קשה לשכוח את הפעם הראשונה שבה שומעים את מאלוקס. הסיפור שלי מתחיל באינדינגב 2021, כשחבר שכנע אותי ללכת להופעה שלהם. אייל תלמודי, הסקסופוניסט/חצוצרן/חמת חליליסט שלהם, ניגש למיקרופון ואמר ש"אם זאת הפעם הראשונה שבה אתם שומעים את מאלוקס, תתפסו חבר ותחזיקו חזק". חשבתי שמדובר בהכרזה שחצנית ויומרנית להחריד, אבל קצת אחרי שהם עלו, הבנתי למה הוא מתכוון.
מאלוקס, טריו הג'אז שמורכב מאייל תלמודי, אסף תלמודי ורועי חן, הוא אחת התופעות המעניינות בג'אז ובאינדי המקומי מזה שנים. טריו ג'אז שחולק את שמו עם תרופה חומצית, שהוציא שירים עם נועם ענבר, יובל מנדלסון ואקו, פעיל מאז 2007 ומצליח לחצות את גבולות הז'אנר, גם מוזיקלית וגם מבחינת האנשים שמגיעים אליו. עמוד הפייסבוק שלהם טוען שהם "אוואנפולקה ג'אזקור סקסופאנק סייקפופ". חברי הלהקה אפילו מבטאים את שם ההרכב בצורות שונות.
באלבומם החדש, Take The Vodka Elevator, מאלוקס מתארים את המסע של שלושה מוזיקאים נודדים (מקסימום מקס, קראק מאק ומת'הד טד) דרך מזרח אירופה, עד שהם פוגשים בזקנה בעלת משקל עודף. כל זה ב-32 דקות אינסטרומנטליות. איך עושים אלבום קונספט בלי מילים? מסתבר שאפשר.
פחות זה יותר
השיר הראשון באלבום, Private Dick, לא מתרומם לשיאי האדרנלין שאנחנו רגילים אליהם מההופעות או מהשירים הקודמים של מאלוקס. הוא איטי יותר, מעניק את אווירת המסע לאלבום ומבוסס בעיקר על הפסנתר של אסף תלמודי והתופים של רועי חן. כלי הנשיפה של אייל תלמודי, בעיניי הפרפורמר הטוב בישראל, גם נמצאים שם, אבל רק כחלק מהשיר – הם לא משתלטים עליו.
כלי נשיפה באשר הם תמיד הזכירו לי אש, במובן חיובי. מספיק דומיננטיים בשביל לחמם אנשים ולהפוך שירים גדולים לגדולים באמת, והם אולי הדבר המתאים ביותר לתיאור "כוח האש" של מאלוקס. הרגעים החזקים ביותר, גם מבחינת הווליום, גם מבחינת ההתלהבות של הקהל ואולי גם מוזיקלית, הם הרגעים האלה שבהם רועי חן ואסף תלמודי נותנים לאייל להשתולל. כאן, בכוונה מראש, אנחנו מקבלים את האש במינון קטן יותר, שמתגברת בהדרגה לקראת הסיום.
שיר הנושא, לעומת זאת, נשמע כמו מאלוקס האנרגטית יותר. זה מתחיל בתיפוף הנפלא של חן, מהמתופפים הטובים במחוזותינו, שמייצר אווירה מקפיצה במיוחד. הקצב עולה, כלי הנשיפה זוכים לנוכחות משמעותית כבר מהדקה הראשונה של השיר, והפעם הכול סובב סביבם. השיחה המתמדת בין שלושת המוזיקאים שמרכיבים את מאלוקס מאפשרת להם להחליף בכל פעם את המוקד של השיר, והתוצאה מהפנטת.
הפעם, מה שתפס לי את האוזן היה דווקא הפסנתר של אסף תלמודי, מוזיקאי מהפנט בפני עצמו שהפיק בין היתר לשלומי שבן, רונה קינן ושי צברי (ועומד להוציא אלבום מבטיח מאוד בתור ראש טריו, שכולל את גיאגיא ואת אורי קוטנר). בשיר הזה, דווקא הפסנתר נכנס באופן הדרגתי לתפקיד החופשי יותר, וזה יוצר שיר מעניין, אולי הטוב באלבום, שיר שהוא מאלוקס במיטבו. מצד אחד, קשה שלא לרקוד כשאתה שומע אותו. מצד שני, אם מנסים להתמקד בכל פעם בכלי נגינה אחר, מקבלים את אותו השיר מזוויות שונות ומרתקות במיוחד.
עולה על הגלשן
בחציו השני של האלבום אנחנו מקבלים מוזיקאית נוספת, מאניצ'וקה ביקונט, זמרת פולנייה ואלמונית עם 300 מאזינים בספוטיפיי (ועם זאת, מלבד משפט אחד בסוף השיר השלישי, אין כאן מילים של ממש). האירוח של אדם נוסף בתוך האיזון של תלמודי/תלמודי/חן יוצר שלם שגדול מסך חלקיו, וקולה של ביקונט משמש למעשה ככלי נגינה נוסף.
