אחד הדברים היפים בפורמט של אלבום, הוא העובדה שהם אוצרים רגע מזוקק בנפש של היוצר או היוצרת שעומדים מאחוריהם. כשאמנים מוציאים אלבום, זה צילום מסך של חייהם באותה הנקודה. במקרה של עלמה גוב, ושל אלבומה השלישי, 'עולם שלי', אנחנו מקבלים דיוקן עשיר ופתוח. זהו אלבומה השלישי של גוב, רק בת 22, והשלישי שמסוקר כאן בקולומבוס. ראיינתי אותה אחרי צאת אלבומה הראשון 'מאוחר מדי', כתבתי כאן על 'איך האהבה הזאת חומקת בין האצבעות', ובתווך השתנתה גוב, והשתנתה הדרך שבה אני שומע אותה. ל'עולם שלי' אני מגיע, בשונה משני האלבומים הראשונים, כשאני בתוך זוגיות מאושרת. אבל רוב השירים של גוב מתייחסים דווקא לסוף של מערכות יחסים, ולכן התלבטתי מאיפה להתחיל את הטקסט הזה. בסוף, אחרי כמה וכמה האזנות, הבנתי. אם 'מאוחר מדי' היה אלבום שדיבר על האתה, אותו בן זוג שאליו עלמה פונה, ו'בין האצבעות' דיבר על האנחנו, 'עולם שלי', כפי שניתן להבין משמו, מדבר על האני.
יוקליילי אחד, לב שבור אחד
בשלוש השנים האחרונות, הפכה גוב מזמרת שמוציאה EP בכורה בשקט יחסי, למי שממלאת את הבארבי, גם במתכונתו החדשה, פעם בשלושה-ארבעה חודשים. היא הצליחה לפתח סביבה קהל נאמן. זה מעלה את רף הציפיות, אבל אפשר להגיד שקיבלנו המשך הולם לאלבומה הקודם, גם מבחינת הנושאים וגם ברמת האיכות. ולמרות זאת, לא מדובר ב"עוד מאותו הדבר". זהו האלבום השלם ביותר של עלמה גוב עד היום, בטקסטים אבל בעיקר מבחינה מוזיקלית, עם שילוב בין סאונד "גדול" לסאונד "קטן".
אתגר קרת אמר לי פעם בריאיון שהוא אוהב לחזור לאותו סיפור ולכתוב אותו מזווית קצת אחרת. גוב, שכותבת את שיריה בעצמה, עושה משהו דומה כאן. היא חוזרת לאותם הרגעים ההיפותטיים שבהם מערכת היחסים כמעט ומתפרקת, אותם צמתים שנגמרים ברגע של ייאוש לא ברור, אבל מנקודת מבט קצת שונה. היא כבר לא מחפשת אישור חיצוני, אלא בטוחה שמגיע לה טוב באותם דיונים דמיוניים. בשיר 'אש ומים' המוצלח, היא מתארת מצב שבו "אתה שורף לי את הלב בחזה". העיבוד המוזיקלי כאן מזכיר את הקו מהאלבום הקודם, חגיגה מוזיקלית מבוססת פסנתר, שגוברת בהדרגה עד לקרשנדו ומסתיימת בשירה קבוצתית.
השיר הבא, 'שיר ורוד // אל תרוץ רחוק מדי', מזכיר את הסאונד של ה-EP הראשון ובפרט של 'מהו הסיכוי', אחד השירים הטובים שבו, המהדהד גם בטקסט. אם ב-EP הראשון גוב שרה על כך ש"מחר כשנפגש נתערבב יחדיו, ולא יהיה לי עוד פעם קר", הפעם היא קוראת לאותו נמען ואומרת לו ש"עוד תרצה לחזור, אבל תשכח איך זה להיות מעליי". היוקליילי שלה, שהלך מעט אחורה ב'בין האצבעות', מקבל כאן מקום בולט יותר. זהו ההבדל החד ביותר ברמה המוזיקלית מהאלבום הקודם. גם אחרי כל הרדיו, המיינסטרים, שיתופי הפעולה עם אלון עדר, תומר ישעיהו, רן דנקר, מוניקה סקס, הג'ירפות ואחרים, בסוף הכל מתחיל ונגמר באותה הנקודה. סינגר-סונגרייטרית אחת, יוקליילי אחד, לב שבור אחד.
