יש לנו מעין אוטו-קורקט פנימי. בין אם במודע או שלא, כשאנחנו רואים מילה אוטומטית נחשוב על המילה או המשפט שבאים אחריה. במקרה של הצירוף "עיר בלי", אנחנו יכולים להשלים ל"חיי לילה", "מקומות שפתוחים בשבת" ועוד. אבל רונה קינן בחרה לקחת את זה דווקא לכיוון אחר באלבומה החדש, 'עיר בלי געגוע'. למה דווקא געגוע? געגוע למה? ואיפה העיר בכל הסיפור הזה?
הגעגוע, כך נדמה, תמיד היה שם בכתיבה של רונה קינן. מעין כמיהה לרגע שלא קרה, או היה אמור לקרות, שהתבטא בשורות כמו "רציתי לכתוב לך שיר על משהו נפלא" (מ'מות התפוז') או "דרכתי רגל ברחוב שאת שמו הבטחתי לשכוח" ('10 שניות'). כאן, כך זה לפחות מרגיש בשירים כמו 'אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו', היא מתגעגעת למשהו שכן קרה. האלבום הזה הוא אלבום על התבגרות, ובמקביל הוא גם אלבום על תל אביב. קינן נולדה, גדלה וחיה עד היום בעיר העברית הראשונה, ששינתה ומשנה את פניה כל הזמן. אמנם יש פורטרטים של ערים כמו 'ברלין' של לו ריד או Straight Outta Compton של N.W.A, אך כאן אנחנו מקבלים פורטרט קצת עשיר יותר. לא רק מסגרת לסיפורים השונים, אלא ממש דמות לכל דבר. התוצאה היא אלבום עשיר, מרתק, קצת מצחיק וקצת מייאש.
החיים הם במקום אחר
מהי, בעצם, עיר? הציניקנים שבינינו יסתכלו עליה כעל אוסף בניינים מספיק גדול שקרובים זה לזה, אבל הסיפור הרבה יותר מורכב. עיר היא אוסף הרגעים שקורים בה, האינטראקציות עצמן בין האנשים. בטח בעיר כמו תל אביב, שמתיימרת להיות עיר שאתה מתחיל בה את היום עם חבר או חברה בבית קפה, עובר בעבודה, ממשיך לאיזה בר ולא יודע איפה תסיים. אבל הרצף הזה, אני מניח, נעצר בשלב מסוים. זה לפחות מה שמתארת קינן בשיר הנושא, שבו היא מדברת על המתנה למישהי בעיר מתרוקנת; וגם בשיר השני באלבום, 'מה שקרה', שהוא מעין התרפקות נוסטלגית על חברות וקרבה שלא צריך לבטא במילים. "על הקיר תמונה מיום הולדת 27, את נראית קצת אבודה", היא שרה, ובהמשך "על הקיר תמונה מיום הולדת 39, את נראית קצת עייפה ומחכה לדבר שטרם בא". בשני השירים העיבוד יחסית מינימליסטי. אנחנו מתחילים עם קינן וגיטרה, ויתר הכלים נכנסים בהדרגה עד לשיא אינסטרומנטלי של חצי דקה בסיום השיר.
בשיר השלישי, 'הדירה בגאולה', השיא הזה לא מגיע. כאן אנחנו שומעים רק את קינן מלווה בגיטרה סטייל 'נברסקה' של ברוס ספרינגסטין, שעוד מוזכר בהמשך האלבום. היא שרה על "שיחה נבולה" עם ידיד נפש לשעבר. לא נשמע שהיה פיצוץ בין השניים, אלא שפשוט החיים התפתחו לכיוון אחר. עצוב מאוד, אבל בלתי נמנע. תחושת הזרות הזאת ממשיכה גם לשירים הבאים, ברצף שמתחיל ב'דירה בגאולה' ועד ל'טקס הענקת פרסים דמיוני'. אנחנו עוברים בין שירים שקטים לשירים קצביים יותר, וקינן אמנם שם פיזית, ואולי לא לגמרי מנותקת מהסיטואציה גם ברמה הנפשית, אבל משהו לא לגמרי יושב כמו שצריך.
'אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו' הוא ההמחשה המושלמת לכך. קינן שרה לבנה על "מורשת ילדותי ועכשיו גם ילדותך", במעין ערגה לילדות שלה ולעיר שכבר אין שם. המוזיקה עצמה עדינה וקצבית, אבל קינן שרה על גורי ההיי טק שרוכבים על קורקינט ירוק בדרך לגמר ליגת האלופות, ועל עיר וחיים שונים לחלוטין. עיר קצת יותר אפורה, קצת יותר מכנית, שגורמת לאנשים להרגיש פחות בבית. ואין כל כך מה לעשות עם המצב הנתון הזה, באמצע אוגוסט, בבוגרשוב.
