עטיפת האלבום החדש. עיצוב: נדב ברקן
אני מרגיש שאני שומע מוזיקה אחרת מאז השבעה באוקטובר. אני כבר לא מתחבר למוזיקה בקלות ובהיקף שהיה קודם לכן, אבל אני מתחבר אליה בצורה עמוקה יותר. מצאתי את עצמי נוטה לבכות בהופעות, חוזר לאותם שירים שוב ושוב. האלגוריתם השנוי במחלוקת של ספוטיפיי יעניק לנו את הסטטיסטיקה בדצמבר הקרוב, אבל אני מאמין שבעוד לא היה שינוי משמעותי במספר דקות ההאזנה, כן היה שינוי משמעותי במספר האמנים או השירים שהאזנתי להם במהלך 2024. אולי מדובר בתהליכים של שנים שהואצו, אולי בכך שחציתי את גיל 25 (אחריו, לפי מחקרים רבים, אנשים לא צורכים מוזיקה חדשה באותו היקף), אולי סתם בתחושת מיאוס אחרי שנים של צריכה אגרסיבית. מצאתי את עצמי לא חוזר לאלבומים, אלא חוזר לשירים.
אותה חוויה הורגשה אצלי במקרה של האלבום השלישי של החצר האחורית, שיצא לפני כחודש. מדובר באלבום טוב מאוד, רובו המוחלט נכתב לפני ה-7.10, כולל שירי מחאה שיצאו בזמן הקורונה והיו רלוונטיים באותה נקודה. שני שירים נחשבים בעיניי למצטיינים באלבום: 'האם נדע להיוולד שוב מחדש' ו'זן נכחד', המגיעים אחד אחרי השני.
'האם נדע להיוולד שוב מחדש' הוא כנראה הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום השלישי של החצר. תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן שרים יחד את השיר שיענקל'ה רוטבליט הוציא עוד באלבומו 'מדינת היהודים חלק ב', שיר שפגש אותי לראשונה בגרסה המקורית שלו, לקראת סיום המילואים שלי בצפון באמצע דצמבר. הם שרים יחד בהרמוניה שיר שכולו תחינה ללידה מחדש, בעיבוד אופטימי שממלא אותך בתחושה שאכן תהיה תחיה מחודשת. ראינו את החצר עושה מהלך דומה עם החידוש המוצלח ל'לשרוק בחושך' בזמנו, וגרסת 2024 לא פחות טובה. אני בהחלט יכול לדמיין את השיר הזה חותם את טקסי יום הזיכרון בעוטף עזה בשנים הבאות.
'זן נכחד', בשונה מהרוב המוחלט של שירי החצר, הוא שיר שבו הזמר הוא יענקל'ה רוטבליט. רוטבליט בן ה-79 ידוע בעיקר כמשורר שכותב לאחרים, אבל הוציא מספר אלבומי סולו החל משנות השבעים, עם שירים כמו 'כך שיחררתי את ירושלים', 'שיר לשלום מס' 2', 'הרצל גילח את הזקן' ועוד. האחרון שבהם יצא ב-2011, קצת לפני שהוקמה החצר.
כאן אנחנו מקבלים את רוטבליט בליווי החצר, והוא מדבר דווקא על ההתחממות הגלובלית. "אומרים שלא היה קיץ כזה מאז המצאת מד החום / השמש רותחת, קודחת, שרפות ענק מתלקחות בכל מקום", הוא פותח, ומדבר על החוויה בקיץ הישראלי. כל אדם שהלך בחוץ מיוני האחרון עד עכשיו מכיר את ההרגשה. רוטבליט ממשיך ומדבר על "קרחוני ענק שמתאבדים אל מותם" ו"הקוטב שאיבד את הצפון". בבית השני הוא מתאר את הזוועות האלה מהכיוון השני של מזג האוויר, חורף קיצוני, ומזכיר לנו שבמהלך שנה חמה באופן חריג עברנו חורף שכלל יותר מ-14 ימי גשם ברציפות, לראשונה מזה שלושים שנה.
