עשר שנים הן המון זמן. אם אדם מסתכל על חייו בגיל 65 באותה הדרך שבה הסתכל בגיל 55, לפחות לפי מוחמד עלי הוא בזבז עשור מחייו. אחת הדרכים שמאפשרות התבוננות על "עצמנו של העבר" היא דרך מה שהשארנו בדרך. הודעות ששלחנו, פוסטים ברשתות החברתיות, ובמקרה של מוזיקאים גם אלבומים. כשאמן מוציא מוזיקה לאורך חייו, הוא משאיר קפסולות זמן לעצמו מאותה תקופה. יש משהו מיוחד בחזרה אחורה ומבט מחודש על אלבומים אחרי שנים. במקרה של Push The Sky Away, אלבום המופת של ניק קייב והבאד סידס מ-2013, זה מיוחד פי כמה וכמה.
Push, בהרבה מובנים, הוא אלבום ראשוני: זה האלבום הראשון של קייב והבאד סידס בלי הגיטריסט מיק הארווי, האלבום הראשון של קייב אחרי תקופה מוזרה שבה הסתובב עם שפם והחליט לעשות גראג' רוק עם גריינדרמן (והבאד סידס עצמם), והראשון שבו וורן אליס הלחין את כל השירים לצידו של קייב. במקביל לכך, בהרבה מובנים הוא האלבום האחרון. האלבום האחרון של הבאד סידס עם הפסנתרן קונוואי סאבג', האלבום האחרון שלהם שאפשר להגדיר כ"אלבום רוק" באופן מובהק. מעל הכול, זה האלבום האחרון שניק קייב הוציא לפני מותו של בנו.
ומתוך כל אלו, יש מקום למבט נוסף על Push The Sky Away. לא רק בגלל שזה אחד האלבומים הטובים ביותר של קייב בעיניי, אלא כי הוא מסמל מעין תקופה משל עצמו ביצירה של מוזיקאי אהוב. אפשר לחלק את הקריירה של קייב לתקופות: פוסט-פאנק (עד 1996), קיטש ובלדות פסנתר (1997-2003), רוק בועט ומשבר אמצע החיים (2005-2013), והתקופה הנוכחית אחרי מותו הטראגי של ארתור קייב (2015-היום). ביניהן ניצב לו Push The Sky Away, יפה ואפל מתמיד.
בעיני המתבונן
אחד הדברים הבולטים ביותר ב-Push The Sky Away כמכלול, הוא שינוי נקודת המבט של קייב. בשונה מאלבומים כמו Murder Ballads (1996) או No More Shall We Part (2001), כאן אנחנו מקבלים את הסיפורים מפרספקטיבה אחרת (להוציא שירים בודדים שאליהם אתייחס בהמשך). קייב עדיין מספר לנו סיפורים ומתאר סיטואציות, אבל הוא כבר לא הדמות הראשית ברוב השירים, אלא מתבונן מהצד. השירים הם לא בהכרח מה שקורה לניק קייב בעולם, הם מה שקורה בעולם שבו ניק קייב נמצא. זה מתחיל כבר בשיר הראשון באלבום, We No Who U R, עם הבית הפותח שמזכיר מאוד את חנוך לוין (The Tree don't care what the little bird sings / We go down with the dew in the morning). "אנחנו יודעים מי אתה, אנחנו יודעים איפה אתה גר", שר בהמשך קייב, ומוסיף ש"אנחנו יודעים שאין צורך לסלוח". הדיבור בגוף ראשון רבים, ולא יחיד, הופך את הסיטואציה למורכבת – הוא חלק מהחברה.
זה מתבטא כמובן גם במוזיקה. וורן אליס, מוזיקאי אמביינט ויד ימינו של קייב בעשור האחרון, הלחין את כל השירים באלבום יחד עם קייב ולכן האווירה קצת יותר אטמוספרית בהשוואה לשירים אחרים של הבאד סידס. לרוב השירים יש מלודיות עמוסות וזועמות (או קיטשיות, תלוי באיזה תקופה). האווירה הזאת מגיעה לשיא מסוים בשיר Water's Edge, שיר עם לחן מעניין דווקא בגלל מה שלא קורה בו. השיר מספר על הליכה ליד מקור מים ונשמע בדיוק כמו שהייתם מצפים שהליכה של ניק קייב בחוף ים תשמע. יש בו לופ שמחזיק את הקצב ומייצר תחושת אי-נוחות, ועליו תפקידים קטנים של כלי הנגינה האחרים: אנחנו שומעים לסירוגין גיטרה, פסנתר או כינור, ומעל כולם קולו של קייב כמי שמשקיף על צעירים שמבלים במים ומצליח לשלב בין קנאה ותחושה אבהית.
בחלק מהשירים האחרים אין את הציניות של Water's Edge. קייב נשמע שלם יותר עם העולם ועם עצמו, כמו למשל ב-We Real Cool או Mermaids. קייב מתאר מפגש עם בתולות ים שמנופפות אליו וחוזרות למים, במעין אושר קיומי; וממשיך עם הקבלה בין נהיגה מונעת לחיי נישואים. הוא חלק מהסיפור והחיים עצמם, אבל החיים לא סובבים סביבו. איזושהי שלווה בנקודה מאוד ספציפית שבה הוא נמצא.