שני השירים הקצביים יותר, 'טקס חלוקת פרסים דמיוני' ו'המסיבה לא נגמרה', מתארים את החיים שעדיין יש בתל אביב. מסיבות עד סוף הלילה או טקסי פרסים יוקרתיים, אבל גם שם משהו מרגיש מזויף. המוזיקה מלהיבה, הכתיבה משעשעת וזורמת, אבל בסוף לא באמת קורה כלום ויש תחושת מועקה. עד כה, רונה קינן בעצם הצליחה לספר לנו רצף של שישה סיפורים מרתקים, בלי עלילה.
בין איוואסקה לנברסקה
יש בהעדר העלילה הזה משהו קצת מאכזב. "אין דבר עצוב יותר מסנה שלא בוער", קינן שרה עם אלון עדר (האורח היחיד באלבום), בשלוש וחצי דקות שמוקדשות להמתנה. השניים מחכים לאיזה ניצוץ או טלפון ממישהו מוכר, וזה לא מגיע. אנחנו שומעים את כלי הנשיפה מההתחלה, וזה אולי השיר הקליט ביותר באלבום, אבל גם בו לא קורה כלום. בפעם הבאה שבה אשב בשולחן באיזה בר תל אביבי ואחכה לאנשים, זה השיר שיעבור לי בראש.
הבילד אפ הזה מביא אותנו לנקודת המפנה של האלבום ולאחד הסינגלים הראשונים שיצאו מתוכו, 'לא חזרתי לעשן'. בעוד בשירים הקודמים דיברנו בהרחבה על תל אביב ועל חוסר הפואנטה של ההמתנה או של סיבובים חסרי מטרה בעיר, כאן אנחנו בתנועה עם רונה קינן: "חברים שלי נסעו לעשות איוואסקה / אני בסיאט איביזה מקשיבה לנברסקה / עם סיגריה וחלון פתוח, לא חזרתי לעשן". בחמש דקות אדירות היא שרה על תחושת האשמה הכרוכה בהבאת ילדים לעולם, על הרצון להיות כל הזמן בתנועה ועל הסוף הבלתי נמנע. קינן נוסעת מאזור שדות ים ומגיעה לירושלים, במסע תודעתי שמחבר בין נוסטלגיה, השלכות בריאותיות ותנועה בכבישי ישראל. "אם לעלות בלהבות, לפחות לעשות את זה נכון", היא שרה בפאנץ' שחוזר על עצמו ברמה מסוימת בכל בית ובית.
יש משהו מאוד בוב דילני בשיר הזה, בטח בהשוואה לשירים אחרים של רונה קינן. 'לא חזרתי לעשן' מרגיש כאילו הוא נכתב בפסקאות ולא בשורות בדומה לכתיבתו של חתן פרס נובל לספרות, ומשאיר הרבה מקום לפרשנות פילוסופית. הפרשנות שלי לפחות היא שאם גם ככה הכל אבוד, לפחות נהנה בדרך. זה בדיוק הדיסוננס שמאפשר לה לשמוע את ברוס ספרינגסטין עם סיגריה בלי לחזור באמת לעשן.
הניגוד בין ההשפעות של אגדות הרוק האמריקאיות באלבום עברי שעוסק ברובו בתל אביב, אגב, מאוד מעניין. תל אביביות, בין היתר, היא הניסיון להיות משהו אחר. יש אנשים שמסתובבים בעיר ומנסים להיות ברלין, ניו יורק או לונדון, וגם כשהולכים במקומות כמו הלונדון מיניסטור או אפילו התדר אפשר להרגיש את כל האינטרקונטיננטליה מדגדגת כאן. בין אם קינן בחרה בכך במודע או שלא, ההליכה לכיוון האמריקאי רק מחזקת את ההרגשה של התל אביביות.
לאחר מכן אנחנו מגיעים לחלק השלישי והמסכם, ברמה הרוחנית, של 'עיר בלי געגוע'. אפשר להתרפק על הנוסטלגיה, אפשר להיזכר במה שהיה ואיננו, אבל אנחנו לא אותו הדבר. "אי אפשר לחצות פעמיים את אותו הנהר", שרה קינן. גם אם חלומות הילדות שלנו כבר לא מה שהם היו, הכול סבבה. אנחנו פה. זה מתבטא גם בשורות נהדרות כמו "עכשיו ההזדמנות האחרונה לראות את הזריחה בפעם הראשונה".
השיר האחרון באלבום הוא 'נוע', שיצא לפני כשנה ומזכיר שיר ילדים. היא מתחילה בתיאור על שביל שנחסם ומסיימת את השיר דווקא בשביל שנפתח, ואולי מגיעה למעין השלמה עם המעבר לשלב הבא בחיים. אולי זה המעבר ההדרגתי להורות, אולי זאת פשוט התבגרות טבעית, אבל זה מעניק סוף שמח לאלבום שאפשר לפרש כאלבום עצוב בחלקו.
COMMENTS