Homeספיישלים

רעב תמידי /// הצוות של קולומובוס חוגג 55 לדיימון אלברן

האיש והאגדה, בעל תיאבון בלתי נגמר וסקרנות אין קץ חוגג היום 55. הצוות של קולומבוס עושה כבוד לדיימון אלברן

צילום: ויקיפדיה

ירון ברוידא

השיר היחסית נידח "Hong Kong", תפס אותי בדיוק סביב השהות הקצרה שלי ב… ניחשתם נכון: הונג קונג, במהלך "הטיול הגדול" אי אז ב-2005. אין לי מושג איך הוא הגיע לאוזניי – זה היה לפני עידן הרשתות החברתיות, הוא מעולם לא יצא כסינגל למיטב ידיעתי, לא קודם בשום מקום, ובנוסף לכל גם לא נשמע כמו שום דבר אחר שיצא אי פעם תחת ידי הגורילז. ולא בכדי, שכן השיר הזה היה אמור לצאת בתחילה כסינגל סולו של דיימון אלברן. לבסוף הוא יצא תחת שמם של הגורילז, ללא ידיעתו של אלברן, במסגרת אלבום צדקה של אמנים שונים למען ילדים באזורי מלחמה (ולאחר מכן באלבום D-Sides של הגורילז). בהמשך הודה אלברן שאולי זאת הייתה ההחלטה הנכונה עבור השיר.

עבורי, "Hong Kong" תופס במדויק את המהות של אלברן כיוצר: אמן סקרן, טיפה מוזר אבל גם מתקשר מאוד, שלא מפסיק לחפש השראות חדשות, שיתופי פעולה מעניינים וסגנונות מקוריים – תוך שהוא שומר תמיד על ה"סנטר" שלו, ועל טביעת האצבע הייחודית שהופכת כל ז'אנר שיבחר להתנסות בו לשלו. קשה להסביר במילים את האווירה ששורה על השיר הזה. הכי קרוב שאני מצליח לנסות לתאר אותו, הוא המילה באנגלית Eerie – שהתרגום הישיר והלא מדויק שלה לעברית הוא: מסתורי / מפחיד / מוזר. אבל זה לא בדיוק אף אחד מהם. אולי יותר כמו זרות, שמשולבת בניסיון נואש להיטמע; להיטמע במקום אחר, בתרבות אחרת, במצב נפשי אחר. כמו התחושה הזו של להגיע למקום חדש ולא לדעת את השפה, אבל לנסות בכל זאת להיאחז בכל בדל הזדהות ומוכרות שנקרה בדרכך. בכל האזנה מחדש, השיר הזה מהלך עליי קסם – שלא לומר כישוף – מהתווים הראשונים שמנוגנים על ידי כלי נגינה סינים מסורתיים, דרך השירה המאוד בריטית של דיימון אלברן שכמו מתנגשת עם המלודיה והעיבוד החצי אוריינטלי, ועד לצלילים האחרונים שפורחים לאוויר כמו אדי מרק חרפרף באחת הסמטאות הצרות של הונג קונג העתיקה. גם מילות השיר, המסתוריות במכוון, כמו מובילות את המאזין לאיזו סמטה מסקרנת או מבוי סתום בכל פנייה:

You swallow me
I'm a pill on your tongue
Here on the nineteenth floor
The neon lights make me calm

על רקע מוזיקה אסייתית מונוטונית ומרגיעה, אלברן שר על כך שאורות הניאון בקומה ה-19 הם דווקא אלה שמשרים עליו שלווה. וזה אולי מתכון הדיסוננס המרענן והמיוחד של דיימון אלברן לאורך שנות יצירתו: הקלילות לצד העומק, הישירות לצד המסתוריות, אורות הניאון המרצדים לצד הרוגע המדיטטיבי. מזל טוב דיימון, תמשיך לצעוד לתוך סמטאות מסקרנות.

