עומר אסייס

כשמסתכלים על ההתחלה המוזיקלית של רמי פורטיס ועל מה שהוא יוצר בשנים האחרונות, אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בשתי דמויות שונות לחלוטין. האחת, כועסת, משוגעת, לא מובנת ובועטת. השנייה חכמה, פילוסופית ובוגרת. אבל כשבוחנים את הקוטביות הזו קצת יותר לעומק, ומסתכלים על כל היצירה שלו, מבינים שלא מדובר בניגוד כי אם בתכונות שמשלימות אחת את השנייה. בעיניי, האלבום שלו שמכיל את הדואליות הזו בצורה הכי טובה הוא ׳פורטיס – משולש׳. 

באלבום יש גם שירים של אותו בחור צעיר שחזר קצת אחר ממלחמת יום כיפור, כמו ׳יער ישראלי׳ ו- ׳ידיים ואקדח׳, ובהם שזורים לא מעט משפטים שמזכירים את ההשפעה של לחימה על הנפש: "מספרים כשהמשא כבד ואש צונפת הלב מאבד את הצפון״ ('ידיים ואקדח'). אבל יש בו גם שירים שמדברים על רגעי אהבה אמיתיים ואינטימיים כמו ׳מעליי׳ היפייפה עם מרינה מקסימיליאן בלומין ו-׳סוכריה׳. האחרון הוא אולי הדוגמא הכי טובה לכמה פורטיס מרגיש שהוא צריך את האהבה, וכמה אבוד הוא בלעדייה: ״כשאת לא אומרת אנחנו שתיקה מיד מתמוטט וחוזר לקליפה״.

את האלבום סוגר קטע של רבע בשם 'חימושניגיגי', אופרת־רוק שמדברת על מלחמת דת החימושניגיגי ואיך היא פיצלה את העם, רק כדי שבסוף היא תתברר כפרסומת לשואבי אבק: ״המלחמה נגמרה ללא מנצחים כדרכה של כל מלחמה. יתרה מכך, האנשים לא זכרו על מה בדיוק נלחמו. המצב הכלכלי היה בכי רע וברחובות הערים השתרר שקט מוזר״.

תמיד הרגיש לי שיותר מאשר על המדינה, זה גם סיפור על פורטיס ואולי על כולנו. על איך הריבים שלנו מובילים גם לשלווה ולהבנה שלנו, בדיוק כמו שקרה לפורטיס. באלבום הזה פורטיס כתב את הביוגרפיה שלו בצורה הכי שלמה ומעגלית שיש, כזו שמכילה את הכעס והדיסטורשן שהיו ב-׳פלונטר׳, ואת זו שתוביל לבסוף לשלווה ב׳מדור פיות׳. הכתיבה השלמה והכנות הבלתי־מתפשרת שפורטיס סיפק לנו לאורך הקריירה, יחד עם היכולת להיצמד לנגנים צעירים ויצירתיים, הפוכים את היצירה שלו למשהו שאין דומה לו בנוף הישראלי.

ציפי פישר

אחד השירים שמתחברים לי מאוד חזק לתקופה האחרונה הוא 'נעליים' של פורטיסחרוף. התיאור של אלימות מתמשכת והאדישות כלפיה, מאוד מתאים לחודשים האחרונים. זה אחד השירים האהובים עליי שפורטיס כתב. המילים שלו מתארות סוג של אגדה הפוכה, שבה הכל נורא אבל אין שום דבר לעשות בנדון, ולכן אופציה ההתמודדות היחידה היא בריחה מהמציאות. בזכות העובדה שהשיר לא מדבר על אירוע ספציפי, הוא מצליח להישאר רלוונטי גם הרבה עשורים אחר כך.

"גדולי האומות מפריחים שממות
מפריחים סיסמאות, מפריחים בועות
ההמון מריע ומניף דגלים
ובמרתפים למטה הם עורפים ראשים
קרקס של שוטים והכניסה בחינם
הליצנים הם קופים והקופים בני אדם
המסך יורד אך ההצגה ממשיכה
הקוסם מתאבד כי הארנבת ברחה"

לא מפתיע למצוא ניהיליזם ופסימיות בכתיבה של פורטיס, אחרי הכל הוא התחיל בפאנק, וספציפית בפאנק שמכיל גם את הפוסט־פאנק הבריטי. הדיבור על האסטטיקה הפאשיסטית וכיצד היא משתלטת על המרחב, הוא חלק מהדיון שלהקות כאלה העלו. בתור 'האחים פורטיס' הוא אפילו יותר בוטה, ובשיר 'מצעד האיוולת' הוא כותב: "הנה הם שוב צועדים בעיניים ריקות ומגפיים שחורים, מצעד של זעם ואיבוד חושים כמו אז אות הדגלים ואותם הסמלים, אותה שחצנות מתפרצת של פחד ושנאה לא נתפסת". כנראה שגם ב- 1996 פורטיס לא שמע שאסור להשוות. 

