איור: אלעד אלחרר
האם יש עוד מוזיקאי בארץ שמצליח לגרום לכזו מסה של אנשים להרגיש כזו אינטימיות עם השירים שלו? לא בטוח בכלל. לרגל יום הולדתו השבעים של אהוד בנאי, צוות הסיפון בספיישל ברוח הכתיבה האהוד-בנאית: חלקנו כתבנו על רגע ספציפי, חלקנו על שיר או הופעה, חלקנו פשוט הפלגנו בהגיגים. כל אחד ואחת ולאן שהמסע האהוד-בנאי לוקח אותם.
"עשרים שנה אחר כך, לא יראו אותי בעיר" – אלקנה כהן
כשהייתי בתיכון היו לי הרבה מורים, חלקם מעולים, חלקם פחות, אבל אף אחד מהם לא לימד אותנו את מה שלמדנו מאהוד בנאי. בכיתה יא' הלכנו בפעם הראשונה להופעה שלו, אני חושב שזה היה ב'דג על הדן'. זאת הייתה חוויה מכשפת, מיסטית: אף פעם לא ראינו אנשים שמנגנים כמו אהוד והנגנים שלו, שמתקשרים עם הקהל בצורה הזאת. כך התחילו כמה שנים שבהן החברים שלי ואני עקבנו אחרי אהוד בנאי לכל מקום. הופעות בצפון, במרכז ובירושלים. שמענו את האלבומים שוב ושוב. למדנו ממנו איך אנחנו רוצים להישמע. ניגנו ביחד את הכנאפה מתוקה, אביא לך, בגלגול אחר, סרט רץ, פלורנטין, ממשיך לנסוע. הגיטרות שלנו רצו להישמע כמו הגיטרות שלו, הבס והפרקשנס חלמו להיות גיל סמטנה ונועם הלוי. רצינו לדעת לשלב כמוהו קודש וחול, מזרח ומערב, דילן ופיוטים. ניסינו ללמוד ממנו לספר סיפור, כמו בסטארטר או בהופעת מילואים. רצינו ללמוד ממנו לא לוותר על חלום המוזיקה גם בגיל מאוחר יחסית. בסוף, אף אחד מהחבורה שלנו לא הפך למוזיקאי מקצועי, לא הוציא אלבומים ולא מילא הופעות (עדיין…) אבל הדברים שלמדתי מאהוד בנאי נשארו איתי, וכמו שהוא אומר, אני זוכר כמעט הכול. יום הולדת שמח, המורה!
"זה יתחיל מהרדיו, שים לב לשירים" – שי אברהמי
אהוד בנאי הוא אשליין. הוא משתמש במילים מדויקות ובצלילים מעורפלים כדי לרקוח הזיות ויזואליות, באותה הדרך שבה אמני רחוב משתמשים בגירים ומשחקי אור וצל כדי לגרום לנו להאמין שתמונה שצוירה על המדרכה היא יקום תלת ממדי שנפער ברחוב תחתינו. אתה יודע שאתה שומע משהו, אבל הניגון מגרה את המוח שלך לחשוב בתמונות.
אהוד בנאי הוא טרובדור. כזה שמעטים יכולים להתחרות במיומנות הנגינה ובקול השירה החם שלו. אבל הוא לא מנסה להרשים אותך ביכולות שלו אלא לספר לך סיפור. זה יכול להיות סיפור על עזיבת הבית ונדודים, על האהבה לאישה שהוא לא מרגיש ראוי לה, על מסע לדרך יפו כדי לקנות פלאפל, או סתם ככה על חלום של הליכה בשדות עם שר הביטחון. הוא גונדוליר מזמר, וכשאני מקשיב לו אני משייט בתעלות המוזיקה עד למרכז הקליטה בטבריה, לדניש טי האוס בירושלים, או אולי פשוט להמתנה על ספסל במרפאה וקריאה במגזין על ליקויי חמה.
אהוד בנאי הוא לוחם צדק שזועם על עוולות. הוא כועס על היחס לאחים כהי העור. הוא מלין על הנעשה ברמת גן, לתשומת ליבו של כבוד הסגן. הוא שבור מכך שכולם מתעלמים מזאת שביתה נהרס בסופה. הוא מוחה על טשטוש הגבולות וההתנהגות שלנו. הוא זועק את המחסור של עובדי הבמה שנשארו ללא פרנסה בזמן מגפה. המוזיקה מלטפת אותנו, אבל הלשון יורה אש.
