי כשיוצר שר בשתי השפות, כמעט תמיד אעדיף את היצירה בעברית. אחת הסיבות שחרגתי ממנהגי, היא שגוטמן יוצרת בסגנון פוסט-פאנק שאני מאוד אוהבת. ספציפית האלבום הזה פועל במרחב שבין פוסט-פאנק מינימליסטי, אלקטרוניקה קשוחה וספוקן וורד, נגיד אם לורי אנדרסן הייתה הסולנית של ג'וי דוויזין. כשראיתי את גוטמן מבצעת את השירים במזקקה, היא הצליחה לכבוש אותי. זו הייתה הופעה חורכת, אינטנסיבית, בלי אוויר לנשימה. בתיאור האלבום גוטמן מתארת אותו כמוזיקה של "געגועים לבית של ניצולת אונייה טרופה". אני באמת לא יכולה לחשוב על מטאפורה טובה יותר לתחושה הקולקטיבית כיום, של א.נשים הנאחזים בשברים, צפים בים, ומתגעגעים לזמנים שהיו טובים יותר.
להאזנה לאלבום

חושך – אם בוכייה
אני לא יודעת הרבה על 'חושך', ומדובר לדעתי בפרויקט דום-מטאל ישראלי. הם הוציאו אי.פי בשם 'דם' ב-10 באפריל, עם חומרים שבבירור נכתבו ישירות אחרי ה- 7.10. השיר 'אם בוכייה' מתוכו מזקק לדעתי את הרגע ההוא, ומשלב קינה נשית, נואשת, המדברת על אבל ציבורי בכיכר. בחצי השני שלו, השיר מתפתח לכיוון שיותר מזכיר לי את 'אפר ועפר' של פוליקר. הסאונד הזה מחבר את השיר לאלבום שכבר מתקשר לנו לשיח על אסון, והוא גם נוטע את השיר במזרח התיכון, במקום שהוא ידבר בשפה של מטאל עולמי בלבד. קולה של דורין חיון, שאיני יודעת מיהי בדיוק, נשמע כאילו הוא נושא את צער העולם, ומבחינתי מהווה קונטרה לשיח הציבורי המצ'ואיסטי והיהיר. זה שיר לא קל לעיכול, אבל הוא מאפשר לנו לגעת בכאב ובאבל הקולקטיביים.

חברת החשמל – באנו לעבוד
נחשפתי לדי הרבה הייפ על הלהקה הזו, ועל כך שהיא מחזירה את הרוק הבסיסי של גיטרה-בס-תופים לחזית. ואכן זה בדיוק מה שקיבלתי פה: דיסטורשן עצבני לפנים, מלווה בשירה צועקת ועם בס חזק ודומיננטי. למרות שזה שיר של להקה יחסית לא מוכרת וחדשה, הוא מרגיש מגובש וטייט מבחינת ההפקה והסאונד, שמתכתבים עם לואו-פיי של סוף שנות השבעים – תחילת השמונים. ולכן לא התפלאתי לגלות שמאחורי ההרכב החדש נמצאים מוזיקאים די וותיקים בסצנה האלטרנטיבית, כמו בן טברסקי. הלהקה פה מצהירה שהיא באה לעבוד, והם אכן מצליחים להוכיח שזו לא אמירה בלי כיסוי. הם עובדים יפה בלעשות מה שהראמונז והסטוג'ס עשו, אבל בעברית.

אביב פק וניצן אלון – מה שצריך עכשיו
שיר שמכיל בתוכו נחמה ורגיעה, על ידי רשימת הנחיות איך להתמודד עם תקופה קשה: "הבכי הגדול, תני לו לצאת, העצב הנורא, תני לו להיות". זה לא שיר שבורח מהקושי, אבל הוא גם לא שוקע ברחמים עצמיים, כי הוא מסמן את הדרך החוצה. אהבתי מאוד את שיתוף הפעולה בין שתי יוצרות צעירות, ואת העיבוד הקצת ג'אזי עם החצוצרה לקראת החצי השני של השיר. זה אכן ,בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו.

