זן ואומנות התיפוף המשעמם /// רועי ויינברג בשיר הלל למתופפים האפורים

photo Mark Hillary on Flickr

הכתבה הזאת התחילה ממוזיקה בשבת בצהריים. ישבתי לבד בחדר ושמעתי את הביטלס, אבל הפעם מסיבה כלשהי האוזן שלי נדדה לתופים. באמצע I Want You (She's so heavy) התמקדתי דווקא בקצב, וזרקתי לחלל שרינגו סטאר מתופף ממש ממש טוב. המשפט הזה לא מובן מאליו. רינגו נחשב במשך שנים לחולייה החלשה של ארבעת המופלאים מליברפול, אדם חביב ומוזיקאי גנרי שבמקרה היה חבר של ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון. בעוד הכישרון של שלושת הראשונים (ובעיקר של לנון ומקרטני) בולט בשירים של הביטלס, רינגו נותן קצב שקט ברקע. הרבה בדיחות מסתובבות בעולם המוזיקה על רינגו סטאר. רובן נובעות מכך שסטאר שייך לסוג השני של המתופפים. בעוד רובנו מעריצים את מתופפי הרוק הקלאסיים יותר סטייל ג'ינג'ר בייקר (קרים), קית' מון (דה הו) או ג'ון בונהאם (לד זפלין) שהתפוצצו על התופים עם סולואים מלאים בכישרון, סטאר היה מתופף יציב יותר ומדויק יותר. אולי קצת יותר אפור, אבל חלק בלתי נפרד מהסאונד של השירים.

בין זעם לקצב

כשאנחנו חושבים על להקות רוק החלוקה די ברורה: יש זמר שעומד במרכז הלהקה, לרוב שתי גיטרות כשאחת מובילה ואחת מנגנת ריף שחוזר על עצמו, וחטיבת קצב: בס ותופים. ברוב הזמן הם עומדים מאחור ובעצם מכתיבים את הקצב לשאר הלהקה. בשונה מהחלוקה בין ליד לרית'ם גיטאר, שמאפשרת ללהקות לשמור על מבנה קבוע לשיר ועל סולואים בעת ובעונה אחת, ל-99% מהלהקות יש מתופף אחד. לכן בחלק מהמקרים הוא צריך לשמור על קצב קבוע שכמעט ונבלע ברקע, גם אם תפקיד התופים מורכב במיוחד.

אחת הדוגמאות הכי טובות לכך היא הרולינג סטונס, להקה שמורכבת משני רוק סטארים (קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר), גיטריסט נוסף בדמות רוני ווד ומתופף היסטורי, צ'ארלי ווטס שנפטר לאחרונה. ווטס נראה הרבה יותר אפור מהשאר, בטח בהשוואה לסוואגר האינסופי של ריצ'רדס או הכריזמה של ג'אגר, אבל ברמה מסוימת הוא מחזיק את הלהקה. שימו לב, למשל, לתפקיד שלו ב-Sympathy for the Devil. השיר מתחיל מעשר שניות שבהן אנחנו שומעים רק את התופים, בתפקיד פשוט וקליט שעליו מתלבש כל השיר. ג'אגר אמנם נכנס ומתפוצץ על הבמה וריצ'רדס מסיים את השיר בסולו אדיר, אבל הכול מתחיל ונגמר בווטס. קל לאבד את התופים בתוך הצעקות של ג'אגר והגיטרות שמשתלטות על השיר לקראת סיומו, אבל הם הבסיס של השיר. העולם סובב סביב צ'ארלי ווטס.

אנחנו רואים משהו דומה גם ברוק האומנותי יותר. מו טאקר, המתופפת של וולווט אנדרגראונד, הייתה אחד החלקים החשובים בלהקה מעבר לניסיוניות המפורסמת של ג'ון קייל ולו ריד. היא הצליחה לשלב בין נגיעות אפריקאיות ובין מוזיקה מערבית יותר, במעין גישה ייחודית משלה לשמירה על קצב. אחת הביקורות על מתופפים כמו ווטס או סטאר היא שהקצב שלהם מרגיש כמעט גנרי, ואי אפשר להגיד את זה על טאקר. קל ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה של וולווט, בפרט בשירים הפחות נגישים, אבל חייבים להעריך גם את טאקר. היא מהמתופפים הנדירים שהצליחו לשמור על קצב ולהתפוצץ בעת ובעונה אחת. ובדומה לווטס או סטאר, הצליחה לנגן מעין ריפים על התופים.

הרבה יותר מליין

זה לא קורה רק בשירים של להקות. כשמדברים על סוגי מתופפים, חייבים לדבר על אפרוביט. במוזיקה האפריקאית ככלל יש מקום מרכזי לקצב, ומוזיקאים היסטוריים כמו פלה קוטי גדלו על מוזיקה שהתבססה על מעגלי מתופפים יותר מאשר על מקבילות מערביות. אפשר ללמוד על הגישה של קוטי לקצב מ-"Fela with Ginger Baker Live!", האלבום המשותף שלו עם ג'ינג'ר בייקר ואחד מאלבומי התופים הטובים בהיסטוריה. החיבור בין בייקר למתופפים נוספים מצליח ליצור איזון בין שמירה על קצב לבין חדווה גדולה למוזיקה. הם הצליחו לחבר בין האישיות הכובשת של קוטי לבין תופים שמתחילים כרקע לשיר והופכים לשיר עצמו. המתופפים של מוזיקאים כמו קוטי, מולאטו אסטאקה וסאן רה ידעו לעשות את התפקיד שהוגדר להם ולאלתר בתוכו.

כשיר סיום, שימו לב לתופים בשיר Plain Gold Ring של נינה סימון. זה כמובן שיר של זמרת, וזהות המתופף (אלברט "טוטי" הית') אלמונית לרוב המוחלט של מעריציה, אבל התפקיד שלו מרכזי במיוחד. הוא יוצר כאן ליין מהפנט שפשוט נותן לנינה סימון להיות נינה סימון, והתוצאה מרהיבה. אחת המחשבות שעברו לי בראש תוך כדי ההאזנה לשיר, היא התהייה איך המתופפים האלה לא משתעממים בזמן ההופעות עצמן. הם צריכים להכות באותם תופים במחזוריות של שעות בלי משהו יוצא דופן, והסיזיפיות הזאת עלולה להתיש. אלבר קאמי בספרו 'המיתוס של סיזיפוס', טען ש"סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית… גם הוא סבור, כי הכל טוב… כל גרגר באבן זו… כשלעצמו הוא עולם… עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר." חלק מהעניין הוא להסתכל ולראות אנשים פורחים ורוקדים בזכות המעטפת שלך. אז גם אם רוב התהילה הולכת לזמרים ולגיטריסטים, מתופפים רואים תמורה לעבודתם. גם אם יש את הדחף להשתלט בחלק מהמקרים, לפעמים צריך לדעת לעשות את התפקיד שהוגדר לך. זה יכול להוביל לקריירה יציבה יותר מזאת של בייקר או קית' מון (שמת בטרם עת), ולפסגות אומנותיות לא פחות גדולות. אולי רינגו סטאר לא היה המתופף הטוב בביטלס, אבל יש סיכוי שהוא היה המאושר מארבעתם. פיס אנד לאב.