אהוד בנאי הוא חבר מלא געגועים. לפיקסמן, גרוסמן ווקסמן מהבית ספר. לבית ילדותו ברחוב האגס אחד. לאלפנט שמת על הבמה ועכשיו הוא נותר לחכות לו בחלון עד שיעלה האור הראשון. למאיר אריאל שלימד אותו על הבלוז הכנעני. לז'אן ז'אק שחי לנצח במרסיי בחדר חם מלא עשן.
וזה לא הכול, כי אהוד בנאי הוא גם מורה לתנ"ך. מדריך תיירים. הוא באסקר שמנגן לפרנסתו בטיילת. אח וחבר ודוד. פועל במה ומעריץ בהופעה, גיבור תרבות וסופר וחוקר. הוא רוקסטאר פרוע וגיטריסט צנוע עם חצי חיוך ביישן ואצבעות שמבעירות מיתרים.
והדבר הכי מדהים הוא שנראה שאהוד בנאי עושה את כל הדברים הללו מבלי להתאמץ. אפילו כשהדמיון והאמת סותרים אחד את השני בתוך השיר, הוא נשאר אמין כמו מפקד של יחידה מובחרת שחוצה את קו הגבול אל מחוץ למציאות, או איש ציפור שמרחף בשעת בין ערביים אין סופית. תודה אהוד, יום הולדת שמח.
"בגלגול אחר (לא הכל אני זוכר), הייתי מישהו אחר" – דביר כלב
אהוד בנאי שר ריהאנה? הדעות לגבי להקת הבובות רד-בנד כנראה חלוקות. יש כאלה שאוהבים מאוד יש שלא מתחברים, ויש כמוני שאוהבים להתנשא ולומר שבהתחלה הם היו מעולים אבל מאז שהתמסחרו… הבנתם. בתקופה שבה הם הופיעו יחד עם דביר בנדק בתוכנית לילה שלא ממש החזיקה מעמד, היו כמה פנינים אמיתיות. והטובה שבהם הביאה אותם להזמין את אהוד בנאי לבצע איתם שיר של ריאנה – Diamonds, לא פחות. כנראה שניתנה שם חירות אומנותית כלשהי (בכל זאת, אהוד), כי באופן מעורר התפעלות שיר הפופ הדי-מושלם הזה הלך לממלכתו של בנאי, ממלכת הגיטרות עם הריפים הכה מזוהים איתו. בביצוע הזה הוא מתיך את הים-תיכוניות שלו אל תוך פופ אמריקאי, זורק עליהם תיפוף רך של זוג בונגוס מאחורה ומייצר הרמוניה מושלמת יחד עם רד. השיר נשמע כל כך שונה מהמקור, ומיד הצליח לתפוס אותי. גם אם הדיסוננס של המבטא בין אהוד לבין רד צורם טיפה, בעיניי הוא דווקא חינני, מוסיף עוד שכבה של ישראליות או אהודיות אם תרצו לשיר שהוא האמריקאי. הביצוע הזה הוא מדויק ומשויף, ביצוע שאהוב פירק והרכיב מחדש כקסם ישראלי, קצת מחוספס בקצוות אבל שובה לב.
"עומד על גשר ההלכה, מחפש את דרך השלום" – ציפי פישר
אהוד בנאי הוא מסוג המוזיקאים שאני מכירה די טוב בלי להתאמץ כמעט. המוזיקה שלו מוטמעת באופן אורגני בסביבה שלי, ברדיו, בפסקולים. הייתי בלא-מעט הופעות שלו, משום שלדעתי הוא אחד מהאמנים שכל הופעה שלו היא תענוג. הוא יודע איך לדבר עם הקהל, כך שמרגישים שהוא פונה לכל אחד באופן אישי בין השירים. הוא מגוון ביצועים ומוודא שלא נשתעמם ונשמע את אותו השיר בדיוק כמו בגרסה המוקלטת, אלא עם טאץ' אחר. עם השנים הוא שיתף פעולה עם סוגים שונים של מוזיקאים (ובהרכבים כמו ג'יש, למשל), וגם זה מאוד מגוון סגנונית את הביצועים.
