Homeאלבומים חדשים

גוספל בלי תשובות /// תום יוגב על האלבום Anarchist Gospel של סאני וור

באלבומה הרביעי סאני וור נעה בין הבזוי לנשגב, בטקסטים ובמוזיקה, והתוצאה מרהיבה

אלבומים עם שמות אדירים ישר מעוררים ציפייה. משהו שם מעיד על אקסטרה-יצירתיות, או על רובד נוסף שחבוי בין השירים. אלבום עם שם אדיר ליוצרת עם שם במה אדיר כבר באמת מעלה את רף הציפיות. אז ליידיז אנד ג'נטלמנז, האלבום Anarchist Gospel, אלבומה הרביעי של Sunny War מוגש בזאת לפניכם. מהאזנה ראשונה כבר היה לי ברור שאני נגנבת על המוזיקה, האזנות שניה ושלישית איששו שלא מדובר בסטוץ להאזנה אחת. ורק נושא אחד המשיך לטרוד את מנוחתי – איפה בדיוק בתוך האלבום הזה נמצא הגוספל?

עוד לפני שאנחנו נכנסים לניתוחים מוזיקליים, לגבולות המטושטשים ממילא בין הגוספל לז'אנרים אחים מהפזורה האמריקאית, חשוב לזכור שגוספל הוא בראש ובראשונה מוזיקה דתית. וככזו יש לה מטרה – לרומם את רוחנו ולהרחיב את ליבנו כך שמתישהו בזמן ההאזנה נמצא את עצמנו זורקים את הקביים, קמים מהכיסא וזועקים "יס! איי בליב!" זמירות ופיוטים בבית כנסת, מנטרות בטקסים שאמאניים מיובאים או גוספל, כולם חותרים לרגע האחד הזה של טשטוש הגבולות, שבו אנחנו מרגישים שהנה, עוד נגיעה ואנחנו שם, באלוהות, בנצח.

אבל מה שעוד חשוב לזכור הוא שאנחנו, המאזינים, שהפכנו את המוזיקה כולה לדת שלנו, יודעים למצוא את רגעי החסד האלה גם בז'אנרים נטולי יומרות דתיות, ובשירים שיכולים לעסוק גם בהיפך הגמור. וזה, לתחושתי, מה שהאלבום החדש של סאני וור מצליח לספק לנו. השיר האדיר שפותח את האלבום, Love’s Death Bed, זורק אותי ישר למחוזות בן הדוד משולח הרסן של הגוספל, הבלוז. המפוחית והגיטרה, האווירה ה-Laid-backית, והתחושה הכללית שלא באנו לסגוד אלא פשוט להניח את הראש במרפסת אחרי יום עבודה (עם כוסית וויסקי, כן?), יש פה שפה של בלוז. אבל ברקע גם הדים של אורגן, ושירת מענה בקולות, כך שמשהו מהגוספל נשמר. ומה שמחבר בין העולמות הללו הוא הטקסט. סאני וור שרה על יציאה לחופשי ממערכת יחסים רעה, על שחרור מכבלים, ויש פה כמה דימויים יפהפיים שמתארים זאת. החל משורת הפתיחה: Hold your tongue/ Words cut/ Like a knife so deep/ But your mouth is a gun/ Got bodies dropping every time that you speak ודרך המוטיב המרכזי שמגיע בפזמון: On love's death bed/ I lay my bouquet of flowers; החופש של הקודש שמביא הגוספל והחופש של החול שמציע לנו הבלוז, משתרגים פה זה בזה.

מחסה או סערה?

השיר השני, No Reason, מביא אותנו מוזיקלית אל מחוזות האמריקנה. מקצב שאפשר לרכב על סוס לצליליו, מחיאות הכפיים והקולות ברקע שנשמעים כמעט מיושנים, ואפילו סולו גיטרה חשמלית שמגיח באופן בלתי-צפוי לקראת סוף השיר, בואו נגיד שהם לקוחים מהצד הלבן יותר של אמריקה. אבל הקול העמוק ומלא ההבעה של סאני וור מוסיף בדיוק את הטאצ' שהיה נחוץ כדי שבשיר יישאר משהו לא מפוענח עד הסוף. שוב הבחירות המוזיקליות כאן הולמות את הטקסט: בשיר סאני וור פונה ישירות אל נמען שחי בקצוות, בין שני עולמות – You’re an angel/ You’re a demon, ושוב מוטיבים דתיים מתערבבים ביומיום.