בפזמון אנחנו שומעים את החצר, בהובלת יוסף, מתארים "דחפורים שעולים אל הצפון". הם שרים על גבעה שבה רק בטון עתיד לפרוח, במעבר חד מהגלובלי למה שנתפס בעיניי כארצי, גבעה אחת ולא עולם שלם. רוטבליט עצמו מדבר מיד לאחר אותן שתי שורות קצרות, ואומר ש"אם תישאר פה תיכחד כמו עוד חיה". אני חושב.
ג'ינייס טוען שכתוב כאן "חיה", כך גם שירונט, אבל בכל פעם בה שמעתי את השיר שמעתי את המילה "חייל". אולי זה בגלל שהייתי אחד כזה בעצמי, ואולי כי רוטבליט, מפקד מחלקה שנפצע קשה במלחמת ששת הימים לפני 57 שנה, התכוון לדבר על חיילים פצועים / חיות נכחדות.
זה בדיוק סוד הקסם של 'זן נכחד' ושל הכתיבה הרוטבליטית. הוא יכול לכתוב על משהו אחד, ובפועל לדבר על משהו אחר. יכול להיות שהשיר של רוטבליט מדבר על ההתחממות המבהילה של כדור הארץ, יכול להיות שהוא מדבר על היעלמותן העקבית של עונות המעבר מחיינו והצעדה העצובה של כדור הארץ לחודשיים של חורף, ועשרה חודשים של קיץ. אם אתם שומעים את השיר ומקבלים אותו כמו שהוא, ככה, זה בסדר לחלוטין. את התשובות עצמן יכול להעניק לנו רק רוטבליט. אני פירשתי אותו אחרת, כשיר שמדבר על כך שהכול הופך ליותר קיצוני כאן ועכשיו, בחיים שלנו. לא מקרי שהחצר שרה על גבעה שבה פורח בטון, לא מקרי שרוטבליט מדבר על כרישים בלשכת ראש העיר.
יש באלבום השלישי של החצר האחורית שירי מחאה ישירים יותר, ושורות כמו "אם לא תקום להיות אזרח הם יעשו אותך נתין". יש שירים מובנים יותר וקצביים יותר. ולמרות זאת, אני לא חושב שיש שירים כאלה אניגמטיים וברורים במקביל, שהשאירו אותי במין תחושת "וואו" אחרי ההאזנה הראשונה, ולא הבנתי עד הסוף גם אחרי ההאזנה ה-35.
כאן זה המקום לדבר על העיבוד בשיר. לא מדובר בספוקן וורד, ורוטבליט מלווה בגיטרה עדינה מבית היוצר של רון בונקר, יקיר הסיפון (שמנגן גם עם אביב גדג', מיכה שטרית ובלקן ביט בוקס). ההרמוניות, אחת מנקודות החוזק המרכזיות של החצר, נשמעות ברקע דיבורו השלו של רוטבליט ומתעצמות בפזמון, שאותו יוסף, ציגלר ורונן שרים ביחד. הם למעשה אחראים על המעבר בין הגלובלי לארצי, רגע לפני שרוטבליט שובר את הקיר הרביעי ופונה למאזין עצמו. לאחר הפזמון השני, אנחנו מקבלים סולו גיטרה קצרצר ואיטי, שמעצים את הד דבריו של רוטבליט. בדקה האחרונה אנחנו שומעים שוב את הדיאלוג בין שירת החצר לרוטבליט עצמו, מה שעשוי לסמל מעין דיון בין־דורי. יוסף בן ה-49 מתאר את מה שקורה עכשיו, רוטבליט בן ה-79 מייעץ לו לברוח. ובכל זאת, השיר הזה לא נשמע לי כמו המנון שמעודד בהכרח ירידה מהארץ, אלא כשיר מחאה שמצליח לדייק את התחושות שלי ושל רבים אחרים מאז ה-7.10. מין תמהיל של ייאוש, כעס ובעיקר תחושת חוסר אונים. בבחירה לדבר דווקא על כדור הארץ, רוטבליט מראה שאין באמת לאן לברוח. אבל העיבוד עצמו וקולו של רוטבליט, שלא מנסה להעביר תחושת אימה או פחד, משאירים בעיניי פתח קטן לאופטימיות.
COMMENTS