"אני עף, הביטו בי עכשיו"
ובכל זאת, השירים המוצלחים ביותר באלבום בעיניי הם אלה שסובבים סביב קייב. אלו גם השירים האנרגטיים ביותר, הארוכים ביותר ואולי האהובים ביותר שיצאו ממנו, Jubliee Street ו-Higgs Boson Blues. לשניהם גם יש שירים שאפשר להגדיר כמעין נלווים: Finishing Jubliee Street ושיר הנושא, Push The Sky Away. הראשון, Jubliee Street, הוא השיר הטוב ביותר של קייב לדעתי. הוא מתאר את מסעו של קייב בג'ובלי סטריט בלונדון, ומתאר גם אישה, ככל הנראה זונה, בשם בי. הוא מסביר שהיום הוא מפחד ללכת באזור עצמו, ושהיה לה ספר שחור קטן שבו שמו מופיע בכל מקום. הוא התמודד עם שדים לא ברורים, ומתוכם פורץ קדימה. השיר מתרומם יחד איתו. "אני רועד, אני משנה צורה, אני עף, הביטו בי עכשיו".
קייב תמיד היה פרפורמר גדול, אבל בהופעותיו בשנים האחרונות, בג'ובלי סטריט הוא מגיע לשיא מסוים. הוא שואב את הקהל לתוך המסע המוזר הזה, יוצא ממנו ופורש כנפיים בדקות מדהימות על הבמה. בשביל לנסות להמחיש את זה אצטט את כתבתה של אמילי פלייק מהניו יורקר, שהוקדשה למעשה לחוויה האקסטטית שהיא ג'ובלי סטריט בהופעה חיה: "קייב נכנס לשיר בעדינות, מזיז את ידיו כאילו היה מטיף דתי. הוא יושב על הפסנתר בין בית לבית ואז הקצב עולה. ואז הוא בועט באוויר, השיר יוצא ממנו כמו קליע ומתפוצץ. מעולם לא הרגשתי ככה, כאילו אגרוף חיבק את הלב שלי ואז העיף אותו לרגליים". אי אפשר לתאר את השיר הזה במילים, אז אתם מוזמנים פשוט לשמוע אותו:
כאמור, השיר הזה מגיע עם שיר משלים – Finishing Jubliee Street, שהפך למצמרר בדיעבד. קייב מתאר בו אמא צעירה שבוכה על בניה האבודים. הוא מתאר זאת כחלום שחלם לאחר שסיים לכתוב את ג'ובלי סטריט (ומכאן שם השיר), ולמעשה צד שני של טרגדיה. לא גיבור שבטוח שהוא פורח ונוצץ, אלא הצד המיואש של הסיפור. הפער בין הצדדים האלה – הגיבור והמיואש, נמצא גם ב-Higgs Boson Blues, יצירת מופת אחרת. בשמונה דקות מלאות דימויים קייב מתאר נסיעה לז'נבה שבה נמצא מאיץ החלקיקים שאיתר את החלקיק האלוהי (בוסון היגס). הוא מדמיין את השטן רודף אחרי ילדים, אדם מטיף בשפה חדשה לגמרי ואת מיילי סיירוס צפה בבריכת שחייה. אין קו מנחה ברור לשיר. גם כאן הלחן מתגבר ומתגבר, בעוד קייב עובר בין מטאפורות בתוך העולם המודרני ומנסה למצוא את עצמו. "האם תוכלו להרגיש את פעימות ליבי?" הוא שואל.
'היגס בוסון בלוז' הוא הלב של האלבום, גם מנקודת המבט הפילוסופית של קייב וגם מוזיקלית: העיבוד מתחזק בהדרגה ומגיע לשיא מסוים כשתי דקות לפני סוף השיר. הגיטרות שם, אבל הן כמעט ולא מורגשות בהתחלה ומתגברות לאיטן. וגם כאן קיבלנו שיר משלים בדמות Push The Sky Away. זה השיר המובן ביותר באלבום: לפעמים אתה מרגיש כאילו אתה צריך לדחוף את השמיים הרחק ממך. מסר של תקווה ברמה הכי פשוטה שיש, ומעין המשך לדיסטופיה של היגס בוסון בלוז. אפשר להתייחס לשני השירים האלה כקטע אחד של 12 דקות, קצת כמו 'תפילה ליחיד' ו'חופה שחורה' של אביב גדג'.
ומתוך האמונה הזאת, שלפעמים צריך לדחוף את השמיים, קייב מסיים את האלבום. באלבום שהיה הטוב ביותר שלו מזה שנים, הוא הצליח למצוא את עצמו מחדש: יש לו נקודת מבט אחרת לגמרי ככותב וגם כזמר, אחרי שנים של גראג' רוק; וזאת במקביל לכיוון מוזיקלי מעניין ושונה לחלוטין. בהתחשב בכל מה שעבר עליו בעשור האחרון קשה לדמיין אותו מוציא עוד אלבום כמו Push The Sky Away, מה שמותיר את האלבום כמעין יצירה חד פעמית, בנוף העבודה של מוזיקאי יחיד מסוגו.
COMMENTS
טקסט נפלא ממש. מצטט ברשותך להרצאה שלי על עיצוב תקליטים