ארבע סיבות לאהוב ממש את האלבום החדש של הגורילאז /// עומר אסייס

אני לא בטוח מה עוד אפשר להגיד על דיימון אלברן ועל הגורילאז שלא נאמר. קשה לשלוף עוד להקה שמאייר הוא חבר לגיטימי בה, שבראה סביבה עולם ויזואלי כל כך עשיר, ושנראה רלוונטי על פני שני עשורים.
וכל זה עם אפס התפשרות על ההשקעה בצד המוזיקלי ואלבומים מעולים שנעים בין היפ הופ, פופ ומוזיקה אלקטרונית. האלבום החדש שלהם, Cracker Island, הוא אמנם לא האלבום הכי חדשני שהגורילאז הוציאו, אבל הוא דוגמא טובה למוזיקה טובה, מעניינת וכיפית שנוצרה גם מבלי לטלטל את הספינה בדרך יותר מדי.

בחרתי לכתוב על ארבה שירים שנהניתי מהם במיוחד, אבל אין בכך הצהרה על איכות שאר השירים.
יש באלבום שיתופי פעולה עם בק, טיים אימפלה ודה לה סול שמנפיקים שירים מעולים, וגם אלה בהם לא מתארח אף אחד עומדים בגאון, ובראשם BaBy Queen הנפלא. אבל ארבעת השירים האלה הזכירו לי הכי טוב למה אני כל כך אוהב את המוזיקה של אלברן.

Cracker Island – מה אני אגיד לכם, אמן ששם את ליין הבס הכי טוב באלבום בעשר השניות הראשונות שלו, זה אמן שיודע מה הקהל רוצה ואוהב. ואני לא שונה מכך. הליין הזה לצד כלי ההקשה והקולות של Thundercat שצצים כמו הד לקול של אלברן, בונים פה את השיר הכי קליט וכיפי באלבום, שאין סיכוי לדלג עליו.

Oil – בקטע השני מתארחת סולנית פליטווד מק, סטיבי ניקס. אין בו את הקצב של הפתיחה, אבל הוא עדיין מלא אנרגיה וחיות, הרבה הודות לתופים. גולת הכותרת של השיר היא בעיניי ריף הגיטרה, שנשמע קצת כמו קטע אבוד מ-Rumors, אלבום המופת של להקת האם של ניקס. זהו שיר שמרגיש כמו מחווה לניקס/ פליטווד מק, מעין אינטרפרטציה מודרנית על המוזיקה האלמותית שהם יצרו. השיר ממשיך את הקו של קטע הפתיחה האדיר ומשתלב מעולה עם הרוח של האלבום.

Controllah – בקטע הזה בו מתארח MC Bin Laden הברזילאי, אלברן כמעט לא שר. גם המקצב נע על הספקטרום של מגוון סגנונות לטינים, אבל הוא עדיין מרגיש כמו שיר של הגורילאז.
אולי זו ההפקה עם הסינתיסייזרים, או ההד שנותנים את התחושה הזו. או אפילו הדרך בה האורח שר "הו הא" שמזכירה קצת את "Clint Eastwood" של הגורילאז.
אבל כל אלו בדיוק הדברים הקטנים האלו ששמים את טביעת האצבע היחודית של הגורילאז גם בשיר בפורטוגזית ומזכירים שלא משנה באיזה מגרש אלברן משחק, הוא מנצח.

Silent Running, 2D piano version – הגרסה העירומה הזו לסינגל המעולה היא בדיוק מסוג השירים שבהם אמנים כמו אלברן ואדליי אומוטאיו שמתארח פה זורחים. כן, הגרסה המקורית שיצאה כסינגל היא פ'אנקית, חלקלקה וכיפית, להיט קיץ מן השורה הראשונה. אבל כשאלבן ואומוטאיו פושטים מעליה את כל האלקטרוניקה ומשאירים פסנתר ושירה בלבד, זה הרגע שבו הקסם קורה. הקולות של השניים מתואמים בצורה מושלמת, גם מבחינת הצליל וגם מבחינת הקצב, והפסנתר נשאר על קטע מוזיקלי אחד פשוט אך ממכר כמעט לכל האורך. כאילו נותן לנו להתמקד בשירה המופלאה של השניים.

לסיכום, גם אחרי 25 שנה, הגורילאז הם עדיין המנייה הכי בטוחה בסביבה. וגם כשהם לא מפתיעים אותנו כמו פעם, המוזיקה שלהם תמיד ארוזה ומופקת בצורה מושלמת. היא לא רק מאפשרת לנו המאזינים להנות ממנה בקלות, אלא גם מאפשרת לאמנים אחרים שמתארחים באלבום להישמע כמו הגרסה הטובה ביותר של עצמם.
האלבום המלא להאזנה