שתי הופעות נחרתו במיוחד בזיכרוני, ושתיהן מייצגות את שני הקצוות שבתווך ביניהם בנאי פועל. ההופעה הראשונה התרחשה במסגרת פסטיבל 'דוקוטקסט' של הספרייה הלאומית, אחרי הקרנה של סרט הדוקו 'חייב לזוז' על הפקת אלבומו הראשון של בנאי. בהתאם, ההופעה הייתה מורכבת ברובה משירי האלבום הזה, עם חלק מחברי ההרכב הוותיק של 'הפליטים'. זו הייתה הופעה שהציגה היטב את הצד הרוקיסטי והבועט של בנאי, זה שכתב את 'עגל הזהב' ו'עבודה שחורה' ושהלחין את 'מאמי'. מרבית הקהל הכיר את השירים היטב והייתה נציגות מכובדת לאלו שהיו כנראה בני נוער כש'אהוד בנאי והפליטים' יצא. ולמרות זאת, השירים הרגישו רעננים ורלוונטיים, וההופעה הצליחה לחמוק מתחושה נוסטלגית של "היו זמנים".
ההופעה השנייה התרחשה אף היא תחת כיפת השמיים, אבל במיקום שונה לחלוטין – לא בספרייה כי אם בכיכר העיר, בעיריית ירושלים. זה היה מופע סליחות שהתרחש לפני יום כיפור האחרון, ובמחציתו הראשונה הופיעו פייטנים כמו משה לוק וזיווה עטר יחד עם 'תזמורת ירושלים מזרח ומערב' בניצוחו של תום כהן. הקהל היה מגוון מאוד, מכל הגילאים ושכבות האוכלוסייה, וממה ששמעתי סביבי לא כולם הכירו את המוזיקה של בנאי. בהופעה הוא שילב בשיריו פיוטים, כך שלפעמים החל בפיוט וסיים בשיר מקור שלו וההפך. הוא כמובן שיתף בזיכרונותיו מההליכה לסליחות בנחלאות, מה שגרם לקהל המקומי להתמוגג. וזה מה שמיוחד באהוד בנאי – הוא מתאים להופעה במועדון באותה המידה שהוא מתאים להופעה בבית הכנסת. הוא מכניס ערכי יהדות של צדק חברתי אל תוך מחאה חברתית, כמו השורה "מי יודע אם אברהם לא היה שחור", וההפך; הוא מכניס למופע פיוט שירים עם תוכן חילוני. הוא יכול להופיע עם גיטרה חשמלית ביום אחד, עם עוּד ביום אחר, ועם כינורות ביום השלישי. הוא אהוב על ידי קהלים כל כך מגוונים מבחינת דתיות, אוריינטציה פוליטית ושכבות גיל כי הפיוז'ן הזה הוא פיוז'ן ישראלי למהדרין, לא תמצאו אותו באף מקום אחר בעולם. בסוף, רק בישראל ביטוי כמו "א יידישע רסטמן" נשמע הגיוני.
"מלפני הדרך מתמשכת" – רועי ויינברג
אחד הדברים הבולטים ביותר בעיניי בכתיבה של אהוד בנאי, הוא היכולת המדהימה שלו לפתוח שירים. מ"לפני שהטפטוף ייהפך למבול / אני חייב למצוא שער לא נעול" ועד הבית הפותח של רחוב האגס 1, יש לו את היכולת המופלאה לשבות אותך בתוך העולם שלו בשלוש או ארבע שורות פשוטות. זה בולט במיוחד ב'ממשיך לנסוע', אחד משיריו היפים ביותר של בנאי לדעתי. "אוטובוס עייף, נוסע לאט / כבשים עולות מתוך הוואדי / מבעד לחלון פתוח, חליל רחוק נמזג ברוח / מעיין זורם נפתח בי". עשרים ושתיים מילים בסך הכל, על רקע גיטרה ותופים שחוזרים על עצמם, והן מצליחות לתאר את כל התודעה והגדוּלה של אהוד בנאי – המעבר החלק הזה, שמרגיש תלוש מהמציאות וכל כך טבעי בעת ובעונה אחת, בין "אוטובוס עייף" לבין "מעיין זורם נפתח בי".
