הרעש החדש /// תום בייקין־אוחיון עם מורה נבוכים למטאל

Photo by Tijs van Leur on Unsplash

תמיד אהבתי רעש, אבל את הרעש שכולם אהבו בשנות התשעים – הגראנג' והרוק האלטרנטיבי, שבלטו בשעות הקטנות של MTV. בזמן הזה כבר הייתה ברחבי העולם קהילה גדולה של מטאל, אבל המוזיקה שלה לא ממש הגיעה אליי, ובינינו, הייתי יותר טיפוס של השירים השקטים של הלהקות הרועשות. בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי לרוץ עם אוזניות, גיליתי שמטאל מסתדר עם זה באופן מושלם, ובעיקר מאז שאני בטיקטוק, חלה החמרה במצבי. לא סתם אומרים שהרשתות החברתיות מקצינות אותנו.

לכן, שמחתי כשקולומבוס ביקשו ממני לכתוב מבוא קצר למטאל. שמחתי וקצת התביישתי, כי מטאל קיים מאז שנות השבעים, ואני בעניינים רק בשנים האחרונות. אקיצר אני נוּב. מה שאני כן יכול להציע, הוא סקירה קלה של פנינים שמצאתי מאז שיצאתי למסע עם האהבה החדשה שלי – רעש של דיסטורשן, דאבל בייס וצווחות קורעות.

מאיפה להתחיל? למרות שזאת להקה שקופצת לראש להרבה אנשים שחושבים על מטאל, אין סיבה להתחיל עם מטאליקה. לא כי הם לא מטאל, למרות שכמובן יש ויכוח לגבי זה, פשוט משום שהדיסקוגרפיה שלהם היא סדרה של אלבומים שבהם הלהקה בגדה בקהל שלה, בתקווה לקהל גדול יותר. במקום זה, אתחיל עם ההתפוצצות של המטאל החדש – הניו־מטאל, בראשית שנות ה-2000. להקות כמו Korn ו-System Of a Down, הראו שמטאל יכול להיות כיפי. להקות כמו Slipknot הראו שהוא יכול להיות וירטואוזי ודרמטי. ולהקות כמו Limp Bizkit, הראו שהוא יכול להיות גם מטומטם. כמו כל דבר שנהיה פופולרי מדי, מהר מאוד הניו־מטאל פינה את מקומו למטאל הפרוגרסיבי, לשמחתם הרבה של המטאליסטים, שהעדיפו להקשיב לדברים רציניים יותר ומעניינים יותר. המטאל הפרוגרסיבי, עם להקות כמו Opeth, Tool ואחרות, היה גם סגנון שאפשר לקחת ברצינות, וגם זכה להערכת המוזיקאים, הודות למשחקי המקצבים והיכולות הטכניות של הנגנים.

כמו עם הניו־מטאל, גם לשנות העשרה של המאה ה-20 היה את הזרם הפופולרי והנגיש יותר שלהן – המטאל־קור. תמצאו בו להקות כמו Bring Me the Horizon, שהתחילו כבד אבל הקלילו מאלבום לאלבום, עד שהיום הם מפלרטטים עם הייפר פופ בלי בושה; ולהקות כמו Currents, שמצליחות במסגרת הז'אנר הנוסחתי לעשות מוזיקה מעולה ועוצמתית. היום, נראה שהמלכים של הסוגה הזאת הם הלהקה Architects, שעברה במסע שלה הרבה טלטלות: תקופת השיא שלהם הייתה בזמן שהגיטריסט כתב את שירי הלהקה, תוך כדי שהוא נלחם במחלת הסרטן (מה שהפך את הטקסטים לעצובים ונוקבים במיוחד). מאז שהוא נפטר, הלהקה מחפשת את הסאונד הבא שלה, לטוב ולרע. במסגרת המסע הזה, אני חייב להמליץ כאן על האלבום שהם הקליטו ב-Abbey Road, שהוא בעיניי המקום היחיד שבו הבינו איך צריך להשתמש בתזמורת בשירי מטאל.

ילדות בנות 12, אורקים ובית קפה פריזאי

עידן הטיקטוק הוביל לשתי סוגות שמגדלות היום דור חדש של מטאליסטים: הראשונה היא פופ־מטאל, האהוב במיוחד על ילדות בנות 12, אבל ממש לא רק. יש בו להקות כמו Baby Metal שמשלבות בין פופ יפני מתקתק לרוק כבד שלוקח את עצמו מאוד ברצינות, Electric Callboy שמביאים את המטאל לרחבת הריקודים, ו-Beartooth, שהאלבום האחרון שלהם הוא פסקול הבראט סאמר הפרטי שלי.

סוגה נוספת שזוכה היום למעמד מרכזי בקרב מעריצים חדשים, זכתה לשם המפוקפק Baby Making Metal, שזה אומר בדיוק מה שאתם חושבים שזה אומר. סוגה שבהרבה מובנים ממשיכה קו שהתחיל מ-Nine Inch Nails ומההרכב המעולה Deftones, שעדיין מוציא אלבומים מצוינים. כאן מתבלטות להקות כמו Bad Omens או SpiritBox, וגם הלהקה האהובה עליי, שזוכה היום לעדת מעריצים / סוגדים – Sleep Token. זו להקה שמופיעה במסכות עם שמות בדויים, ומשלבת את הריפים הכבדים ביותר מבית Meshuggah, עם מקצבים של פאנק פרוגרסיבי, והשירים המוגדרים כמנחות לאלה חדשה בשם Sleep.