שחר רודריג

הרבה לפני סולן בלר או הגורילאז, דיימון אלברן בשבילי הוא Everyday Robots, אלבום המופת שהוא שחרר תחת השם שלו ב-2014 והיה אלבום השנה שלי דאז. זה אלבום שאני מוצאת את עצמי חוזרת אליו מדי פעם, בעיקר בחורף, ובעיקר ל-Lonely Press Play או The Selfish Giant. למרות שגדלתי בניינטיז והייתי עדה למאבק בלר <> אואזיס, לא ממש השתתפתי או לקחתי צד. גם כש-Clint Eastwood יצא והתנגן בכל מסיבות הכיתה בתיכון – זה לא מאוד הזיז לי לגלות מי עומד מאחורי היצורים המצוירים האלה.
אבל כשהגיע Lonely Press Play… וואו. הוא הצליח לחדור כל כך הרבה שכבות של ציניות ולפגוע עם ראש החץ בדיוק בנקודה שמפעילה אותי וגורמת ליתר האיברים להתעורר. עוד ב-2014 כתבתי על החויה המוזרה של גילוי שיר דרך קליפ ביוטיוב והיום זה נשמע אפילו יותר עתיק: ״לאלבום הזה הקשבתי בפעם הראשונה מול יוטיוב כמו שהיינו רואים פעם בערוץ 9 במצעד השבועי בשבת אחר הצהריים: פשוט צפיתי בקליפ, בהיתי וניסיתי להבין לאן זה הולך. בסוף הקליפ, למרות שזה לא הלך לשום מקום ואפילו די שעמם לרגעים, לחצתי על ריפיט ובהיתי שוב בקליפות האלה מרכיבות בן אדם. זה נשאר איתי״. נדמה שהמילים של The Selfish Giant רק הפכו להיות יותר רלוונטיות ואולי אף ימשיכו לאור הניכור ההולך וגובר בעידן הטכנולוגי: ״It’s hard to be a lover when the TV’s on״. יש לקוות שלא.

האסוציאציה השניה שלי כששמו של אלברן מוזכר הוא השיר Out Of Time של בלר. בניגוד לנכסי צאן ברזל אחרים, איכשהו ב- Out Of Time אני מרגישה שהקאברים תמיד מצליחים להחמיא לשיר ולהרים לו. בין אם זו Joan As Police Woman עם גרסת כיסוי באלבום הקאברים שלה מ-2020; רן דנקר ואבנר טואג ששיחררו קאבר ממש בשבועות האחרונים; ובין אם זה אלברן עצמו שביצע אותו עם ה-Orchestra of Syrian Musicians ופוצץ לי את המוח… זה פשוט שיר מושלם. אז אני ממליצה לכן ולכם פשוט להאזין לו בכל הביצועים האלה ועוד.

הביקורת המלאה על Everyday Robots

ציפי פישר

הסיפור שלי עם דיימון אלברן מורכב. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. חיבבתי ואהבתי כמה שירים של בלר בתחילת שנות ה-90, אבל מתוך נאמנות לאואזיס קצת זלזלתי בלהקה. אולי הבעיה הייתה שלא פיתחתי חיבור רגשי לשירים שנועדו לתאר בסרקזם סוג של טיפוס שלא רלוונטי לחיים האמיתיים שלי; כמו בשירים על הבורגני במרוץ להשיג סמלי סטטוס ב'קאנטרי האוס' או אלה שמשתכרים בחופשה ביוון ב'בויס אנד גירלס'. הייתה בשירים האלה חדות אבחנה סוציולוגית והם מאוד קליטים וכיפיים, אבל בלר איכשהו שרים שם על משהו מבלי לחוות אותו באמת, אלה שירים של צופה מהצד ולא משתתף באירועים. הדבר הזה השתנה כשפגשתי בשיר ‘Tender’ של בלר ונכבשתי בקסמו.

לקראת אמצע שנות ה-90, נראה שאלברן יותר ויותר דחף את עצמו לצאת מהקומפורט זון שלו, מוזיקלית וגם מבחינת תוכן השירים שכתב. מבחינת סגנון זה התבטא בשילוב של ז'אנרים שאינם רוק כמו נגיעות אלקטרוניקה, מוזיקת עולם ועוד. מבחינת מילים זה התבטא בשירים שהתמקדו יותר ויותר בקושי רגשי אישי, בלי מסך האירוניה והסרקזם. באותה תקופה הזוגיות ארוכת-הטווח של אלברן עם ג'סטין פרישמן, סולנית 'אלסטיקה' ומוזיקאית מצוינת בפני עצמה, התפרקה. המשבר הזה נוכח מאוד באלבום '13', אלבום הסטודיו השישי של בלר ש'טנדר' היה הסינגל הראשון מתוכו.