אחד המוטיבים המרכזיים בכתיבה של אהוד בנאי הוא המסע. בין אם הוא בכביש המתגלגל בין עכו לצפת, לוקח זמן בין פקיעין לבית ג'אן או שר על קליפה שמסתלקת לאוקיינוס הגדול, תמיד יש תנועה. הדובר תמיד זז ממקום אחד למקום אחר. זה לא רק מסע פיזי ברחבי ערים, אלא גם מסע תודעתי. הוא מכניס אותנו לתוך התהליך שהוא עובר, ואנחנו שם יחד איתו. ב'ממשיך לנסוע' הוא שר על סגירת מעגל: "הלב שקפא הפשיר / לא חוזר לעיר". הכתיבה הסיפורית שלו מלאה ברגש: "מאחור השארתי עיר מתכת / מלפני הדרך מתמשכת / אור זהב בין הערביים / איזה שטפון פנימי / זורם בתוך תוכי / מתוך הלב אל הלחיים". אנחנו איתו באוטו, מסתכלים דרך המראה האחורית על עיר שלא נראה יותר בחיים. זו תחושה מאוד מעוררת הזדהות: מעין זרות, ודחף לנסוע ממקום למקום ולהמשיך הלאה מכל סיטואציה. כמו מצב נפשי של "חייב לזוז", ודחף בלתי נשלט להיות בתנועה בגלל שטפון פנימי.
התנועתיות הזאת הופכת את הכתיבה של בנאי לנצחית, ואותו עצמו לקונצנזוס ישראלי נדיר. אולי יש לו שירים שהצליחו יותר או אפילו טובים יותר מ'ממשיך לנסוע', אבל בעיניי זה השיר שתופס את המהות של בנאי יותר מכל שיר אחר. לכן לדעתי, הוא קרא לאלבום ההופעה המשולש שלו מ-2006 'ממשיך לנסוע'. בוב דילן אמר פעם אחרי פגישה עם בונו, שזה הרגיש לו כמו לאכול ארוחת ערב ברכבת כי הסולן של U2 כל הזמן בתנועה. התנועה של אהוד בנאי שונה. במובן מסוים, הוא כמו קו אוטובוס טוב: מגיע אליך בזמן שלו, מעביר אותך דרך הרבה תחנות ומוריד אותך בדיוק, אבל בדיוק, איפה שאתה צריך. מזל טוב.
"חוצה את העיר" – עומר אסייס
לבחור שיר אהוב מהדיסקוגרפיה של אהוד בנאי או אוסף של מילים טובות לכבוד יום הולדתו, זו משימה בלתי אפשרית. בשבילי, פועלו של בנאי דורש לפחות כמה אלפי מילים בשביל להקיף אותו. לאורך הקריירה שלו שזורים מספר לא סביר של שירים שהיו הפסקול של החיים שלי בנקודות שונות בזמן. אבל ברשותכם אכתוב על שיר שלמרות שיצא לפני הרבה מאוד זמן, רלוונטי בשבילי גם היום – 'יוצא לאור'.
'יוצא לאור' נכתב על הבית שלי. לא על הבית עצמו, אבל על ראש פינה, המקום שבו גדלתי ובו אהוד בנאי בילה לא-מעט ימים. השיר בקלות יכול להיות המילים והצלילים שיזכירו לי בית, טיול עם חברים, או סתם השתכרות בוואדי. אבל הוא לא. כנראה כי במידה מסוימת הוא נכתב על הבית של כולם, ומרגיש הרבה יותר אוניברסלי. אהוד אמנם מתאר את המקום, "בין שביל בנק, למעיין", אבל ברוב השיר הוא מתאר את הדרך יותר מאשר את נקודת ההתחלה. והיא גם לא דרך ספציפית, אלא תיאור למסלול שיכול לתאר מהלך חיים של כמעט כל אחד: "לא סלול, לא תמיד מסומן". בעיניי, השיר הוא בעצם תזכורת למשמעות של בית. לא מקום פיזי אחד, אלא יותר נקודת ההתחלה. הנקודה שבה המסע מקבל את צורתו הראשונית, אבל רק כדי לא להפסיק ולהשתנות בכל צעד. ואהוד, עבורי ועבור הרבה אנשים, יוצר צידה לדרך. אוסף של טקסטים שאתה שם בתרמיל לנחמה ברגעים טובים יותר ופחות.