לפני שנעבור הלאה באלבום, כדאי להתעכב על היוצרת עצמה. סאני וור היא, כפי שאפשר כבר להבין, סינגר-סונגרייטרית וזמרת, והיא גם גיטריסטית מעולה שמביאה טכניקות נגינה של דלתא-בלוז ופינגרפיקינג אל המוזיקה שלה. היא התאהבה בכלי בגיל שבע, בזכות דוד שהחל ללמד אותה לנגן. אין המון רקע ביוגרפי שלה באינטרנט, אבל יש לה היסטוריה של חיים לא-קלים, כולל תקופה שבה הייתה מחוסרת בית וניגנה בטיילת ב-LA למחייתה, ובעיניי אפשר לשמוע משהו מהעומק והעצב הזה ממש בסאונד של הקול שלה. כיום היא מבוססת בנאשוויל, עיר שבהחלט הולמת את הקו המוזיקלי שאנחנו שומעים באלבום הזה, של שורשים אמריקאים מתחדשים. אפשר לראות קצת את הטכניקה שלה וגם לשמוע משהו על הרקע שלה בסשן היפה הזה בטייני דסק מ-2019:

השיר הבא באלבום, Shelter and Storm, נשאר באזורים מוזיקליים דומים והוא אחד השירים החזקים באלבום בעיניי. יש בו אינטנסיביות רבה יותר, תחושה מעט מבשרת רעות אפילו. הבנג'ו והקלידים נותנים פה נגיעות עדינות, מרחפות, שמוסיפות מאוד לאווירה. והמילים שוב חידתיות. כל השיר נשמע כאילו סאני וור שרה על סוּפה, אולי כדימוי לאיזו מלחמה אפילו, ואז אנחנו מגיעים לשורה שכמעט חותמת את השיר: She's the shelter and the storm. והבלבול הזה מותיר את השיר עם אפקט של משהו שלא הצליח להיסגר עד הסוף. התנועה בין הנינוחות לבין האינטנסיביות של האמריקנה נשמרת גם בהמשך האלבום, השיר החמישי והשישי הם בדיוק כאלה. וביניהם משובצות פנינים עדינות, מלנכוליות יותר, כמו New Day למשל. שוב ניגוד – המוזיקה כמעט מעוררת רצון לבכות, כולל סולו כינור מפלח לבבות, אבל שם השיר אופטימי. ניגש לפענח את הטקסט:

Believing in magic can be tragic/ I'm love's junkie, I'm love's addict

ולצד זאת שורה כמעט סותרת, שחוזרת מספר פעמים בשיר וחותמת אותו לבסוף:

'Cause every day's a new day for love

כי אם גוספל נועד לספק לנו תשובות, יכול להיות שהגוספל האנרכיסטי של סאני וור נועד לעשות בדיוק את ההיפך: לגרום לנו לשאול עוד ועוד, במעגל שאין לו סוף, ואולי לא צריך להיות לו.

המשחק הזה ממשיך בשיר Baby Bitch: פזמון עם לחן ממכר, ממש אפשר לדמיין את הגיטרה מסביב למדורה עם מקהלת הילדוֹת ברקע, ואז המילים: Baby, baby, baby bitch/ For words I am at a loss/ Baby, baby, baby bitch/ I'm better now, please fuck off. שוב היא לוקחת קונבנציות של הז'אנר ומשתמשת בהן באופן אירוני, אבל החיבור לא מרגיש מאולץ. וב-Hopeless אותו הדבר אבל הפוך: שיר עם שם עצוב, ועיבוד שמשדר דווקא משהו שמשי ומנחם. סאני וור עצמה סיפרה בריאיון שהיא מרגישה שמתקיימים בתוכה שני צדדים: הראשון הוא הצד של ההרס העצמי, והשני הוא הצד שמנסה לשמור על הדברים מאוזנים. האלבום מביא את הקונפליקט הזה, והתחושה בסופו היא שהכול עדיין תלוי על בלימה, אבל האיזון העדין נשמר.

אין שירים לא טובים ב-Anarchist Gospel. כולם באותה תרכובת של מוזיקה שורשית אבל בלי התרפקות קיטשית על העבר, עם טקסטים חזקים שמפלרטטים עם שירה כתובה, עולים ויורדים בין הבזוי לנשגב. וכפי שהאלבום נפתח בצורה מושלמת עם Love’s Death Bed הוא מסתיים מושלם עם Sweet Nothing ועם Whole. הראשון לכאורה יכול היה להיות שיר סיום אידיאלי מבחינת האווירה. רגוע ומתפייד, מעין תחושת השלמה שקטה עולה ממנו. אבל גם ריקנות. ואל תוך הריקנות הזו נכנס Whole, השיר שבאמת חותם את האלבום. וכך, בעדינות, סאני וור שולחת את עצמה ואותנו עם הצידה הצנועה שלה לדרך:

Today
Could be the last you know
Happy's how you oughta go
No pay
Could ever buy your soul
Ever make you whole

להאזנה לאלבום

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0