באלבומו החדש, 'הפניקס', נועם ענבר מזמין אותנו למסע. בשישה שירים מצוינים ענבר (שמוכר גם בתור סולן 'הבילויים'), מלהטט בין ז'אנרים, דימויים תרבותיים, מצבי תודעה ואנרגיות שונות; מרכיב ומפרק מילים ומשפטים. כחודש אחרי צאת האלבום, נפגשתי איתו לשיחה על האלבום ועל התהליך המחשבתי שעמד מאחוריו.
יש משהו מעניין בכך שבחרת, באלבום הסולו הראשון, לשיר מילים שמישהו אחר (יונתן לוי) כתב.
"הוא כתב את רוב הטקסטים, כן, אבל הלחנים הם שלי. בעצם האלבום הוא יצירה מסוימת, שיש לה איזו אחדותיות עם התרגום בסוף, והיא נולדה משיתוף הפעולה של יונתן ושלי. זה לא שהיה לי חשוב שמישהו אחר יכתוב, זה נולד מתוך שיתוף הפעולה הזה. למעשה האלבום מבוסס על טקסט שיונתן כתב בלי קשר, טקסט ספוקן וורד מלפני 10-15 שנה, שלקחתי והתחלתי להכין. משם היצירה הזאת נוצרה".
אהבתי את הדרך שבה בחרת לבטא חלק מהמילים או ההברות. שורות בסגנון "פרימת הפרימט" או "התגודדות אבודה", ניסית לכוון למשהו ספציפי או שזה מה שזרם לך עם ההלחנה של השיר?
"הטקסטים מראש כאלה משחקיים או עם איזה ניסיון להשתמש בשפה כמעין אזור מיסטי, בוא נגיד שיש שם חיפוש אחרי טקסטורה. הטקסט הוא סוג של חומר".
גם אצלך, הטקסט הוא סוג של כלי נגינה ולא רק אמצעי.
"מראש היצירה עצמה מנסה לעשות עם העברית משהו ספוקן-וורדי, שמתייחס למסורות של הפלואו, התבניות של ההיפ הופ. היא לוקחת את זה משם ועושה מזה קצת צחוק, מהעמדה הנרקיסיסטית של 'אני ככה וככה'. אני לקחתי את השירים למקום שעובד על הנרקיסיזם כמשהו שאפשר לצחוק עליו או לעשות איתו דברים. יש עוצמה בהיפ הופ ובמסורות של הבאטלס, אני בעצם מראה את הכוח שלי דרך השפה. יש שם הדגשה מאוד מיוחדת של הדבר. יונתן שיחק עם זה אבל אני לקחתי את זה יותר למקום שלי, עם דגש על הדרך שבה ערכתי את הטקסטים ואיך אני מבטא את השירים. השפה כמין עולם".
מהי "ממלכת האור" שאתה שואף להגדיר באלבום?
"אני לא מרגיש שאפשר לסכם את המסר של האלבום. יש איזו כוונה, הטקסטים מדברים על כך שאפשר להניח שיש איזה מקום נפשי או רגשי… לא בדיוק הטוב המוחלט, אבל טוב שאפשר לשאוף אליו. שיש מקום כזה. זו נקודת המוצא. האלבום מתעסק בדרך להגיע אליו. להניח שיש איזשהו טוב, יכול להיות שהוא שונה מבן אדם לבן אדם, ואולי זה לא טוב שיש לו הלכה או מתכונים, אפילו לא דיבר. אפילו בדיברות שם, למשל ב'הכל זהב', השפה עצמה מתפרקת. זה יותר מין מצפן פנימי וחופש, מתוך החופש יש חוויה של טוב שאתה רואה אותו, וגם אם אתה ממש בבוץ אתה רואה שהוא קיים".
"מה שיר יכול להיות"
האלבום נכתב לפני חמש-עשרה שנה, הופעת עם השירים שלו לפני שנתיים. למה הוא יוצא דווקא עכשיו?
"יש משהו מחאתי באלבום, אבל לא תכננו להוציא אותו דווקא עכשיו. ממש כמו צמיחה של צמח, זה פשוט קורה במקביל למציאות. כשאתה יוצר אתה בתוך המציאות וזה תהליך ארוך מאוד שלא תלוי רק בך. כמעט תמיד, בחוויה שלי, היצירות יוצאות טיפה מאוחר מדי".
מעניין אותי השינוי שעברת בין "לא משנה מה תגיד, אי אפשר לעבור את שטף הדם" לבין "לכולם הזכות לשמוח". שני קצוות של אותה התודעה.
"אל תשכח שב'אני אפריקאי' השורה בסוף היא 'אי אפשר לעצור את תוף המרים'. זאת כל הזמן תנועה מבחינה טקסטואלית, כשיש גם הרבה שאלות מוזיקליות שיכולות לעלות. נקודת המוצא לא השתנתה. אם יש את הפורמט של שיר – והתעסקתי לא מעט בפורמטים אחרים – השאלה היא מה זה שיר? מה הוא יכול לעשות? זאת שאלה שהייתה עם 'הבילויים' מההתחלה. מה זה שיר רוק? מה זה שיר פופ? שיר יכול להיות נוקב, מערער, אקסטטי, מלא דברים. הוא לא חייב להיות הנוסחה של מה שאנחנו חושבים ששיר צריך להיות. החקירה הזאת שמלאה בתפיסה פתוחה של 'מה שיר יכול להיות', ממשיכה. 'משמיי אשירה' הוא תרגום לשיר שבהקשר המקורי שלו היה שיר דתי לכל דבר. לשיר שיר על אלוהים, להגיד את המילה 'אלוהים' או 'אלוהימה' בתוך שיר, זה ההמשך של אותו קו של לשאול שאלות פתוחות על מה שיר יכול להיות – עבורי ובכלל".
בשיר 'משמיי אשירה' לקחת שיר דתי מאוד ותרגמת אותו לעברית, דבר שעשית בכמה שירים. אתה לא מרגיש שזה מפספס משהו בשיר?
"לא, ההפך. ‘Where is my mind’ או 'איה רוחי' הוא משהו תנ"כי יותר. השיר המקורי לא נעלם, הוא מצליח להיות גם השיר של הפיקסיז וגם 'איה רוחי' בעת ובעונה אחת. הוא מתקרב איכשהו לשפה שלנו, מתרחק, הוא עושה איזו פעולה ונהיה שיר אחר. לשיר אותו באנגלית ממש לא מעניין בעיניי. בגלל שהוא כל כך מוכר ובנאלי, אני רוצה להעביר אותו דרך העברית".
בכתיבה שלך יש חיבור בין כל מיני אבני דרך של הישראליות אל תוך שיר אחד, כמו 'הכל זהב' או 'באב אל וואד/38א". איך החיבור נוצר? הוא מתוכנן מראש?
"השירים באלבום הזה ודאי לא נוצרו ככה, כל הגישה בכלל לא הייתה כזאת. יש בה משהו פרובוקטיבי ויש אמרות חזקות גם ב'הכל זהב' וגם בשיר הראשון, אבל בשבילי זה החלק הקל. זה הלחם והחמאה, זה אזור הנוחות. דווקא שיר כמו 'משמיי אשירה' זה לצאת ממנו. שם הייתה איזו קפיצה שאני שמח עליה ומרגיש שהיא רלוונטית עבורי כרגע. צריך לאחוז בקצוות, אם אתה רואה את זה שהעולם שבור, זה לא אומר שאתה לא רואה משהו אחר".
ואז אתה מסתכל למעלה.
"היכולת להחזיק בקצוות ולהאמין שיש טוב בעולם. יש כוח בורא, היגיון, הרמוניה בעולם. זה גם תלוי בנו. לשיר על זה היה נורא חשוב לי, שיהיו את הקצוות בין 'בבון' שמתעסק בפרימת התודעה ובניקוי, ועד ל'משמיי אשירה'. דווקא בגלל שזאת יצירה קצרה ודחוסה. כמו רכבת הרים".
היא מרגישה כמו טריפ.
"כן, האלבום בהחלט בהשראת חוויות פסיכדליות. בהחלט טריפי, במלוא מובן המילה".
זה מתחבר לשורה "אפליקציית בדיקה לפקיעת הקליפה". אני לא מאמין בלשאול יוצרים למה הם התכוונו, אבל כאן אני מרגיש שאני חייב. מה ניסיתם להגיד?
"מצד אחד יש את האבסורד, את השכבה האבסורדית של האפליקציות המטופשות וההזויות. מצד שני, אם כבר אפליקציות, בואו נפתח אפליקציות שיש להן ערך מחשבתי. מצד שלישי, יש פה איזה נגיעה באנומליה או מין מצב לא הכי בריא, שאני מכיר באופן אישי, שאתה פונה לטלפון לקבל גאולה. אתה ממש מקווה, אתה פותח את הטלפון ומקווה שהגאולה שלך תבוא משם. יש בזה משהו עצוב, כי הגאולה שלך לא באה משם. השיר, בתקווה, מצליח להיות כל הדברים האלה. הוא גם מפיח חיים חדשים בסוג הפעולה הזאת, וגם יש בו ביקורת עמוקה לא על השטחיות אלא על ההתמכרות. אתה אמנם בתל אביב ומוקף באפליקציות, אבל יש איזושהי מציאות וממנה יצאנו למציאות אחרת יותר, תמימה יותר, שמחפשת את אלוהים בדברים".
לחפש שורשים, להצמיח אותם חזרה
כמלחין, אתה מראש מגיע לשיר ויודע איך אתה רוצה שהוא ישמע, או שאתה עובד לפי הווייב שעולה מהמילים?
"מוזיקה, אפילו מוזיקה ניסיונית, היא תבניתית. בסוף אנחנו חושבים באופן תבניתי. כשאתה מסתכל על זה אתה מזהה את התבנית, הדפוס, הרעיון שמשתקף מבעד ללחן. המלאכה של ההלחנה היא מאוד מאוד לא מודעת אצלי. מאוד אינטואיטיבית במכוון וכמעט בלי קונספטים. נכון, כשמסתכלים על האלבום אז יש קו, וברור מה ההשפעות או עם מה הוא מתכתב, אבל היצירה של השירים הייתה במפגש עם הטקסט".
האלבום, בעיניי, מתייחס הרבה יותר לחיפוש עצמי ופחות למחאה על המצב (שאמנם קיימת). יותר מיסטיקה משמאלנות.
"יש איכות מחאתית באלבום, היא פשוט לא כמו ב'בילויים'. היא אחרת. אני חושב שישמעו את האלבום בדרך אחרת אחרי שיצאו האלבומים הבאים, השניים הבאים יצאו אחרי הקיץ. שניהם הקלטות מהופעות. אחד הוא רק שירי סולו ויהיו שם שירים שאין באלבום, קאברים וכו'. השני הוא הופעה שעשיתי פעם והוקדשה לחזנות פסיכדלית".
החיבור לתרבות היהודית הוא דבר שחוזר אצלך ביצירה, גם ב'הפניקס', גם עם אוי דיוויז'ן.
"זה מתכתב עם החיפוש אחרי שורשים, אבל יש ניסיון לא רק לחפש שורשים אלא גם להצמיח אותם חזרה לתוך המציאות. אין ספק שאצל יונתן השפה, על כל משלביה, היא נגישה. מין זרימה רב-משלבית שלוקחת כמה מקומות, מחברת, יש הרבה חופש. התוצאה היא שאתה כבר ממש נוסע או משייט במרחב לא צפוי".
נועם ענבר יופיע סולו באוזן ת"א ב-24.5, פרטים כאן
COMMENTS