Homeקולומבוס

באו ביחד /// רועי ויינברג צולל לתוך "The Record" של בויג'ינייס

איך נשמעת יצירה משותפת בעידן אינדיבידואלי? האלבום המלא הראשון של סופר-גרופ האינדי מנסה לענות על כך

אנחנו עמוק לתוך העשור השלישי של המאה ה-21, ולהקות מרגישות כאילו הן נחלת העבר. בעידן שמקדש יותר ויותר את ה"אני", כשכל אחד מאיתנו יצרן תוכן באלף רשתות חברתיות ועם גישה לכלי יצירת מוזיקה אלקטרוניים 24/7, הרעיון של שיתוף פעולה ומעין התפשרות בשביל יצירה אומנותית עלול להרתיע. בעולם שבו הכול מיידי, הריכוז יורד וגם המוזיקה הופכת לדחוסה ואלקטרונית יותר, והמקום של זמר-גיטרה-בס-תופים נעלם. פחות נירוונה (כלהקה וכמצב נפשי), יותר אנשים צועקים על רקע ביט שהם כתבו לעצמם.

דווקא בתוך כל התקופה הזאת קיבלנו פתאום אלבום של להקה, ועוד סופר-גרופ במונחי עולם האינדי. פיבי ברידג'רס, ג'וליאן בייקר ולוסי דאקוס איחדו את בויג'ינייס, הטריו של שלושתן מ-2018, לטובת אלבום הבכורה "The Record". זהו האלבום השני שלהן יחד אחרי ה-EP שיצא לפני חמש שנים. מאז ברידג'רס הספיקה להוציא אלבום מופת (Punisher), בעוד בייקר ודאקוס הוציאו אלבומים טובים מאוד (Little Oblivions ו-Home Video בהתאמה).

בשונה מששת השירים שיצאו מאותו סשן ב-2018, כאן מדובר באלבום שלם שהגיע עם רף ציפיות גבוה אחרי ההצלחה של ההרכב המקורי והתהילה של כל אחת מהן, בייחוד ברידג'רס. ובכל זאת, קיבלנו אלבום שעומד ברף עם כמה שירים יוצאי דופן, שבמקביל מצליח לשמור על המקום הייחודי של כל אחת מהשלוש.

לבכות, להזיז את הראש

האלבום נפתח בשיר שבו שרות שלושתן, ותוהות "מי הייתי בלעדיך, בלעדיהם?" כמו גרסת 2023 ל-Come Together של הביטלס, ומעין שיעור על התפקיד של האחר, או של החברה, בתוך ה"אני". ובכלל, אפשר לחלק את האלבום לשניים: החלק הראשון הוא השירים שבהם אנחנו שומעים את שלושתן שרות יחד והשני הוא שירי הסולו (עם קולות הרקע וההרמוניות של כל השלוש). גם בשירי הסולו יש את אותו עולם התוכן של השירים המשותפים, אבל המשותפים הם השירים הטובים באלבום בעיניי. זה מתחיל מ-Without you Without them ועובר דרך הרצף של Cool About It ו-Not Strong Enough; שני שירים שבהן הן מדברות על פרידה. בראשון הן מדברות על הניסיון להמשיך הלאה עם פרידה, בהרמוניות ושקט שמזכירים את סיימון וגרפונקל. בשני, שהוא שיר רוק לכל דבר, הן מתייחסות לפרידה מנקודת המבט שלהן, כמי שלא היו מספיק חזקות, במילותיהן שלהן, בשביל בן או בת הזוג. "תמיד מלאך, אף פעם לא אלוהים", הן שרות בחלק הקליט ביותר של האלבום.