אלברן סטה בו מהפקת רוק "קלאסית" וביקש מוויליאם אורביט, יוצר אלקטרוניקה שמוכר לנו גם מהאלבומים של מדונה למשל, להפיק את האלבום. אלברן כתב את השיר לבת-זוגו ואף השמיע לה אותו, כנראה בניסיון נואש לגרום לה להישאר. היא מצידה לא הוקסמה ממילות האהבה ובראיון אמרה שלאחר ההקשבה הראשונית חשה מבוכה ועצבים. כשמכירים את הרקע לשיר, מבינים למה אלברן שר כל כך בנואשות "או, בייבי שלי, רפאי אותי", השיר כאילו מנסה להחיות את רוח הרפאים של אהבתם ולהזכיר לה אותה. השיר הזה מפעיל אותי רגשית בכל פעם מחדש, יש בו משהו חשוף ואותנטי שהופך אותו לאחד השירים הכי אהובים עליי שלו.

יש לציין שהשיר נכתב בשותפות עם גרהאם קוקסון, והוא גם שר בו חלק מהשורות, כך שאולי זוגיות אחת התפרקה לאלברן אבל במידה מסוימת השיר הזה שיקם "זוגיות" אחרת שהייתה מתוחה. מכיוון שהניסיון של אלברן להתרחק מסאונד של רוק לא התאימה לקוקסון, אלברן אפשר לו יותר חופש פעולה באלבום הזה. אני סאקרית של שילוב בין גוספל לרוק ואי אפשר לדבר על השיר מבלי לציין את מקהלת הגוספל שמלווה אותו, ותורמת לתחושה שמדובר בשיר שמתכתב עם רוק קלאסי (למשל הרולינג סטונס) בצורה יפה. השיר גם שולב בפסקולים של סדרות וסרטים עדכניים כמו 'חינוך מיני' ו- 'Aftersun'. לסיכום, יש פה בעיניי שיר על-זמני, בעל כוח עמידה גם 15 שנים אחרי שיצא.

רועי ויינברג

אתה אף פעם לא שוכח את האהבות הראשונות שלך, בטח במוזיקה. ובמקרה שלי אחת הבולטות שבהן הייתה הגורילז. ובאופן יותר ספציפי, 'קלינט איסטווד' של הגורילז. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 15 או 16, בתקופה שבה שמעתי רק מטאל, והוא היה מהרגעים הבודדים ששינו את כל הדרך שבה קלטתי מוזיקה עד אז.

יש בשיר הזה הכול: קצב שתופס אותך מהשנייה הראשונה, קליפ אייקוני (שנוצר ע"י ג'יימי היולט, החצי השני של הגורילז ואמן שקושר מספר פעמים לבנקסי), הוק טוב ומפלצת כחולה ענקית שעושה ראפ. זה אולי לא השיר המתוחכם ביותר של הגורילז או המורכב ביותר, אבל אפשר להבין בקלות מדוע הוא אחד השירים המצליחים ביותר שלהם. עבורי הוא היה הפתח לכל הדיסקוגרפיה של הגורילז ובהמשך גם ל'בלר', בטח אחרי שגיליתי שכל הרביעייה המונפשת הזאת שייכת לאדם אחד. לאורך עשרים שנה אלברן עבר לא מעט גלגולים עם הגורילז, ברמה מסוימת ארבע גרסאות שונות של עצמו, והצליח לחדש כל הזמן בעזרת הרבה מאוד אורחים. הם הוציאו לא מזמן את Captain Chicken, שיר נוסף עם אותה מפלצת כחולה (שמדובבת בידי הראפר דל דה פאנקי הומוספיאן), וגם הוא נשמע הכי פרש שאפשר. כך גם הקליפ, וכך גם באופן כללי הגורילז שחזרו שחזרו השנה לחיינו, עם האלבום שבעיניי הוא האלבום הלועזי הטוב ביותר של 2023 עד כה. מ-Empire Ants, דרך Rhinestone Eyes ועד Silent Running הם לא מפסיקים להוציא שירים נהדרים, אבל בשבילי הכול מתחיל מקלינט איסטווד ומאור השמש בשקית.