געגוע לשבריר שניה
אחד השיאים של האלבום, ומה שמזקק בצורה הטובה ביותר את מה שגוב ניסתה להעביר עם הדיסוננס בין מוזיקה שמחה למילים עצובות, נמצא בשיר הנושא, שהוא בעיניי השיר הטוב באלבום ואחד הטובים ביותר שיצאו בעברית השנה, לא פחות. "אלוהים היה גדול עד שהתחלתי לשאול למה לא רואים אותו כאן", תוהה גוב. יש משהו מרענן במשבר אמונה שמגיע דווקא מזווית נשית, ולא מזווית הגברית המוכרת במוזיקה הישראלית. אפשר להרגיש את טביעת הסאונד של זיו שחר בעיבוד מהפנט, שמלטף את קולה של גוב עד לשירה הקבוצתית בסיום, שהופכת להרמוניה על גבי חצוצרה.
'עולם שלי' הוא אלבום עשיר ויפה, והיסוד הבסיסי של הגעגוע נשאר בתוכו. השניות הבודדות בסיום שבהן ההפקה הגדולה דועכת עד לפייד-אאוט ולשקט, משהו שכמעט ונעלם מאלבומים בעידן הספוטיפיי, כמו מראות לנו שמשהו חסר. כתיבת שירים גדולה בעיניי, בטח כתיבה ישראלית, היא כזאת שמהדהדת כמיהה. כל כותב לוקח את זה למקום אחר. במקרה של רונה קינן למשל, יש בחלק גדול מהשירים געגוע למשהו שלא קרה מעולם. אצל אביב גדג' זה געגוע למעין חסד, משהו שיכול לקרות. במקרה של גוב, מדובר בגעגוע לשבריר שנייה שבה העולם הרגיש שלם. "לא ברור מתי כל זה יהיה מאחוריי, אבל אני מחכה לזה".
אפשר לתמצת את תחושת ההאזנה למוזיקה של עלמה גוב כהתבוננות בתמונה ישנה, היזכרות ברגע שהיה לפני אותה התמונה, ותחושת געגוע לאותו רגע נקודתי בזמן, שבו הכל היה בסדר. השיר 'תן לי', שהוא השיא הרגשי של האלבום משקף בדיוק את זה. בבלדת פסנתר, גוב מתארת את אותו געגוע, אבל הפעם תפיסת ה"עצמי" שלה במרכז. היא לא רק מתגעגעת, אלא אקטיבית, ומבקשת מהנמען שייתן לה לאהוב אותו. המגמה הזו ממשיכה גם בשני השירים שסוגרים את האלבום.
גוב מתארת ניסיון לאהבה בוגרת יותר, היכולת לאהוב "למרות" ולא רק "בגלל". היא מחפשת ומחפשת, אבל הוא לא נמצא שם. "אתה ואני משחקים ברוחות רפאים", היא שרה. זאת מסקנה בוגרת, אבל היא לא מביאה איתה בהכרח סוף שמח. השיר 'כאבים בחזה' נגמר, יחד עם האלבום, בכך שאותה הזוגיות שעליה היא שרה, הסתיימה. "נתתי הכול, מה יצא לי מזה / עד שתלך מכאן, עד שאצא". "שנאת אותי כל הזמן", היא אומרת, ואין כאן חיים באושר ועושר. לצד זאת, יש דגש על המילה החשובה ביותר במשפט הזה – חיים. 'עולם שלי' מתאר חיים בצורה הטובה ביותר, חיים שבהם הדוברת היא צד פעיל, עם אהבה עצמית, כבוד, אגו וכל המשתמע מכך. אלבום כואב, עצוב בחלקו, אבל הוא מותיר חיוך כשאתה מסיים לשמוע אותו. ודקה או שתיים מאוחר יותר, אתה מתחיל לשמוע אותו שוב.
COMMENTS