דני קוטנר. צילום: אלי כהן
בקצה התחתון של הקשת, מתחת לכחול הבוהק, מבצבץ לו הצבע הסגול, שנראה כמו הילה הנלוות לפלא הטבע, פרי אהבתם של קרן שמש וטיפת מים. הסגול חדר אל הווייתה היומיומית של דני קוטנר שבחרה לקרוא לאלבום הבכורה שלה על שמו. ב-'Purple', השימוש הנרחב בסינתיסייזר עם הטאצ׳ האישי של קוטנר הוליד מרקמים מוזיקליים ייחודיים. שירתה של דני היא המכחול שבמשיכותיו היא מצליחה לצבוע את חווייתו של המאזין בשלל צבעים. בתור מאזין ששומע פעם ראשונה את המוזיקה של דני, הוקסמתי מהיכולת שלה לשאוב אותך איתה למסע הפרטי שלה. השירה שלה מייצרת אינטימיות, ומשיר לשיר הרגשתי שאני מתחיל להיכנס לעולמה העשיר והמסתורי. אבל בכל רגע שבו חשבתי ש״פיצחתי״ את סודה, הגיע עוד שיר שנתן לי קיק וגרם לתהות מחדש על שאוזני שומעת. זה אחד הדברים שהכי מושכים אותי במוזיקה, האזנה שהיא לא רק לשם ההנאה, אלא משחק מתמיד עם המאזין שגורם לו לחשוב, לחקור, להסתקרן ולאבד את עצמו בכל שיר ושיר מחדש.
דני, את כל החיים עוסקת במוזיקה, איך קרה שרק עכשיו את משחררת את אלבום הבכורה שלך?
״תמיד הייתי ילדה ששרה, בתיכון הייתי במגמת מוזיקה על תקן הזמרת, אבל עוד לא הייתי במקום של ליצור. אחרי הצבא טסתי לארצות הברית לסוכנות היהודית ומשם המשכתי לטייל. הגעתי לאוסטרליה. שם באמת התאהבתי במוזיקה. מטיול עם חברות ומחשבות על איזה תואר לעשות, מצאתי את עצמי הולכת לבד לפסטיבל שמדבר בעיקר על קיימות. הפסטיבל פתח אותי מבחינה אנושית. אם עד לפני זה פחדתי מהחיים או ממה יחשבו עלי, מצאתי את עצמי יחד עם מתנדבים, בעיקר מאוסטרליה, בשבוע עוצמתי שלימד אותי מי אני ומה אני רוצה להיות. השלתי שנים של פחד. יצאתי שמחה. הצלחתי לראות את עצמי. לאחר מכן המשכתי לשנה של התעופפויות. קניתי את הגיטרה הראשונה והתחלתי לכתוב מוזיקה. השנה הזאת עזרה לי להבין שאנחנו אנשים בעולם וכל מה שגדלנו עליו זה אשליות. אפשר להגשים חלומות ומה שזה דורש זה אמונה עצמית".
איך כל זה תורגם לחיים בארץ וחזרה לשגרה?
"אחרי הטיולים חזרתי לארץ והמשכתי ללמוד גיטרה. אחרי שנתיים, המורה שלי לגיטרה רצה להפיק אותי. הבאתי לו שיר שכתבתי, הוא השמיע לי משהו שלדעתו התאים אבל זה ממש לא היה הכיוון. היה פער בין הריגוש מזה שמישהו רוצה להפיק אותך, לבין מה שקורה בפועל – תוצר שונה מאיך שאני ראיתי את השיר. המשכתי ללימודים בפלוטו בדרום תל אביב ואני גם עובדת שם מאז. הלימודים נתנו לי את תחושת המסוגלות, לראות שיש בי צבע שהוא מיוחד, זה פתאום נהיה ריאלי שמשהו טוב ייצא ממך. השיר Come play with me מתוך האלבום יצא בסיום הלימודים, בסגר הראשון. הבנתי שיש פה משהו!"
אחרי התהליך שעברת וההבנה שאת רוצה ליצור בעצמך מוזיקה, אילו כיוונים מוזיקליים משכו אותך? אילו צלילים רצית להפיק?
״מכיר את Hiatus Kaiyote? יש להם שיר בשם Fingerprints שהסאונד שלו תמיד הפנט אותי, יצא לי לשמוע אותם כבר לפני הרבה שנים ובהופעה שלהם שאלתי את עצמי מה זה הסאונד הזה? בהמשך גיליתי שזה סאונד של הרודס (קלידים), סאונד אלוהי שמזיז את הגוף ואתה לא יודע מה זה. ופתאום הוא בקרקע, הופך למשהו שאתה יכול ליצור בעצמך, למשהו פרקטי. גם הרמוניות הן משהו שמרגש אותי, ובכלל היכולת להיות זמרת שמקליטה על הסאונדים האלה וליצור משהו שנשמע כמו גן שעשועים, עם מלא שכבות. השיר Chasing Myself הוא כזה – מלא בפרטים, משחק עם סאונד מאוזן לאוזן ומוקלט בכמה שכבות. הרבה משחקיות. אני אוהבת שבתור מאזין אתה צריך להבין ולחקור מה קורה בתוך השיר״.
האם ניסית לשייך את האלבום ובעקבות כך את עצמך לז'אנר מסוים?
"לא. אני משחקת עם פופ ואלקטרוני ויש אלמנטים של ג׳אז וניאו-סול. תמיד אפשר לשנות וזה כיף. האלבום הבא יכול להיות אחר, אבל כן צריך להישאר באיזשהו קו. גדלתי על ג׳אז וניאו-סול, הקול שלי נהנה שם ויוצא טבעי והמוזיקה האלקטרונית נותנת לו תיבול. יש אולי יותר נטייה לקטלג מוזיקה בסגנון שלי לסינת׳-פופ".
בשיר Limelight בלט לי מאוד הבס-ליין הפאנקי, שבניגוד לשאר האלבום מאופיין בהרמוניות עדינות יותר. זה נותן את התחושה שהשיר נכתב בשביל להיות ״הלהיט״ של האלבום. זה משהו שחשבת עליו בתהליך היצירה?
"Limelight נולד כשרועי ראמי, חבר ומפיק מוכשר ואני, ישבנו על האבלטון ושיחקנו בו, ופתאום קלטנו כמה מהר הזמן עבר ושאנחנו יושבים כבר שעות. ממש כמו פלייסטיישן למוזיקאים. הייתה לנו תחושה שמשהו טוב יוצא. הוא שיר שהחלטנו רק אחרי שסיימנו אותו שיכנס לפרויקט שלי ולא שלו. הוא לא נכתב במיוחד לאלבום, אבל הרגיש שלהוציא אותו כסינגל בלי קשר לכלום יהיה חבל. ובכל זאת, במשך תקופה הוא לא הסתדר לי כי הוא חריג בסאונד. אבל התחלתי לקבל עליו פידבקים טובים והאוזן התחילה להבין שמדובר במשהו חזק, ואז הוא התחיל להתחבר לי. הוא מוסיף משהו מרענן, יש בו משהו מרקיד וזה חשוב גם להופעות. זו ברכה שיש שיר שקל להאזין לו ומתחברים אליו״.
השיר She מרגיש כמו סיום מסע. גם האינטרלוד לפניו הכין למשהו גדול. הקיק האלקטרוני מייצר בלנד הפקתי של מלודיה מעט אפלה ומוזיקת דאנס אלקטרונית. כל יכולות ההפקה וגם המילים מסתכמות כאן. כמה היה חשוב לך לסיים בשיר שעוטף את האלבום, ומסמל סיום של תהליך?
"זה שיר מאוד חזק עבורי. הוא מדבר עליי ועל נשים בכללי, עם מסר שמאוד חשוב לי להעביר, של תהליכים פנימיים. היה לי חשוב שהשיר האחרון ידבר על השוואות, כמו שעושים ברשתות מול נשים אחרות. זאת תזכורת גם לעצמי שאני רואה אצלה – אצל ה- She, את הדברים שיש אצלי. בזכותה אני יכולה לראות את זה בכלל. איזה קטלניות אנחנו! איזה אלות! מה שאת רואה אצל מישהי אחרת נמצא בתוכך, וזאת הדרך לסגור את המסע – עם משהו שחשוב לי.
מבחינה הפקתית – כיף לסיים איתו הופעות, הוא מאפשר לי להתפוצץ. החיבור בין הטקסט לבין הביט נוצר מהתנסות, לא היה ישר חיבור טבעי אלא הרבה משחק עם השניים. בכל נקודה באלבום, כשמשהו לא הסתדר, הלכתי למוזיקאים שאני מעריכה. בשיר הזה פניתי לנתיב טל, הלכתי לאולפן שלו וחבר – רועי מפלוטו, הצטרף. מג׳ימג׳ום של בס זה הפך לסשן עם סינת׳ קול (cool) ולמלודיה מגניבה ותופים שבורים. אחר כך כשסידרתי את השיר בבית היה חסר לי דבק בין החלקים השונים. אמרתי בוא נדבר עם עדי רותם שיעזור לי להבין מה אני עושה עם החלקים האלה. בשלוש שעות איתו יצאתי עם השיר. שרשרת של אנשים שעזרו לי להגיע לפתרון״.
עוד אמן מדהים שמופיע באלבום הוא יחזקאל רז, איך נולד שיתוף הפעולה איתו?
״עם יחזקאל רז זה התחיל בפלירט אינסטגרם שהפך בעזרת פלוטו לחיבור. דן מאיו חבר טוב שלו ומקליט בפלוטו והוא בן בית, אז היו דיבורים באוויר והחלום היה קטע לאלבום. שלחתי לו הודעה, התחלנו לדבר ובהמשך שלחתי לו מוזיקה לראות אם יש חיבור. שלחתי לו שני שירים שהיו מוכנים והוא אהב! הוא סימפל את הגיטרה של Traveling, הכין קסטה עם לופ גיטרה, הכנסנו את זה לטייפ וזה מה שמתחיל את האלבום".
יש אמנים מסוימים שהמוזיקה שלהם נותנת לך השראה?
"מוזיקה נכנסת ללב ונהיית חלק ממני וזה ככה עם כמה אמנים, למשל שרלוט דיי ווילסון ונורה ג׳ונס. גם רדיוהד. A moon shaped pool זה אלבום מדהים שהצלילים שלו מרתקים ויש בהם משחקיות שאני אוהבת. עוד מי שמתאימים שם הם אביתר בנאי ונילס פרהאם. לכל אלה יש איזה תדר שמתחבר לי, מבחינת הרכות, האותנטיות ומה שהם מעבירים״.
הגיע הזמן לדבר על הצבע הסגול. מה הוא מסמל עבורך?
"יש לי תכונה, שאני מרגישה דרך צבעים. לא משהו מאובחן אבל משהו שמלווה אותי בחוויה מאז שאני קטנה. וכשהתחלתי להפיק מוזיקה על המחשב הגיע אלי צבע חדש – סגול. לא צבע שהיה לי לפני כן בחיים, לא אהבתי אותו כל כך, אז כשהסגול הגיע זה עניין אותי. ואז התחלתי לכתוב על זה שיר ומשם נוצר השיר פרפל. במהלך העבודה על האלבום קראתי את הספר '13 האימהות הקדומות של השבט', על אימהות בשבטים האינדיאנים שלכל אחת יש טוטם וצבע שמסמל אותו ואז הגעתי לטוטם אנימל – תמנון, והצבע ה״מגן״ שלו הוא סגול. הכול פתאום נהיה לי סגול! הבנתי שיש בי הרבה סגול, הצבע נכנס לי לחיים. בהתייחס לאמנים, בילי אייליש היא סגולה בעיניי, שארלט דיי ווילסון גם. לקראת סוף היצירה כשחשבתי על השם, חשבתי על שמות מהשירים ודווקא עם Purple היה לי קושי, לא עפתי עליו כמו על שאר השירים. אבל כשנכנסתי למשמעות, זה שיר שצובע לי את האלבום והוא הרבה מהעצמי שלי. בלעתי את האגו וגם אם הוא לא הכי מוצלח הוא חלק גדול מהסיבה שהאלבום קיים״.
מבחינתך, מושב המפיקה הוא משהו שילווה אותך בהמשך דרכך האומנותית?
״ההפקה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה. לאו דווקא כל שיר, אבל זו חייבת להיות המסגרת. יצאה ממני המפיקה דווקא בחזרות שבהן לא היה מחשב. המחשב מחליט, הוא נותן מסגרת ובלעדיו אפשר להשתחרר מהמבניות הזאת. אבל כל היצירה הזאת היא בזכות המון אנשים! אף פעם לא רואים מה קורה מאחורי הקלעים וזה כולל אינסוף אנשים שתמכו בי ונתנו מעצמם. זה מלא עבודה והכל יוצא בעטיפה יפה וגרפיקה ונוצץ, אבל כמה השקעה, עבודה ואנשים יש בתוך זה. אז חשוב לי להגיד שזה גם לא היה קורה בלי אחרים״.
קוטנר תשיק את האלבום ב-3 במאי ולכבוד ההשקה היא גם ערכה עבור סדרת הפלייליסטים האורחים שלנו פלייליסט מצוין של דברים שהיא אוהבת ושהשפיעו על היצירה שלה.
זה מה שהיא כתבה לנו עליו: "הפלייליסט מורכב ממוזיקה שעושה לי כיף. כזה שמתאים לים או לפתוח את הבוקר באווירה טובה. כמה מהאמנים פה השפיעו עלי מאוד – מאריתה פרנקלין לקונן מוקסין, מוזס סאמני לקותימאן. תהנו :)"
COMMENTS
גדולה מהחיים מרגשת ברמות על , הקול שלה צלול ומדהים