זה כמובן לא אומר שאין כרגע להקות מטאל רציניות וטובות, שלא שייכות לאיזו סוגה נישתית. כך למשל אפשר למצוא את Alcest הצרפתיים, המביאים מטאל עם שיק של בית קפה פריזאי; Gojira, שעד האולימפיאדה הייתה שמורה לאניני טעם ומביני דבר; או Hypno5e הספרדים שעושים מטאל סינמטי מרגש בשילוב גיטרות ספרדיות, בסטייל ששמור רק להם. גם Rosetta האמריקאים מגישים מטאל פרוגרסיבי פסיכדלי וכובש, והלהקה האוקראינית המעולה Jinjer, שבראשה עומדת אחת הזמרות הכי מגניבות בכדור הקטן שלנו, ומתייחדת בשילוב סגנונות כמו רגאיי עם מטאל שבא ישר לפרצוף של אמא שלך.

תאמינו או לא, עד כה גירדנו רק את פני השטח של המטאל הפופולרי ביותר. מתחת לפני השטח, בפינה אפלה יותר של ספוטיפיי, מתחבא ה-Black Metal שלוקח את עצמו ברצינות. מאוד ברצינות. כאילו, לשרוף כנסיות ברצינות. שם נפגוש להקות עם שמות קלילים וחמודים כמו Rotting Christ מיוון ו-Gorgoroth הנורווגיים. לצידו יש גם את הסגנון הקרוי Death Metal, ששורשיו נעים בחזרה עד לשנות השמונים. באופן תמוה, שני המקורות כרגע למטאל הזה הם פינלנד, עם להקות עם שמות כמו Cumbeast, ועיר הכנסיות האוסטרלית אדלייד, עם להקות כמו In the Burial (בלי קשר, שווה להקשיב למוזיקה שמגיעה מאדלייד, יש שם המון דברים טובים).

כשנכנסים למטאל־ספירה, אחת השאלות שעולות תמיד היא מה המטאל הכי כבד כרגע? התשובה לשאלה הזאת תלויה בהגדרה שלנו למילה כבד. אם "כבד" זה דיכאון עמוק ואפלה קודרת, אז התשובה נמצאת בתת הסוגה Doom Metal. היא שואבת השראה ממקורות מוכרים כמו Black Sabath, ולוקחת אותם למקום איטי ושטני במיוחד, עם להקות כמו Candlemass השוודים או Cirith Ungul האמריקאים.

אבל, אם "כבד" זה חזק ורועש ועצבני וקצבי, אז כאן אנחנו מגיעים לסוגה הפופולרית במיוחד על יוטוברים וטיקטוקרים, העונה לשם DeathCore. לפני שאתם מקשיבים לזה, צריך איזו הקדמה לקונבנציות המוזיקליות שבאות לידי ביטוי בסוגה הזאת. כמו סוגות רבות אחרות, יש לה גם נוסחה המקבילה באופנים מסוימים למוזיקת טראנס: האינטרו הפותח, תמה מרכזית, דרוֹפּ ראשון, רעש, דרוֹפּ שני עמוק יותר וארוך, ופינאלה עוצמתי שמביא קתרזיס נחשק אחרי ייסורים מתוקים. לכן, חשוב להקשיב ליצירות מהסוגה הזו מההתחלה ועד הסוף, למרות שזה קשה. בהאזנה כזו נגלה לא מעט וירטואוזיות טכנית של נגנים, ברמה שקשה למצוא בסוגות אחרות. מתופפים מטורפים, גיטריסטים מהירים ומדויקים וזמרים שהיכולות הווקאליות שלהם נעות מגובלין שנחנק על עצם תרנגולת, לצווחות זומבים ושאגות טרולים שיוצאים למלחמה. עד לא מזמן המלכה הבלתי מעורערת של הסוגה הזאת הייתה הלהקה Lorna Shore, שהצווחות הקורעות בסוף השיר שלה the pain remains: part one, הן בין הרגעים היפים במוזיקה העכשווית. באלבום האחרון שלה, היצירה To The Hellfire הצליחה להוסיף לקולות הזומבים והאורקים המוכרים גם את נחירותיהם של חזירים שחוטים.

לאחרונה, יש טוען חדש לכתר מלך ה-Deathcore. בלייק מולן, שפועל תחת השם Disembodied Tyrent, ושעד כה הפיק אלבומים שבהם ניגן בכל הכלים כולל השירה. מולן הוציא לאחרונה EP מופתי יחד עם להקה בשם Synistia, המשלב את ה-DeathCore הכי כבד ששמעתי בחיי, עם מוזיקת בארוק איכותית. התוצאה נשמעת כמו מה שינגנו במסיבות בטירה של מלכת הערפדים.

והנה הגענו לסוף המסע ועדיין רב הנסתר על הגלוי. בכלל לא הזכרתי את TesseracT ואת The Ocean, שהאלבומים האחרונים שלהם הם חובה. לא מצאתי תירוץ לספר לכם על Ne Obliviscaris האמריקאיים או על Immanence השוודיים, שתי להקות שנותנות תפקיד ראשי לכינור. ובכלל, לא דיברתי על רוב הלהקות שמי שבאמת מבין אוהב. לפי רבים במטאלספירה, רוב הלהקות שהזכרתי הן בכלל לא מטאל. אני לא הולך להיכנס לוויכוחים האלה. אם יש להקה טובה שפספסתי, אשמח שתספרו לי עליה. בינתיים, אולי כדאי שנסיים במילה טובה לגבי העובדה שבעידן של יוצרים אינדיבידואליסטים ומפיקים כוכבים, שבו בכל סוגה יש פחות ופחות להקות, המטאל ממשיך להביא מודל שנשען על שיתוף פעולה, ומצליח לייצר ולשמר סביבו קהילה מפרגנת ואנינה.