שי אברהמי

אם יש יורש טבעי לתואר 'הזיקית של הרוקנרול' שהחזיק דייוויד בואי המנוח, הוא ללא ספק צריך ללכת למי שהוא אחד מהאמנים הפורים והמעניינים ביותר של האיים הבריטיים מאז ומעולם, דיימון אלברן.
מה זה אומר פורה? לאלברן יש 4 אלבומי סולו, אבל כשמצרפים לזה גם את שיתופי הפעולה/להקות בהובלתו מגיעים למשהו באזור ה-26 אלבומי אולפן, ועוד היד הנטויה.
הוא עבד ועובד עם כל מי שרק מזדמן לסביבה שלו – מאז ימי הבריט-פופ הפרועים של בלר בתחילת הדרך הוא הקפיד לא לפספס הזדמנות לעשות דברים מעניינים. אם זה הגורילז שנולדו כהרכב אנימציה (בלהקה יש ארבעה חברים וירטואליים ושני חברים מציאותיים, אלברן וג'יימי הוולט, המאייר) וארחו לשיתופי פעולה את כל מי שעבר בסביבה, מוזיקאים כמו דה לה סול, לו ריד, נואל גלאגר, בובי וומאק ואלטון ג'ון הם רק קצה הרשימה וגם שחקנים כמו ברוס וויליס וג'ק בלאק; אם זה 'הטוב, הרע והמלכה', הרכב שנוצר כתוצאה מפגישה בין טוני אלן לאלברן לאחר שטוני שמע את השיר 'Music is my radar' של בלר שבו אלברן שר על טוני והיכולת שלו להרקיד, ובו היו חברים גם פול סימונון מ-The Clash וסימון טונג מה-Verve, או ההרכבRocket Juice & the Moo n עם פלי ו(שוב) טוני אלן… נראה שלא משנה כמה פרויקטים צדדים, שיתופי פעולה חד פעמיים או חוזרים הוא יבצע וכמה שירים הוא יכתוב ויפיק – המעיין המתגבר הזה לא יתייבש; כל פעם שאני נתקל במקרה במשהו חדש (או ישן שעדין לא הכרתי משום מה) של אלברן מדובר במשהו שבמקרה הגרוע הוא כישלון מרהיב, אבל בסבירות גבוהה הרבה יותר – בפנינה חבויה או בקלאסיקה אוטומטית.

אני לא מסוגל לעשות רשימה מסודרת של כל השירים היותר טובים שהוא אחראי אליהם – למעשה יהיה הרבה יותר פשוט ומהיר לעשות רשימת שירים פחות מוצלחים שלו, יהיו שם משהו כמו שבעה קטעים גג – אבל בכל זאת, הנה מספר קטעים שבמידה ולא יצא לכם להיתקל בהם עד היום אז מה נסגר אתכם אנשים וברוכים הבאים למועדון. (ובהערת אגב – לא הרחבתי על דברים שספנים אחרים כבר ניכסו לעצמם, אני אמנם סנוב אבל בואו, Tender הוא ללא ספק אחד השירים הטובים בעולם, נקודה).

Music is my Radar – סינגל של בלר שיצא בתור שיר מקורי באלבום אוסף. גרוב סוחף עם מינימום של הרמוניה או מלודיה ושבכל זאת מצליח לתפוס כל כך חזק עד שהוא גרם לטוני אלן (שהשיר מכריז על היכולת שלו להרקיד בסוג של מנטרה מדיטטיבית רפיטטיבית) להוציא עם אלברן שלושה אלבומים שונים. מדובר באחת היציאות הראשונות והיותר מובהקות של דיימון מתחום הכתיבה המקובל של בית-פזמון-בית-פזמון, ואני מאד אוהב לשים את השיר בספוטיפיי ואז לתת לאלגוריתם להמשיך לשייט לבד לקבלת תוצאות שנעות בין מענגות למפתיעות.