במשך הרבה שנים תהיתי מה גורם לאהוד להיות כזו מוסכמה בקרב קהל כל כך גדול ומגוון. השיר הזה, כשחזרתי אליו כמה שנים טובות אחרי שנטחן אצלי באוזניות בזמן אמת, הפיל את האסימון. זה לא המקום שמאחד, אלא המסע. היכולת של אהוד ליצוק למילים את הדרך שאנחנו עוברים בחיים, על הקשיים שבה, האתגרים שבה, אבל גם על האהבות והחברים שבה, היא זו שהופכת את המוזיקה שלו לאוניברסלית. התבנית הזו היא לא תבנית זכוכית נוקשה, אלא עשויה מחומר גמיש יותר, שיכול להתאים לכל אחד. עם השנים, זה הדבר שהכי אותי מרשים בקריירה שלו – היכולת להיות זמר של כולם אבל גם של אף אחד. הוא מתאים לשירה של אלפי אנשים יחד, אבל גם למי שיושב עם גיטרה לצד המדורה לבד. ודברים מאחדים כמו המוזיקה של אהוד, כאלה שחוצים דעה פוליטית או מוצא, אין לנו הרבה במדינה. נאחל לו רק שימשיך על הים, וימשיך גם מחר. מזל טוב.
"יום שהוא לא יום ולא לילה" – תום יוגב
אביב 2023 בואכה ערב פסח, ואלו ימים קשים ברחובות. יותר מפעם אחת בשבועות האחרונים עברה לי בראש המחשבה "מה אהוד בנאי אומר", כמו מצפן לישראליות. "היום אני יודע שהשיר הזה הוא כמו חץ על הקיר, יש בו את כל מה שהולך לקרות איתי וכל מה שהולך לקרות בכלל עד היום. הייתה לי אנטנה שקלטה משהו שעומד לבוא", הוא אמר פעם בריאיון לאהוד בן פורת על הסינגל הראשון שהוציא, 'א יידישע רסטמן'. ב'הולך ומתקרב', אלבום האולפן שהוציא ב-2020 החץ מצביע על כיוון אחר. בשיר 'ערב יום העצמאות למדינה' אהוד מתאר התרחשות נפיצה, אלימה, גיהינומית כמעט: "המפרט שלי נוזל, אני שוכח מילים, איך החלום נהפך לי לסיוט / לא מזהה את חברי ללהקה, ודאי נפלה כאן טעות". הוא לא משקיף מהצד ומוסר לנו דיווח, הוא חווה על בשרו את הכאוס והקריסה. זו אחת הנקודות המעורערות במסע הנמשך שאהוד בנאי מעביר אותנו ביצירתו.
כרגיל אצל אהוד, כפי שאין הטפות מוסר גם אין תשובות. הוא מתבונן, הוא מחפש, הוא נותן למציאות להיכנס אליו ואז מעבד אותה החוצה בטקסטים, וחוזר חלילה. אין אף שיר ספציפי שלו שיראה לנו איך יוצאים מהכאוס הזה. הדרך היחידה שהוא מציע לנו, דרך נטולת קיצורים, היא להמשיך בתנועה. והתנועה צריכה לצאת את גבולות המרחב הפיזי המצומצם, הדליק. זו תנועה שעוברת לאורך כל הקריירה שלו, בשירים, בשני הספרים שכתב, בראיונות, בהופעות חיות. עם רבי נחמן ועם אלן גינצברג, מתוך התלמוד ושירים של הביטלס, אחורה וקדימה בזמן. מתוך החיפוש המעגלי, הבלתי-נגמר, אולי יסתמן לנו נתיב. אני לא רואה אצלו קירוב לבבות, מעגל שבו כולם אוחזים זה בכתפי זה ושרים "אחים אנחנו". הוא אף פעם לא היה במחוזות הקיטש המוזיקלי הישראלי, אפילו באלבום ה"זמירות" שלו. אצל אהוד זו יותר משלחת חיפוש גדולה, שבה לכל אחד יש את העבודה הקטנה שלו, ובסוף היום יושבים מסביב לאש ומוסרים רשמים. משלחת בלי יעד סופי ובלי תאריך סיום.
באותו האלבום, שיר אחד לפני 'ערב יום העצמאות', מגיע השיר שבעיניי הוא שיאו של האלבום – 'במסעדה פרסית'. זה שיר "קטן", לא אחד מלהיטי האלבום, אבל כל המהלך האהוד-בנאי משורטט שם בצורה יפהפייה: המסעדה הקטנה והשיר שמתנגן ברקע; ממנו אל הבישולים של סבתא, אל הנדודים המסתוריים של הסבא, ובסוף – רמז לגאולה. אבל רק רמז. צריך לחכות לאלבום הבא.
COMMENTS