דניאלה תורג'מן – Mirrors
כבר יצא לי לכתוב על דניאלה תורג'מן במסגרת הפעילות שלה בהרכב 'ארמון', אבל אני מרגישה שעד כה קצת פספסתי את יצירת הסולו שלה, היפה לא פחות. הגיטרות המצלצלות בעדינות של יובל שנהר פותחות את השיר, ויש בילדאפ איטי כשכל פעם נכנס עוד אלמנט – תופים, קלידים; עד שהשיר גדל מסאונד אינטימי לשיר יחסית מלא ו"גדול". זה שיר דרים-פופ כמעט מושלם, והוא עושה את מה ששיר בז'אנר הזה אמור לעשות, לקחת את המאזינ.ה למקום קצת אחר, מחוץ ליומיום. וגם זה נחוץ, בימים אלה.

שלומי שבן ורונה קינן בצוללת הצהובה, פסטיבל 'חשיפה לאור'
היו מספר יוזמות מרגשות ואפקטיביות שעזרו לשמור על השפיות בשנה האחרונה. אבל היוזמה שהכי השפיעה עליי עד כה הייתה כשאנשי הצוללת הצהובה החליטו לערוך סדרה של ערבים, שכל אחד מהם מוקדש לתמה אחרת – כאב, תקווה, אהבה וריפוי. אני בחרתי ללכת לערב הראשון, 'כאב', וכל ההופעות היו נהדרות: הפתיחה של נטע וינר וסמירה סרייה, דניאל סן קראיף שפיזרה דווקא אופטימיות בתוך הכאב, שלישיה שניגנה מוזיקה אתנית בניחוח "יהודי" של אליסף בשארי (מ'רבע לאפריקה'), ומעיין ליניק ויצחק ונטורה בחדר צדדי. אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה המפגש בין רונה קינן לשלומי שבן.
יצא לי כמובן לראות אותם לחוד בכל מני הופעות, אבל היה משהו בשילוב ביניהם שפשוט הרים את הערב. קינן מילאה את התפקיד של חווה אלברשטיין ב'תרגיל בהתעוררות', שיר שהרגיש רלוונטי יותר מתמיד, ושבן ליווה יפה בפסנתר את שיריה של קינן, עם עיבודים מיוחדים לשירים כמו 'עיניים זרות'. הם הפכו את 'מותק, את אצלי בראש' של דילן לדואט, ושבן הפגין את הצד הג'אזי שלו בליווי של 'Prison by the Sea'. בין השירים הם דיברו על איך התקופה האחרונה השפיעה על היצירה. קינן סיפרה שהיא לא יכולה לכתוב שום דבר חדש, ולעומתה שבן היה עסוק מאוד, כל אחד מהם הגיב אחרת ללחץ ולחרדה. זה היה ערב שבאמת הצליח במשימה שלו, לעבד את הכאב ולקחת אותו למקום יותר בריא ולא פוגע. הלוואי שלא נזדקק לעוד ערבים כאלה.

חי אפיק – שירים מהמפעל
"כנראה שלא אצא מהמעגל הזה" שר חי אפיק ב'באביב אני חי', השיר השני והכי "להיטי" באלבום הזה. אי אפשר שלא לחשוב שהוא מדבר לא רק על עצמו, אלא על כולנו במקום הזה, שמרגישים ביתר שאת בשנה האחרונה בתוך מעגל אלימות ומלחמה שלא נגמר. אבל בשורה הבאה הוא שר "שנה ועוד שנה, צומח שוב כמו החיטה", מרפרר ל'החיטה צומחת שוב' האלמותי ומטעין את השיר ואותנו בתקווה מחודשת, ובאופטימיות שקשה לגייס בימים האלה.
אפיק הוא טרובדור שלובש את ההשראות שלו על השרוול. לא קשה לזהות את ההשפעה של בוב דילן עם המעבר בין זמנים וסיטואציות, מאיר אריאל עם משחקי השפה, לאונרד כהן בעיסוק בתמות דתיות ובשיבוץ האופייני של קולות הרקע, אהוד בנאי בעיסוק במסע ובאזכור של מקומות ואנשים, ועוד. אבל אפיק יודע לקחת מכל אחד מהם משהו ועדיין להיות בעל קול אישי וייחודי. גם הוא כמותם מספר סיפורים, ונראה שהוא עבר דרך ארוכה כדי לצבור אותם ולזקק לשירים.
ב'שירים מהמפעל' אפיק מייצר תמונה סינמטית רחבה לא רק של המסע הספיציפי שלו, אלא של כולנו על פיסת האדמה הזו, אולי זה קשור להיותו קולנוען וצלם. מבחינה מוזיקלית, הוא מחבר את המדבר הישראלי (הוא חי בתקוע) עם מרחבים אמריקאים, ותחושה של פולק וקאנטרי באדמה רחבת ידיים.
את השירים האלה הוא הקליט ושייף כבר לא מעט שנים וזה מאוד מורגש. לא רק מכיוון שהם מרגישים אפויים, אלא כי הם מלאים בשאלות של זהות ושל מקום, דת וחילוניות, משפחה ואמנות. שאלות שבאות והולכות ולא תמיד נפתרות לאורך הזמן. זה האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה, ואני בטוח שכל עוד השאלות האלו פתוחות, עוד אמשיך להאזין לו.
להאזנה לאלבום