Every Planet We Reach is Dead – ידוע גם בתור 'צלצול הטלפון וההשכמה שלי בשש השנים האחרונות' הוא שיר כל כך טוב שבנוי באופן כל כך פשוט שזה מדהים. השיר הזה מתחבא בצד הרחוק יותר של האלבום השני של הגורילות, Demon Days, והמעבר המהפנט מריף הגיטרה העקמומי, השירה של 'יצאתי מהפאב כוס אחת מאוחר מדי' והתופים שמשדרים את התחושה שהם זוחלים מתיבה לתיבה ורק מדי פעם מצליחים לגייס מספיק כח בכדי להכות במשהו ברצינות לקטעי המרץ והרעש השאירו הרבה אנשים ממתינים שאני אענה להם במקום להמשיך להקשיב לשיר. קטע הפסנתר הנהדר שמוביל את מכות האנרגיה של הג'אם הסופי בשיר הוא זיקוק של קתרזיס מוזיקלי.

וגרסה אחת בהופעה, רק בשביל ההשתוללות של הפסנתר

Three Changes – הטוב הרע והמלכה הוא הר שלקח לי שנים לטפס עליו. כל פעם גיליתי בו חלק אחר, והשיר הזה ספציפית רדף אותי בחלומות. ארבע ורבע דקות של מה שנשמע כמו כאוס מאורגן בקפידה, כשהתופים הקלידים והגיטרות משדרים תחושה שהם בקושי מנסים לפרוץ את המסגרת שהבס בקושי מנסה להכתיב, עד שהם מצליחים לנצח בשלב מסוים בו השיר נקטע בחדות והופך לכמה רגעים למשהו שונה לחלוטין רק בשביל לחזור ברגעיו האחרונים לקודה קפדנית. גוסבאמפס.

Poison – אני יודע שזה נחשב לרמאות כשמביאים את השיר הכי מצליח של ההרכב אבל השיר הזה הוא מעולה באופן מטופש. מסתבר שהמתכון שבו לוקחים שלושה נגני על כל אחד בתחומו, ונותן להם לנגן ליין פשוט לאללה ומצמידים את זה לטקסט על קנאה, הזדקקות ואהבה הוא משהו פשוט שפשוט עובד. אני אוהב את הרגעים שבהם פלי מראה כמה הוא מסוגל להיות פשוט בסיסט, והוא מבצע פה תפקיד מלודי שפול מקרטני בטח היה מוכן לחתום עליו; טוני אלן מנגן תפקיד תופים כל כך עדין עד שבקושי מזהים את כל השבירות הגאוניות הקטנות שהוא עושה, ודיימון עם תפקידי קלידים וסטרינגס מינימליים משאיר המון ספייס למלודיה לירית על כך שאהבה היא, ובכן, רעל.

Heavy Seas of Love – האלבום 'רובוטים יומיומיים' נסגר בשיתוף פעולה עם בריאן אינו שבאופן חריג הגיע לאולפן בכדי לשיר ולא להפיק. שיר פסנתר, מסר של תקווה ואהבה עצמית למול התלאות, מקהלה מלווה בפזמון ובכל זאת אפס מניירות. פשוט כיף.

No Distance Left to Run – אחד משירי הפרידה הגדולים בעיניי. עם משפטים כמו 'כשתראי אותי, אנא הפני את גבך ועזבי, … נפגש רק בחלומות שאת שומרת' או 'לא אהרוג את עצמי בניסיון להשאר בחייך, לא נותר לי מרחק לברוח' – לצד הגיטרה הנוגה והשיכורה של קוקס הטקסט מצליח לזקק את התחושה של מערכת יחסים שמסתיימת כשהשבר הוא לא המחסור באהבה אלא חוסר היכולת להעניק לצד השני את מה שהוא צריך, וההחלטה לאפשר לו להמשיך בחייו עם אדם אחר.

Empire Ants – יש לי עוד עשרות שירים לכתוב עליהם, אבל מוכרחים גם לסגור איפשהו, וזאת נקודת סגירה מצוינת. ברקע של מוזיקה אוורירית דיימון מהגג על חיים של עבודה אפורה ויומיומית, ואלכוהליזם שמשמש להתעלמות או התגברות על מחשבות שחורגת מגדר הקיום היומיומי; בנקודת האמצע השיר עובר מהפך, זונח את האווריריות לטובת בטן של בס-תופים, ויוקימי נגנו הופכת את הפרספקטיבה, ואתה הופך לנמלה קטנה שעובדת ללא לאות במכונה, מקווה לראות אותה ממריאה ומסתחררת, בזמן שהיא נותרת בתחתית – ובכל זאת כל הדבר הזה לא גורם לדכאון קליני.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0