מה שמעניין הוא שנתקלתי בראיון עם פורטיס, שבו הוא טוען שהוא אדם אופטימי. איך אפשר ליישב את הטענה הזו, אל מול טקסטים פסימיים כאלה? אפשר לטעון שזה טקסט ישן, כשפורטיס היה צעיר ובועט, ופורטיס המבוגר יותר מיושב בדעתו ופחות קיצוני. אבל יש עוד שיר, מאוחר יחסית בקריירה של פורטיס, גם הוא מרגיש רלוונטי מאוד לתקופה הזו, וגם הוא ציני לגבי הסיכויים של חיים נורמליים פה: 

"מרכז שרב שמים חלודים
דואג וממוזג טמון בחדרים
כשהדמעות זולגות עובר לערוצים
בגרון ניחר כוכב ההימנונים שר

יהיה טוב יהיה בסדר
יהיה רע יהיה בסדר
יהיה חם דביק ועצבני
אי שם יער ישראלי"

אז נכון, 'יער ישראלי' יצא ב- 2008, שבע שנים לפי האלבום האופטימי שפורטיס הוציא ב- 2015. אבל אני עדיין חושבת שפשטני לטעון שהשינוי הוא ליניארי וכרונולוגי. אני חושבת שזה מורכב יותר, שאצל פורטיס תמיד היו קיימים שני צדדים, הצד החשוך יותר, זה שאפשר לראות בשירים האלה, שמדבר על שינון ההמנונים הפטריוטים בלי לחשוב, ולהגיד את המנטרות שהכל טוב גם כשבעצם הכל רע. ויש את הצד שמאמין ביכולת של האדם לבחור בטוב, להתגבר על שטיפת המוח הלאומנית וליצור פה עתיד באמת טוב, לא טוב מזויף שבא כתוצאה מעיוורון ושכנוע עצמי בצדקת הדרך. בעיניי השיר שהכי משקף את התפיסה ההומניסטית של פורטיס הוא 'הדלת' (מ'חצי אוטומטי' שיצא ב- 2001). השיר גם משלב מוזיקה ערבית, והקליפ מציג א.נשים מכל מיני סוגים, כדרך לדבר על פלורליזם ושלום.

זה לא שיר אופטימי מנותק, יש בו גם תיאור של קושי, של צל שגורם לדובר להסס, "צחוק אפל", אבל יש גם אמונה שיש דרך לצאת מהקושי, "רק אהבה" – עם אמונה באהבה כגורם מאחד, אפשר להתגבר על הקושי. אני חושבת שאצל פורטיס יש אמונה חזקה בהתחדשות, ביכולת של אנשים לעשות ריסט ולמצוא דרך יותר טובה לחיות. השיר 'מתחיל מאפס' מדבר על זה: "ממיר את נשמתו לא זוכר כיצד, והופך לגולם ומתחיל מאפס".

באותו אלבום מ- 2015, 'תולדות הכותרת', יש שיר שממחיש יפה את התמה הזו. בשיר 'מעיר נעלמים' הוא כותב: 

"זו פריחה מאוחרת תעלול נהדר
כל חלקיק מהטבע והצליל במיתר
חש חופשי ומשוחרר
זו פגישה מאוחרת ועוד לא מאוחר
כל שבריר מהרגע בהיר הנסתר
אדיר נדיר ומאושר"

האמירה שזה עוד לא מאוחר, שאפשר להעיר משהו חיובי ולחוש אושר, היא אמירה שמהווה קונטרה לפאסיביות, חוסר התקווה והניתוק של הדובר בשירים הקודמים. זה נורמלי להרגיש דיכאון, קושי ותסכול מהמצב בישראל, אבל זה גם נורמלי לחפש דרך מוצא מהם, לרצות להאמין בחזון של עולם יותר טוב. 

רועי ויינברג

נדירים המקרים שבהם אמן מצליח להגדיר את כל חייו בשיר אחד, ועוד יותר נדירים המקרים שבהם זה קורה באלבום הראשון ובקריירה מוצלחת של כמעט 50 שנה. זהו סיפורו של 'אינקובטור', שיר שפורטיס ביצע עשרות פעמים מאז שהאלבום 'פלונטר' יצא, וכל פעם קצת אחרת.

כששומעים את הגרסה המקורית של 'אינקובטור', ולא גרסאות לייב מוצלחות אחרות, מבינים את המינימליזם של השיר הזה. בעוד שיש מוזיקאים מוכשרים מאוד ב'פלונטר', ורשימה עוד יותר ארוכה של כאלה שפורטיס עבד איתם בקריירה, מברי סחרוף עד ג'נגו ושלומי ברכה, דווקא כאן לא שומעים אותם. יש גיטרה קלאסית ואת פורטיס, צועק ומוחה על כך שמנסים להכניס אותו לתבניות.

"בתוך אינקובטור שקוף ומדופנן, שכבתי אני מתוכנן. ניסיתי להיות אמיתי, ניסיתי להיות כן אני", הוא שר שם ובאלפי פעמים אחרות. כל אדם ואדם יכול לראות את עצמו כאילו יצא מאינקובטור, שהוא הציפיות או הניסיון של החברה להכניס אותו למשבצת. הגדולה של פורטיס היא שמאז 1977 ועד היום הוא סירב להיות במשבצות האלה. בראיון לעינב שיף הוא סיפר שסחרוף אמר לו ש"אם תחזור לארץ אתה תהיה אריק אינשטיין". לא נראה שהוא באמת רצה את זה אף פעם.

גם הגרסאות השונות של השיר מסרבות להיכנס למשבצות מוגדרות. הגרסה החשמלית האייקונית מ"כשהגיטרה מנסרת את הלילה", אלבום היסטורי שחייב מיקס סאונד חדש; או הגרסה האמביינטית יותר שאיתה הוא מופיע היום. לפני כמה שבועות הייתי בהופעה שלו בבארבי החדש, וציפיתי לשמוע את השיר מתפוצץ. זה לא קרה, בהחלטת מכוונת היטב, מה שהפך את 'אינקובטור' אפילו לחזק יותר. ברגע שציפיתי ממנו למשהו, פספסתי את כל הנקודה.

זה, בדיוק, הדבר שהופך בעיניי את פורטיס לאמן ויוצר כל כך גדול, מעין איגי פופ שלנו. אדם שמצד אחד כותב המנוני רוק ששורדים עשורים, ומצד שני מחליף ז'אנרים ואישיויות מאלבום לאלבום, ומוצא את האיזון הנדיר הזה בין מהות ואיכות. מזל טוב.