תוצרת הארץ /// רועי ויינברג על 'למה לא עכשיו', של עוזי נבון ומכרים

בשלב הזה, יש כמה דברים שאנחנו יודעים על עוזי נבון. המוזיקאי האגדי חזר לחיינו ב-2010 עם האלבום הצהוב, הוציא עשור לאחר מכן את 'בזמנו' המופתי ומאז מופיע ברחבי ישראל. בשנתיים האחרונות הוא הוציא שני אלבומים שהם שונים מהתקליטים מלאי הסול של המכרים: 'לכל החיים', אלבום הרוק הסיקסטיזי עם החוויות, וכעת את 'למה לא עכשיו?', אלבום שכולו קאברים לאריק איינשטיין ושירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

דבר נוסף שאנחנו יודעים על עוזי נבון, הוא שקולו נשמע ממש דומה לאריק איינשטיין. הדבר הזה שימש במשך שנים כבסיס לשיריו, כשהוא מאזן בין רביעיית כלי הנשיפה שלו, זמרות הרקע וגיטרות מלאות חיים, לקול עמוק וביתי. זה התבטא גם ב'לוקסמבורג' או ב'בין כוכבים אולי אתה צודק', שני השירים מהסדרה 'הד קולך' שבהם נבון מעניק את קולו לארי שמר, בן דמותו של איינשטיין. כאן זה מגיע לקצה, באלבום קאברים שהוא המשך למופעי המחווה שנבון ביצע בפסטיבל הפסנתר האחרון, ועוד ב-2017 בתדר.

הדבר השלישי שאנחנו יודעים על עוזי נבון, זה שהוא פועל במין יקום משלו. המעריצים הכבדים מכירים את הסיפור על הפריצה עם החוויות, המעבר למכרים, פשיטת הרגל של ענקית התרופות 'זך', ההימור שכשל על הסינתיסייזרים וההעלמות ממרכז הבמה. אם אתם לא מכירים, רון עדן מ'פליטת פה' סיכם את זה בצורה לא רעה בכלל, כפי שאתם יכולים לראות כאן למטה. כל הסיפור הזה מאפשר לעוזי נבון לפעול במנותק מהזמן שלנו, לפחות עד השבעה באוקטובר. הדבר הרביעי שאנחנו יודעים עליו, והרלוונטי ביותר כאן, הוא שעוזי נבון הוא מוזיקאי טוב מאוד.

חלון ספציפי בזמן

קאבר, כפי שאמר גלעד כהנא, זאת בחירה קלה כי ‘לקחת להיט וקיבלת להיט’. אבל יש בעיניי הבדל בין שיר מחווה לבין אלבום מחווה. ברגע שאדם בוחר לעשות קאברים לעשרה שירים של אמן ספציפי, בדומה לאלבום הקאברים המוצלח של איה כורם ללאונרד כהן, הוא למעשה הולך בנעליים שלו. האלבום הוא של עוזי נבון והמכרים, ואפשר להרגיש את זה בעיבוד של כל אחד ואחד מהשירים, שמזכירים את 'בזמנו' או את האלבום הצהוב. אבל זה גם אלבום של אריק איינשטיין. הקול נשמע כמו אריק, הלחן נשמע כמו עוזי נבון. התוצאה מרהיבה.

ארץ ישראל מודל 2024 אולי ישנה, אבל לא כל כך טובה. נבון ביצע חלק מהשירים האלה בפסטיבל הפסנתר, כחודש לאחר פריצת מלחמת חרבות ברזל, בניסיון להשתמש בכוח המרפא של המוזיקה ופרט במוזיקה של אריק איינשטיין, שקרא לארץ ישראל ‘הישנה והטובה’ רבע מאה לאחר הכרזת העצמאות, ו-51 שנה לפני כתיבת הטקסט הזה. גם אז הייתה נוסטלגיה, אולי נוסטלגיה למשהו שלא קרה אף פעם. נבון, בשונה מהשם הזה של איינשטיין, הרבה פחות ציני. שני הקאברים הראשונים, ‘מה שהיה היה’ ו’הימים הארוכים והעצובים’, מזכירים את העיבוד המקורי עם טאץ' עוזי נבוני של קולות רקע וקצב גבוה יותר.