ב-Fatty on a Surfboard, מאלוקס בעיקר מנסים לתאר תחושת גלישה דרך נגינתם. יש לי חבר שרוצה לטוס לחופשת גלישה בסרי לנקה ועדיין לא יודע לגלוש. שאלתי אותו למה, והוא אמר שמשהו בתחושה הזאת של החופש והמאבק בגלים מושך אותו. זה מה שאנחנו מקבלים גם כאן, שיר שכולו אקסטזה מוזיקלית וכלי נגינה סוערים שכמעט מתחרים אחד בשני. הפעם המקום של התופים מעט יותר מרכזי, והסקסופון של תלמודי משוחרר ובשיאו. זהו השיר השני באורכו באלבום, והוא מתאר את אותה גלישה בדיוק – מאבק בים מצד אחד, וחופש מוחלט מהצד השני.
המגמה הזאת דועכת ב-Szarny, השם הפולני לצבע "אפור". ביקונט שרה בפולנית ומלווה אותה אייל תלמודי. התופים והפסנתר נכנסים בהמשך ומעניקים תחושה של התגלות, כשההשפעה המזרח-אירופית נוכחת מאוד, גם בקצב וגם במבנה השיר. כשנזכרים בכך ששני התלמודי'ז היו חלק מ'אוי דיוויז'ן', להקת הכלייזמרים שכבשה את האינדי הישראלי בתחילת העשור הקודם, הכול מתחבר. יותר מהתגלות, בעצם, השיר הזה הוא מקבילת הג'אז להתעוררות בבוקר. מעין חגיגה מוזיקלית שמתעוררת לאיטה.
האלבום ננעל עם השיר הארוך ביותר, Makhn a val-YI-vrekh (Breakthrough), שבו לראשונה אנחנו שומעים אנגלית, מפיו של ג'רמייה לוקווד שמתארח באלבום (מוזיקאי שהופיע בעבר עם דניאל זמיר במסגרת פסטיבל הפיוט בירושלים). "יש אלפי רוחות מסביבכם. כל אחד מאיתנו צריך ללכת ביניהן. אני לא יכול להבטיח לכם ביטחון, אבל אני כן יכול להבטיח לכם שיר", הוא שר. לאחר מכן, מתחילות שמונה דקות של מאבק מוזיקלי ברוחות והשיר מרגיש כמו טקס גירוש שדים. הפסנתר של תלמודי בראש, ובפעם הראשונה באלבום אנחנו שומעים גם גיטרה חשמלית, והשיר מזכיר קצת רוק פרוגרסיבי. אמנם מדובר בשיר של תשע דקות, אבל יכול להיות שהוא הנגיש ביותר באלבום.
בעיניי, הסופרים הגדולים ביותר הם אלו שדורשים ממך לקרוא ולשמוע את הסיפור שלהם יותר מפעם אחת כדי להבין אותו עד הסוף. שמעתי את Take The Vodka Elevator במלואו כמה פעמים בשביל לכתוב את הטקסט הזה, ורק אחרי חמש או שש פעמים הצלחתי להבין שיש כאן סיפור מסגרת. סיפור שמגיע לשיאו כשדמותו של לוקווד (סוכן מוסד כושל בשם דובי, שמנסה להחזיר את חובות ההימורים שלו), מנסה לאתר את דמותה של שלומית (ביקונט), נתקל בחברי מאלוקס ופוגש בן של רב. הפרטים האלה לא מופיעים באלבום עצמו, והגעתי אליהם דרך הביוגרפיה של מאלוקס בספוטיפיי.
ההיגיון המוזיקלי, מבחינת ההתפתחות של כל שיר בפני עצמו, קיים בכל שיר בנפרד ובאלבום כיצירה אחת. הוא מתבטא במעברים החדים בין כלי הנגינה ובשינויי המקצבים, לפעמים בתוך אותו שיר. כישרון טכני הוא דבר אחד (והוא עצום בלהקה שהצהירה בעבר שהיא מנגנת שיר במקצב של 11 שמיניות, רק כי היא יכולה); אבל היכולת למשוך אליך אנשים ולגוון לאורך 17 שנה, היא דבר אחר.
למה, בעצם, זאת מעלית הוודקה? יכול להיות שהם השתמשו בשם הזה כדי לרדת על "מוזיקת מעליות", כינוי שג'אז ופיוז'ן התמודדו איתו לא פעם בטענה שהם מונוטוניים מדי. יכול להיות שזה בגלל הוודקה עצמה, והניסיון לנגן בדרך דומה להשפעה של אלכוהול על הגוף. אין תשובה אחת נכונה, וזה חלק מיופייה של המוזיקה ושל האלבום הזה. השם לא ברור, אניגמטי ולא יוצא לך מהראש. בדיוק כמו החוויה שהיא הקשבה למאלוקס.
COMMENTS