הגעתי לסינמטק תל אביב בחמישי בלילה, קצת לא בטוחה מה הולך לקרות במהלך הפסטיבל. התיאור והליינאפ היו מסקרנים אך קצת כלליים, והותירו מקום להפתעות. כשנכנסתי לבניין, גיליתי שבאמצעות תאורה ירוקה בצבע ניאון ומסכים עם וידאו ארט, הוא הפך למשהו קצת שונה מהרגיל, הייתה אווירה של השתלטות על המרחב שגרמה להזרה שלו. אולמות הקולנוע הפכו לאולמות הופעות, וחלק מהמרחב הפך לרחבת ריקודים עם דיג'איות שניגנו מוזיקת האוס וטכנו קצבית. הפסטיבל שבא לשלב בין מוזיקה לאמנות חזותית, בהחלט הצליח ליצור אווירה מיוחדת ושונה. בכניסה היה מסך שעליו הוקרן איפה מתרחש כל דבר, וסבלתי קצת מ- FOMO כי קרו דברים שרציתי לראות בו־זמנית. בסוף החלטתי להתביית בעיקר על אולם 4 בקומה למטה.
ראשונים ראיתי את להקת Şatellites, שניגנה מוזיקה טורקית משולבת עם רוק סיקסטיז-סבנטיז פסיכדלי. יזה סגנון שישראלים מכירים ואוהבים בזכות להקות מחו"ל שהופיעו פה כמו Altın Gün, או מוזיקאיות כמו לירז צ'רכי, והוא גם מתאים לאופי המקומי בגלל שילובי המזרח-מערב שלו. המוזיקה הייתה מאוד כיפית והדימויים שהוקרנו ברקע על המסכים תרמו ליצירת אווירה קרקסית וצבעונית. הסולנית רותם בהר, שהייתה לבושה בלבוש סבנטיז של חולצה כתומה ומכנסי פדלפון בוורוד בזוקה, הייתה בולטת לעומת הנגנים שהיו לבושים בלבן עם נגיעה אדומה של לב בחזה. בהר קפצה, רקדה ונענעה בתוף מרים בברייקים האינסטרומנטליים, כך שלא היה משעמם על הבמה לרגע.
בזמן שהמתנתי להרכב 'רסקו', ישבתי קצת באולם הסמוך שבו הוקרן סרט של רן סלוין בשם Oolông: Ambient Works. 'אולונג' הוא תה סיני חזק מאוד, רמז לתכנים שמושפעים מאסתטיקה של המזרח הרחוק. במקטע שאני צפיתי בו, הצופה עובר מסע לאורך נהר בדרום-מזרח אסיה. אין התרחשות מאוד דרמטית, רק מסע מדיטטיבי בליווי מוזיקת אמביינט-טראנס חללית למדי. הצילומים יפים מאוד וקצת מזכירים תכנים תיירותיים, אבל אין כמעט נוכחות אנושית בקטע שבו צפיתי, למעט בת־זוג שישבה על הסיפון וחרצה לשון. משם, חזרתי לאולם כדי לצפות ברסקו. רף הציפיות שלי היה די גבוה, כבר ראיתי את הלהקה במזקקה כשהם היו בתחילת דרכם, אבל בעקבות האלבום המצוין שהוציאו לאחרונה, 'דמעות', רציתי לשמוע את החומרים החדשים.
לשמחתי ההופעה של ההרכב לא אכזב. היה משהו מאוד מדויק בביצוע של הטריו על הבמה, תחושה שהם עברו תהליך של "שפשוף" והצליחו להביא למקום מקצועי את ההגשה שלהם. בדומה ללהקה הקודמת שהופיעה לפניהם, גם להם יש זיקה למוזיקת סיקסטיז, במיוחד לסרף רוק ולהרמוניות קוליות כמו של המאמאס והפאפאז או החלונות הגבוהים. הדימויים של דניאל פרסאיי ברקע על המסך, התכתבו עם התחושה הוינטאג'ית הזו, והתאימה להם יפה. בשיר על שמש, דימוי של שמש כתומה הפך לתבנית גאומטרית בסגנון אנדי וורהול, ובשירים אחרים הופיעו כתמי צבע פסיכדליים, שצבעו את הלהקה על הבמה בצבעים עזים. בלטו לי במיוחד הביצועים של 'לילה' מהאלבום החדש, והשיר הסוגר את האלבום, Run For Your Life.
אחרי ההופעה הזו הייתי זקוקה להתרעננות בבר, וניצלתי את ההזדמנות לבקר באולם 1 למעלה, שבו הופיע קולקטיב הראפ/היפ הופ הבארשבעי 'שיבוש'. בבירור נפלתי על תופעת קאלט, זו הייתה ההופעה הכי מלאה מבחינת קהל, שהצטופף באזור הבמה. הרושם שלי היה של קולקטיב שמאוד מזכיר את Odd Future, שילובים של סאונדים רוקיסטיים יחסית כמו גיטרה אקוסטית מסומפלת, יחד עם שימוש באוטוטיון כדי לעוות את הקול. גם מבחינת התכנים זה היה ראפ יחסית רגיש ודכאוני, כמו של מאק מילר ז"ל, עיסוק בקשיים ובמצבים נפשיים מורכבים. זה בהחלט משהו שהרגיש קצת שונה מהמיינסטרים, ושמחתי להיחשף למוזיקה שלא הכרתי קודם. אבל לא יכולתי להישאר ליותר מ 2-3 שירים, כי גיאגיא כבר עלה להופיע באולם למטה…
גיאגיא הוא גם תופעה מיוחדת בעולם המוזיקה הישראלית, מוזיקאי עצמאי שהצליח להקים לעצמו קהל נאמן. הוא ישב לבדו על הבמה עם סמפלר, מקלדת וגיטרה אקוסטית. בניגוד לכל ההופעות שראיתי קודם, שהיו עם סאונד יחסית מרובד, האסתטיקה שלו היא לואו-פיי. לצוות שמייצר דימויים מאחור יש פחות עם מה לעבוד, והם בעיקר הכפילו אותו על המסך. היה מתח מסוים בין האינטימיות של השירים לבמה הגדולה שעליה גיאגיא הופיע. האלבום החדש שלו עם איילו שיצא השנה, הוא אלבום רוק יחסית מכסח, אבל הצד הזה פחות נשמע בהופעה. פה ושם הוא הפציע כמו בביצוע של 'חברה מהתיכון', שם נעשה שימוש בלופ של ריף גיטרה חשמלית שנשמע לי גראנג'י למדי. היה רגע יפה כשהקהל שר איתו את הפזמון של 'אומייגוד לא': "לאף אחד לא אכפת באמת ממה שישך להגיד…".
בסיום ההופעה של גיאגיא עליתי שוב לקומה הראשונה של הסינמטק, ועברתי ליד רחבת הריקודים שם בדיוק בחצות היו חילופי משמרות בין הדיג'איות Ziv ו- Anna Halata. בעוד שקודם לא היו הרבה אנשים שרקדו, בשלב הזה כבר הייתה כמות סבירה של אנשים שפיזזו לקול רמיקס לדפש מוד, שהפך לקטע טכנואי של הדיג'יי הפורטוגלי Vaco Valante. היה מפתיע לראות את המרחב המוכר של הסינמטק עובר הזרה, והופך למועדון. זה היה פסטיבל שלטעמי הצליח ברוב מה שהוא ביקש לעשות, להביא שילוב של וידיאו ארט, מוזיקה ומה שביניהם. הרגשתי שנעשה ניסיון להנגיש את התכנים גם למי שלא הכי מתחבר לאמנות מודרנית, והיה משהו לכל סוג של חובבי מוזיקה. בהחלט ממליצה ללכת לפעם הבאה.
COMMENTS