אחריהם מגיע הקאבר ל’ארץ ישראל’ עצמו, שיר שאייינשטיין הוציא עם החלק האחרון של שירי ארץ ישראל הישנה והטובה (שמוליק קראוס הלחין, יוני רכטר עיבד). נבון לוקח את המפגש בין שלושת הטיטאנים האלה, שומר על הלחן המקורי והופך את העיבוד לדרמטי יותר. נבון, שנשמע בדיוק כמו אריק איינשטיין, בכוונה מונע מהשיר הזה להגיע לשיא. הוא היה יכול להתפוצץ לחגיגת כלי נשיפה בסגנון ‘לך גאה’, ומדובר בחגיגה מוזיקלית לכל דבר גם בלי אותו קרשנדו, אבל בחגיגה מוזיקלית מאופקת. ‘כמה שאני אוהב אותך, ארץ ישראל / למה אני עצוב כל כך, ארץ ישראל’, שר נבון. זאת שורה מ-1984, נבון עיבד אותה בגרסה סבנטיזית, אבל היא מרגישה הכי 2023 שיש.

דכדוך ונחמה

הרגע הקשה ביותר באלבום, שיר שלא הצלחתי לשמוע עד הסוף בהאזנות הראשונות, הוא גרסת הכיסוי ל’כמה טוב שבאת הביתה’, שיר שהפך לסמל להשבת החטופים ויצא כסינגל בגרסה של נבון בינואר. זאת עדות מעניינת בפני עצמה לכוח של קאבר, שיר שנכתב ברגע אחד בחיים ויכול למצוא את עצמו מותאם ומתאים מחדש גם עשרות שנים לאחר מכן. זה אחד הכיוונים היפים ביותר במוזיקה שאחרי ה-7.10, בדומה לקאבר המינימליסטי של החצר האחורית ל’האם נדע להיוולד מחדש’ של יענקל'ה רוטבליט.

אותה מגמה ממשיכה גם ב’מה איתי’, במקור דואט של אריק אינשטיין וג'וזי כץ, וכאן דואט של עוזי נבון ואנט פרנסיס, בקצב מעט יותר גבוה ומעט יותר דרמטי. לאחר הפזמון, בשונה מהפסנתר שיש בגרסת המקור, אנחנו שומעים את כל המכרים מעלים הילוך, ונותנים למוזיקה לדבר. ‘מה איתי’ במצב הנוכחי נשמע ומרגיש הרבה יותר כמו שיר שעוסק בחיפוש עצמי, מאשר במשבר זוגי כמו במקור. הרגעים החזקים ביותר שלו מגיעים כשנותנים למוזיקה לדבר. נבון ופרנסיס עושים את התפקידים של איינשטיין וכץ בצורה נהדרת, אבל הרגעים שבהם הם בשקט, הם המעניינים ביותר.

גרסת כיסוי אחרת שבהחלט ראויה לציון היא הקאבר של נבון ל'פראג', השיר האהוב עליי מבין גרסאות המקור שזכו כאן לקאבר. 'פראג' המקורי, שכתב שלום חנוך, מדבר על הפלישה הקומוניסטית לעיר ותיאור הפער בין הפלישה עצמה לשלווה של העיר האירופית. בקונטקסט הנוכחי, זה מרגיש הרבה יותר כמו תל אביב. אחד הרגעים הזכורים לי ביותר מהחודשים הראשונים של המלחמה, היה היום הראשון שבו הייתי בתל אביב, באפטר של 24 שעות ממילואים בצפון, וישבתי בבית קפה. העיר הרגישה שקטה ונטושה יותר מתמיד, כאילו נשארו בה רק הבניינים. אותו דיסוננס גרם לי לחשוב בזמן אמת על השיר הזה, כאשר כאן הגעגוע בקולו של נבון נשמע אמין יותר מזה של איינשטיין, אולי בזכות המעבר החד בעומק הקול בין הבתים לפזמון. הוא הפך את הפזמון החוזר, תופעה שנעלמה מהמוזיקה המודרנית ונשארה כאן, לחגיגה מוזיקלית. החלום של עוזי נבון צבעוני ועשיר יותר מזה של אריק איינשטיין, והדבר רק הופך את התחושה סביב הרגע שבו קמים ממנו, לאפורה יותר.

גרסאות כיסוי אחרות, כמו ‘קח לך אישה’ או ‘מה חם’, מעידות על אהבת החיים שנשארה, וזה הכוח המרכזי בעיניי של האלבום המצוין הזה. יש בו עבר אמיתי בעיבוד של עבר פיקטיבי ששוחרר כאן ועכשיו. השילוב בין הנחמה, כלי הנשיפה, המקצב ה-Fאנקי והכריזמה של עוזי נבון, מצליחה ליצור אופטימיות מסוימת לגבי העתיד.