זה כואב, זה חשוף, זה גורם למאזין להזדהות: "לקחתי פעם את התרופה שלך כדי לדעת איך זה / ועכשיו אני צריכה להתנהג כאילו אני לא יכולה להבין אותך / אני שואלת איך אתה מרגיש ונותנת לך לשקר", שרה ברידג'רס ב-Cool About it. אני חושב שכולנו יכולים להזדהות עם זה ברמה מסוימת, גם אם אף פעם לא לקחנו את התרופות של הפרטנר.ית שלנו. הניגוד הסגנוני בין שני השירים הרצופים יוצר תמונה שלמה ומדגיש את ההבדלים ביניהן כמבצעות: מהרגש של ברידג'רס, דרך הישירות של בייקר ועד הכנות של דאקוס.

השיר האחרון שבו אנחנו שומעים את שלושתן יחד הוא Satanist, סמי-פנטזיה הומוריסטית בהובלת בייקר על הרצון להצטרף לכת השטן ולרדוף אחרי החלום בכל מחיר. בייקר קוראת לחברותיה להיות ניהיליסטיות יחד איתה, בשיר שמראה את הצד השני של בויג'ינייס. אם בשירים הקודמים הן גרמו לנו לבכות, כאן הן גורמות לנו להזיז את הראש.

גיטאר הירו

הצלע הרביעית באלבום הזה היא הגיטרה. בעוד התחושה היא שהריפים ולהקות הרוק של פעם נעלמות בהדרגה מהעולם, בהרכב של טריו הרוק הזה הגיטרות נוכחת במלוא כוחן. הגיטרות של ג'וליאן בייקר, למשל, הן גיטרות כיפיות. בשיר $20 היא מובילה עם ריף פשוט וממכר בזמן שדאקוס וברידג'רס משלימות לה את המשפטים. ב-Anti-Curse בייקר מתארת ניסיון טביעה, פשוטו כמשמעו. גם כאן אנחנו מקבלים גיטרה חזקה שמלווה את המעבר החד הזה בין הכיף של יום קיץ בים לבין המאבק על החיים, כשהגיטרה מעלה הילוך – והשיר יחד איתה – בפזמון.

דאקוס, לעומתה, קצת יותר שקטה. True Blue שלה הוא שיר על התבגרות שנשמע ומרגיש כאילו הוא התאים ל-Home Video, אלבומה האחרון. ב-We're in Love הגיטרות קצת יותר מלטפות ומלוות שיר אהבה שלה לחברותיה ללהקה, וכך גם בשיר 'לאונרד כהן', אחת מנקודות השיא של האלבום. זהו שיר שירגש כל מעריץ שלו, ובו דאקוס מקבילה את עצמה לכהן: "אני לא זקן במשבר קיומי שכותב שירה חרמנית במנזר בודהיסטי / אבל אני מסכימה", היא שרה, ובכך מהדהדת את אחד המסרים הבולטים של בויג'ייניס: אמנם שלושתן שרות על חוויות אישיות, ביחד ולחוד, אבל אנחנו יכולים להזדהות איתן.

באופן אישי התחברתי יותר לשירים של ברידג'רס, שהיא היוצרת האהובה עליי משלושתן. Revolution 0 או Letter to an Old Poet שסוגרים את האלבום הם שירים מצוינים, גם אם פחות טובים מאלו שיצאו ב-Punisher ב-2020. היא שרה על חרדה ועל מערכות יחסים מורכבות, כשב-Letter to an Old Poet אנחנו שומעים את שלושתן פעם נוספת ביחד: "אני רוצה להיות שמחה / להיכנס לחדר ולא לחפש אותך… אני לא מרגישה את זה עדיין, אבל אני מחכה".

הפער בין הפתיחה של האלבום שמדגישה את היחד לבין הסיום שלו שמקדש את העצמי, הוא מרתק. ברידג'רס, בייקר ודאקוס מסוגלות לחיות ולשיר בהרמוניה, כפי ששמענו לכל אורך האלבום, אבל אותה הרמוניה מודל 2023 היא מורכבת יותר, בזוגיות, בחיים ובמוזיקה כאחד. אם צריך ללמוד משהו אחד מהאלבום המצוין של בויג'ינייס, זה שבהחלט שווה לתת ליחד הזדמנות.

האזנה לאלבום המלא

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0