ריף כהן – חור בלב
בהאזנה ראשונה, האלבום החדש של ריף כהן, 'חור בלב', פשוט הימם אותי. לא ידעתי לאן להוליך את ההלם, והדבר היחיד שהצלחתי לעשות כשהוא הסתיים, זה ללחוץ שוב על הפליי. יש מצב טוב שפספסתם את האלבום הזה שיצא בשלהי יוני השנה. לא משנה מה היתה הסיבה שבגללה זה קרה, אני ממליץ לכם בחום לשנות את זה כבר עכשיו כשאתם מתחילים לקרוא.
ריף כהן הגיחה לחיינו לפני לא מעט שנים כבר, אי אז ב-2011, עם 'A Paris', שיר אהבה לעיר שבה היא התגוררה בין 2008 ל-2010. השיר הפך ללהיט ענק ובעקבותיו הגיעו במהלך השנים לא מעט שירים (חלקם גם הפכו ללהיטים), וגם שלושה אלבומים. בכולם בלטה הסקרנות הגדולה שלה והחיפוש המתמיד אחר הצלילים של תרבויות שונות והחיבור שלהן לזו המקומית.
אבל שום דבר לא הכין אותי לאלבום הרביעי שלה, שהוא לא פחות ממאסטרפיס של חיבור בין כל צלילי המרחב שמקיף אותנו, ובאותו זמן שעטנז של תקופות וזמנים.
כהן, שגדלה בעג'מי ביפו, בת להורים ממוצא אלג'יראי-צרפתי ותוניסאי, מחברת פה בצורה מופלאה, בלי שרואים את התפרים, בין מוזיקה טורקית, עירקית, מרוקאית, אלג'יראית ומצרית, למוזיקה המזרחית שרווחה פה בשנות התשעים של המאה שעברה עם הסינת'ים, העצב וההומור. בידיים ובקול שלה כל אלה הופכים לסימפוניה משכרת של צלילים וטעמים מוכרים. האלבום נכתב בעקבות גירושים כואבים והוא מעין מסע שמתחיל בשבר ואכזבה, דרך השלמה ועד יציאה לחופשי, כשהכוח המניע שלו הוא עוצמה נשית בלתי מתנצלת. המסע לא נעצר בחיים האישיים, והוא מסמל בעיניי גם את המסע שכהן עוברת במחקר ובהעמקה שלה במוזיקה הערבית. בעזרת עיבודים ונגינה ברמה הגבוהה ביותר, נוצר פה משהו שמרגיש אותנטי, אמיתי וסוחף. דווקא בשנה כל כך קשה, הקפסולה הזאת שכולה חיבור בין שפות ועמים, נתנה לי צוהר לתקווה.
להאזנה לאלבום

———————————–

אנחנו מקווים שגיליתם כאן דברים שהתפספסו לכם השנה, או שחזרתם למוזיקה שאהבתם וכבר שכחתם שיצאה. שמי שחיפשו נחמה ואסקפיזם – מצאו קצת; ומי שחיפשו לפרוק כעס וכאב – מצאו גם. נסיים בתקווה לשנה טובה יותר, שתביא את סוף המלחמה ואת החזרה של כולם וכולן הביתה.

פלייליסט עם כל שירי השנה שלנו:

פלייליסט עם שירים נבחרים מאלבומי השנה שלנו: