Homeקולומבוס

אני בוכה כי זה מצחיק /// צוות הסיפון נפרד מיהונתן גפן

חלק גדלו על שירי הילדים, חלק נתפסו דווקא בשירי האהבה או בציניות המתומללת היטב. ספיישל יהונתן גפן על הסיפון

איור: אלעד אלחרר

אם קוראים את ערך הוויקיפדיה של יהונתן גפן, עולים הטייטלים הבאים: משורר, מחזאי, סופר, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, עורך, תסריטאי, פזמונאי, מתרגם, קומיקאי ומנחה ישראלי. המילה מוזיקאי לא מופיעה פה. ועדיין, אי אפשר לחשוב על היצירה של גפן במנותק ממוזיקה. זה כותב שירים גדול: כותב שלמרות שלא הלחין את שיריו וכמעט לא ביצע אותם (וגם פה לרוב בגרסאות של מעין ספוקן-וורד), נחשב אצל רבים כחלק מפסקול חיי היומיום שלהם: מההשכבות של הילדים, בואכה טקסי יום הזיכרון ולעתים כשצריך איזו מנת ציניות בריאה. כותבי וכותבות הסיפון מספרים על רגעי יהונתן גפן שלהם…

ירון ברוידא

לכתוב ש״גדלתי על יהונתן גפן״, זה כמו לכתוב שגדלתי על מים. כלומר, חסר משמעות. וכמו מים, גם גפן פשוט היה שם, מרגע לידתי ועד רגע מותו: מלווה אותי לאורך חיי, באופן יומיומי, טבעי, שקוף, צלול, ומרווה את צימאוני למילה הכתובה, המסופרת והמושרת; כמעט מובן מאליו בהווייתו כחלק בלתי נפרד מחיי ומכל מה שסבב אותי. לכן, הידיעה על מותו תקפה אותי בהפתעה גמורה, מהולה בפליאה על תמימותי האינפנטילית. האמנתי בלב שלם שהוא תמיד יהיה שם. כי הוא צריך. כי הוא ״יהונתן גפן״. נצחי בפשטותו ובנחיצותו. מים.

לדור של שנות המדינה הראשונות היו את המשוררים הגדולים, נכסי צאן הברזל היסודיים בתרבות הישראלית המתהווה: ביאליק (עליו גפן כתב באירוניה שהוא ״היה בסדר״), אלתרמן, גולדברג וחבריהם. בהמשך הגיעו גם ״המורדים״ השנויים במחלוקת כמו יונה וולך וחנוך לוין, שהיו מוערכים עד מאוד אך תמיד צעדו קצת בשוליים. אבל נדמה לי שאין עוד משורר בחמישים השנים האחרונות שהצליח להשריש את עצמו כל כך עמוק במיינסטרים התרבותי, ולהתקבע בתוך מולקולת ה-DNA הישראלי באופן כל כך מובהק. כי מה שהפך את יהונתן גפן ליצור מיוחד במינו היא היכולת שלו להיות כל אחד בכל זמן: תינוק, ילד, נער, אישה, חייל, אמא, קשיש, אפילו בעל חיים – ועדיין להישאר הוא עצמו. הוא היה זיקית של רגש: מתאים את עצמו לכל הלך רוח שבו ניתן להימצא, ולכל אבן דרך בחיים, מקטנטנה בסוליית הנעל ועד ענקית כסלע. מנסים להירדם ללא הצלחה? מאוהבים בילדה מהכיתה? רוצים למחות נגד הממסד? מתמודדים עם מוות של אדם קרוב – או של עצמכם? פשוט פתחו עמוד בספר הבלתי נגמר של שיריו של גפן, ותמצאו מזור דרך נפש אחרת שיודעת בדיוק איך אתם מרגישים כרגע. אחיינו של גפן, גון בן ארי, תמצת זאת במדויק: ״האיש היחיד בעולם שלא משנה באיזה גיל אתה – הוא בדיוק בגיל שלך״.

למזלנו, גם מיטב המלחינים בארץ חשו אותו דבר, וכך יצא שקיבלנו אינספור יצירות מולחנות בלתי נשכחות שעטורות במילותיו היפות של יהונתן גפן. בימים האחרונים, בטח כמו רבים מכם, אני מאזין ברנדומליות ללופים של שיריו, בין אם בתקליטים ישנים, או באדיבות הפלייליסט שאתם בניתם לפני מספר שנים. אני עדיין קצת מוצף רגשית, ולכן אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל לצטט שורה אהובה (באיזו אבחר? ומה עם כל שאר השורות?) או להיזכר ברגעים משמעותיים בחיי ששזורים בשירים של גפן (אפילו הקעקוע הקטן והיחיד שחרוט בעורי קשור איכשהו לשיר שלו). אז פשוט אוקיר תודה אחרונה, מהמקום העמוק ביותר בתוך הלב הסדוק, לאדם שחשבתי שיהיה כאן לתמיד. או לפחות לעוד שני עשורים. והלך. זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול.

שי אברהמי

יהונתן גפן מת. כל כך קשה לכתוב את המילים האלו ברצינות. מבלי להכיר אותו אישית, אני די בטוח שהוא היה מוצא את הזווית המצחיקה ברמה השחורה והצינית ביותר של הנושא. אחרי הכל מדובר במשורר שבתשובה לתיאוריה שאופטימיות מוסיפה בממוצע שבע שנות חיים ענה: "אבל מי רוצה לחיות ככה?" ובעיניי אם יש דרך ראויה לכבד את אחד מענקי הרוח שלנו, היא להתייחס לכל הנושא בצורה שבה הוא היה מתייחס אליו.

יהונתן גפן כתב את החיים בגדול, למרות שלא היה גדול מהחיים. הוא היה בגודל הממוצע שלהם, אפילו על הצד הנמוך. אחד שההצלחות הגדולות שלו היו כישלונות מפוארים. אנחנו מגזין מוזיקה אז רק נזכיר שהאלבום הכי מצליח שלו ושהכי מזוהה איתו כאמן – הכבש השישה עשר – לא הניב לו כמעט הכנסות, היות ואת הזכויות עליו הוא מכר בעקבות המלצה, "כי זה לא יכניס שום דבר". הקרדיט על תמלילים מבריקים שכתב הפכו לרכוש משותף של ההרכב 'לול' מבלי ששאלו אותו מילה בנושא. לזכותו יאמר שהוא מעולם לא הפסיק – ולא נתן לאף אחד לשכוח את זה. בספרו האוטוביוגרפי הוא לא הסתיר שום עוול שנעשה לו לדעתו, וגם לא הצניע במיוחד את עוולותיו שלו. תמיד היה חד, שנון, ונכון לנבור בפצעים הפעורים ובנושאים הכאובים ביותר שלנו – אלו שבנפש ('פחות אבל כואב'), אלו החברתיים-פוליטיים ('רכבת העמק') וכצנחן לשעבר הוא כתב את שיר השלום הציני ביותר שלנו, שזכה לשם המרנין 'יהיה טוב (שיר שלום מס' 349/א)'. אלבומי הילדים שלו היו חכמים כשם שהיו קליטים. דורות של ילדים עדיין גדלים על 'הכבש השישה עשר' ועל 'אבא סיפור', למרות שהם לא חסכו מהם את המציאות.

הוא היה לוחם, סופר, משורר, כותב, איש רוח וציניקן. הוא התעצבן מהכול, ודאג לעצבן את כולנו בחזרה. הייתה לו דעה על כל דבר, והוא לא חסך אותה מאף אחד, לטוב או לרע – ובכל זאת תמיד עשה את זה בשילוב בלתי אפשרי של בוטות וחן. יעידו מאות השירים שכתב, ועשרות הזמרים ששרו אותם. מת המשורר בגובה העיניים, האיש עם ההבחנה החודרת, הזקן עם היכולת לדקור בנקודות הכואבות ביותר, והוא יחסר לנו. והטרגדיה הגדולה היא שהוא לא יוכל לספר לנו את כל זה בדרך העוקצנית, החודרת והפשוטה שלו – ואיפה שהוא לא נמצא עכשיו, זה בטח היה משעשע אותו.

תום יוגב

הייתה לי תחושה שאפספס משהו כשהחלטנו על הספיישל הזה. שהאינטואיציה תורה לי לבחור שיר מהכבש, אולי את 'יהיה טוב' שהוא שיר שאפילו הכתישה המופתית ב'ארץ נהדרת' באחת המלחמות לא הצליחה לגמרי להרוס. אבל יש משהו אחר, הייתה לי תחושה. התחלתי לעבור על "מיטבים" ועל האתר של אקו"ם ושירונט ויוטיוב וספוטיפיי ומה לא. ואז הם תפסו אותי, 'נערה במשקפיים' ו'ערב של יום בהיר', שני שירים "קטנים" שמבצעים יוצאי כוורת. הם כנראה לא ייכנסו לרשימת נכסי צאן הברזל של יהונתן גפן. אבל אני אוהבת אותם. אני אוהבת אותם כי הם לא שירי אהבה, הם שירי כמעט-אהבה. שירי כמיהה עדינה שלא מומשה במקרה האחד, ואהבה שאולי עוד תתממש במקרה השני. כל כך פשוט להזדהות עם הרגש העדין הזה, הנוגע-לא-נוגע. יש בהם את כל הפוטנציאל לקיטש אבל הם חומקים ממנו. ב'נערה במשקפיים' גם הלחן והעיבוד נותרים צנועים, הוואלס של הגיטרה ממש ממחיש את הריקוד המרפרף של המבט שרואה ולא רואה, את הכמעט. וב'ערב של יום בהיר' הלחן של אפרים שמיר הוא פשוט וממכר, הגיטרה במקום, ויש טיפה עלייה בתחושת אינטנסיביות בבית האחרון, הכול בדיוק במידה. שני שירים מתוקים שאפשר לשמוע בלופ מבלי לקבל הרעלת סוכר. די נדיר.

עומר אסייס

בפשפוש בקטלוג של גפן, לקח לי כמה רגעים עד שקלטתי כמה חומרים שלו היו שזורים בחיים שלי. אבל אחרי כמה שניות קפץ לי האלבום 'האישה שאיתי' של דייויד ברוזה, שכמעט את כולו גפן תרגם ברוזה מילולית מספרדית, והעביר לגפן כדי ליצור גרסאות עברית לשירים. ולאלבום הזה שמורה לי פינה חמה מאוד בלב. בקרב כל מי שהתחיל לאסוף תקליטים, האלבום הזה הוא חצי בדיחה. מתוקף היותו כל כך נפוץ, הערך הכספי שלו כמעט שואף לאפס. אבל האמת היא שזו רק תופעת לוואי של הצלחת האלבום, שבאמת היה אורח קבוע כמעט בכל בית באותה תקופה; וספציפית אצלי באוזניות קצת אחרי שקניתי את הגיטרה הראשונה שלי.

החיבור הנדיר שיש פה למילים שגפן תרגם מספרדית והלביש על ברוזה הוא כל כך מדויק, שקל להתאהב בו בצורה באמת יוצאת דופן. בשיר הנושא של האלבום, מילים כמו "לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי, והיא גם זרעה בשדות שחרשתי" הן אולי רק תרגום, אבל בו זמנית קיבלו צורה שמשקפת את הישראליות, או לפחות צד מסוים שבה. הצד שגפן ראה בתור בן מושב והרבה לכתוב עליו. ולצד מילים כמו אלו גפן ידע להכניס את הטון העוקצני שלו, כאשר השחיל מילים כמו "זיונים" ממש באותו באותו השיר, כאילו לא מדובר בשיר אהבה מתפייט ואוהב בצורה כמעט מוחלטת.

העובדה שהשיר הזה היה גם כנראה הפעם הראשונה שהשתמשו ב"פיפס" כדי לצנזר מילה ברדיו הישראלי, היא הדבר הכי יונתן-גפני שיש. אולי זו הסיבה שתמיד הרגשתי שקל לי להתחבר ליצירה שלו. היא תמיד הייתה שזורה באהבה ואינטימיות, כמו דוד אוהב, אבל נותנת לך גם את נקודת המבט האמיתית ולפעמים צינית על הצדדים האחרים בחיים. זה אולי המבט הכי בריא שיש על החיים, וזה מבט שגפן תמיד דאג לתמלל לנו, כמו שאף אחד אחר לא ידע.

שחר רודריג

החודש האחרון היה כבד על חובבי המילה הכתובה. שני גדולים שכתבו ל״מבוגרים נמוכים״, כפי שתיאר אותם יאיר לפיד בהספדו ליהונתן גפן, הלכו מעמנו. שניהם תושבי העמק, שניהם מוכשרים כשד, שניהם כתבו פרקים נבחרים ונכבדים בתרבות הישראלית. אבל בכל זאת משהו במוות של יהונתן גפן הרגיש לי הרבה יותר אישי.

מיד אחרי שנפטר יהונתן גפן, בן זוגי תהה בקול רם האם גפן הרגיש מסופק; האם היה מרוצה מכך שהספיק כל כך הרבה דברים לפני מותו. בעיניי – לא. אני חושבת שגפן היה מאותם אנשים שלעולם אינם מסופקים, והחומרים שכתב היו ניסיון מתמיד לשייף את הנפש עד שיגיע לאבן השתייה של הקיום. ניסיון עקר מלכתחילה, אבל כל כך מובן ובר הזדהות.

מכל שיריו, והיו רבים, האהוב עליי הוא סוג של מה שקוראים לו היום ספוקן. על רקע הנעימה של ׳הילדה הכי יפה בגן׳, גפן מספר את הסיפור המשפחתי שלו ושל ילדיו. בתור נערה הערצתי את אביב גפן, אבל בעוד היו שהעריצו אותו כי הוא מגניב / אנרכיסט / שונה, אני פשוט קינאתי. קינאתי כי הוא הבן של האבא הזה, שיושב בחדר העבודה וכותב שירים מנקודת המבט של הילדים שלו:

"יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה / ובחמש וחצי חוזרים, / יש אבאים שבקושי רואים / ואבא שלי יושב וכותב שירים".

רועי ויינברג

משוררים גדולים כמו יהונתן גפן, יכולים לחשוף בפנינו כמה צדדים. בעוד הרוב המוחלט של הקטעים לזכרו של גפן ז"ל דיברו על הכבש השישה עשר או על השירים שכתב לאחרים, אני רוצה לדבר דווקא על הופעה שלו עצמו ושל דני ליטני – 'מכתבים למערכת' מ-1976. גפן וליטני, מוקפים בטובי המוזיקאים של התקופה (מיקי גבריאלוב, חיים רומנו והקלידן דני פאר), הסתובבו ברחבי ישראל עם שעה של שירים, מערכונים, ומעין שילוב מוזר של ספוקן-וורד וסטנדאפ.

אלבום ההופעה זמין במלואו בספוטיפיי ומציג לנו הרבה מאוד מיהונתן גפן. הצד הסאטירי שלו בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, עם שירים שהם אקטואליים גם ב-2023 כמו 'מראת פלאים' (שמרגיש כמו ביקור בטוויטר), או 'שיר היורה' שחזה תהליכים שנים מראש. חלק מהקטעים, כמו סאטירה על רבין בתקופתו הראשונה כראש הממשלה או בדיחות על מגמגמים ומזרחים, הזדקנו רע; אבל מצאתי את עצמי צוחק מקטעים אחרים. במקביל, כמובן, יש באלבום פשוט שירים ממש טובים: מוזיקאים נהדרים שמקיפים משורר טוב, בקטעים עם ניחוחות של פואטרי סלאם שנים לפני ששמעו על זה בארץ.

ומהצד השני, גפן גם מצליח לרגש כאן. שירים כמו 'אחת ארבע' או 'אבא סיפור' של מיקי גבריאלוב מזיזים משהו אצל המאזין, גם במופע שאמור להיות בסופו של דבר בידורי. בעיני, גפן היה משורר גדול מהסיבה הזאת בדיוק – הוא לקח את החיים עצמם, צבע אותם בתפיסת העולם שלו והגיש כל פעם בדרך אחרת.

האזנה לאלבום

ליאת רוזנבלט

בתור ילדה שגדלה בשנות ה-80, הילדות שלי מרוצפת בזיכרונות ואסוציאציות הקשורים לשירים של יהונתן גפן. השילוב בין התבוננות בגובה העיניים והיכולת לתת שם לרגשות אבסטרקטיים – טובים ופחות טובים, שאנו חשים בגיל כה צעיר, היה דבר חדש יחסית בכתיבה של מבוגרים לילדים. גפן נמנה בין אותם כותבים נדירים שידעו לעשות את השילוב הזה כמו יהורם טהרלב, מאיר שלו ואפרים סידון. הוא כבש את לבי בספריו 'שירים שענת אוהבת במיוחד', ו'הילדים הם הכוכבים של הירח'. 'הכבש השישה עשר' היה מונח דרך קבע על גבי הפטיפון בבית, בדרך לעוד סיבוב תחת המחט. אהבתי את יודית, את גידי, את יוני, את דוד, אבל הכי את יהונתן שניקד את האלבום בקול הרדיופוני החם והאבהי שלו. בכתיבה של גפן יש משהו מאוד מכיל ומבין: למשל ב'ברקים ורעמים' הוא פורט את הפחד במילים ברורות, אבל גם עוזר לנו כילדים להתחבר אליו דרך אותו פירוט ואפילו אולי להתיידד איתו ("לעתים רחוקות אתה פוגש רעם נחמד").

בכתיבה החכמה שלו הוא ברא עולם שלם של רגשות דרך שיר אחד (וזה כמובן לא רק בא לידי ביטוי בכתיבתו לילדים). אני חושבת שבתור ילדה קטנה הכי התחברתי לשיר 'הילדה הכי יפה בגן'; לא כי חשבתי שאני הכי יפה, אלא כי המילים גרמו לי להבין שגם אם את הילדה הכי יפה בגן, את לא בהכרח הילדה הכי שמחה בגן. ואיזה קסם גאוני יש ביכולת הזאת להביא סיטואציה אחת קטנה שמלמדת אותנו חלק מהסיפור הקיומי של כולנו שהוא תמיד שם: בילדות, נערוּת ובבגרות – דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

מעבר לשירי הילדים שלו, חקוקים אצלי בזיכרון הילדות גם שירים "למבוגרים" שכתב. קו האופק שהשתקף בנוף חלון הדירה הירושלמית שגרנו בה כונה בפי "הרחוקה". האלבום 'צד א' צד ב" של מתי כספי כלל את השיר 'מקום לדאגה', ובפעם הראשונה הצלחתי לרגע אחד לגעת באותו אופק, בחלקת האלוהים הזאת שראיתי בעיניי רוחי. וגם 'בלדה לנאיבית': הדיסוננס בין הקול המלאכי של יעל לוי, הלחן היפהפה של יצחק קלפטר והמילים של גפן, גרם לי להרגיש עצב. למרות שלא הבנתי עד הסוף את הסיטואציה בשיר, אני אהבתי אותו. יהונתן גפן כתב לכולם, הוא כתב אותנו וכתב את עצמו. דרך העיניים שלו אפשר לראות את ההיסטוריה החברתית, הפוליטית והרגשית של רבים מאיתנו בארבעים ומשהו שנים האחרונות, ובכלל; נדמה שאיפה שלא נסתכל, נמצא שם פרח בר שברירי ויפה שהוא הותיר אחריו. אז יכול להיות שזה נגמר, אבל היצירה הנפלאה שלו תישאר כאן ולתמיד.

ציפי פישר

כשבאתי לתרום את החלק שלי למחווה על גפן, חשבתי על כך שיש הרבה שירים שלא בהכרח מזוהים תחילה איתו מכיוון שמבצעים אותם אמנים אחרים. שניים מהשירים האלה מופיעים באלבום הבכורה של יעל לוי משנת 1981: 'אי ירוק בים' (השיר האהוב עליי מהאלבום) ו'שיר לשירה'. התופעה במיוחד בולטת כשמדובר במבצעת, ואז הדובר הופך לנשי, כמו שקרה עם 'שיר לשירה' שמופיע באלבום של לוי אבל בלחן פחות מוכר מהביצוע של קורין אלאל. יכול להיות שאני קצת משליכה מהרגשות שלי על שירים האלה, אבל אני חושבת שמתבטא בהם צד קצת אחר של גפן. ב'אי ירוק בים' הדוברת רוצה אהבה ללא התחשבנויות ומאבקי כוח, אי שָלֵו שבו יש מחסה מפני העולם הקשה בחוץ. אני מוצאת בו רכות שאנחנו מזהים עם נשיות, רכות שהמילים תורמות לה לא פחות מקולה של לוי.

גפן תרם הרבה שירים יפים לזמרות הכי אייקוניות בארץ, אבל לדעתי השיר שהכי אפשר להדביק עליו את התווית "קלאסיקה" הוא 'הבלדה על חדווה ושלומיק' של מירי אלוני (שהלחין יאיר רוזנבלום). השיר אמנם מבוסס על תסריט (וספר) שמתארים את המשבר של מעבר מהקיבוץ אל תל אביב, אבל המילים משיקות לחוויה האוטוביוגרפית של גפן עצמו, שב-1969, שנתיים לפני שהשיר יצא, עבר לתל אביב ממושב נהלל. אני בטוחה שההלם התרבותי המתואר בשיר נכתב מתוך ניסיון אישי.

ואם מדברות על ניסיון אישי שעובר הזרה מסוימת בכתיבה, אז אסיים עם 'יונתן סע הביתה' שנכתב בלונדון במהלך ביקור בביתו של שלום חנוך ב-1971. גפן הפך את עצמו למושא השיר במקום לכתוב אותו בגוף ראשון, מהלך יחסית יוצא דופן. גם השיר הזה מתאר סיטואציה של הלם כרך, אבל כמובן שההלם עבור ישראלי בלונדון גדול מההלם של מושבניק בתל אביב, ופה כבר יש נימה של חרטה על המהלך ורצון לבטל אותו. יש לציין שגם בשיר הזה נוכחות בקולות הרקע שתי דיוות, ריקי גל ורותי נבון. לצד אושיק לוי ששר את השיר, אין ספק שמדובר במעין סופרגרופ של שנות השבעים במוזיקה הישראלית.

בשלושת השירים האלה, למרות פער של יותר מעשור בין הראשון לשניים הבאים, יש תחושה של חיפוש אחר מקום מקלט מעולם חיצוני קשה ובעייתי. התמודדות עם קושי לעומת תקווה שיש מקום אחר שבו הקושי כבר לא קיים, חזון אוטופי שאולי לא יכול להתממש במציאות. השירים האלה משקפים חוויות אוניברסליות וזו לדעתי הסיבה שרובנו יכולים להתחבר אליהם. השירים שנכתבו בשנות השבעים משקפים את הקשיים שאנשים צעירים חווים כשהם יוצאים לעולם ומחפשים את המקום שהכי מתאים להם, והשיר משנות השמונים משקף תובנה בוגרת יותר: זה לא המקום בסופו של דבר שקובע אם יהיה לנו טוב או לא, אלא מי שאנחנו בוחרים להיות איתו שם.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0