Homeפגישה עיוורת

מדריך ההיפסטרים לבטהובן /// רועי ויינברג ב"פגישה עיוורת" עם הסימפוניות החמישית והשביעית

כתבנו לקח על עצמנו משימה שטובי המאזינים חוששים ממנה – להאזין ברצף לשתי סימפוניות של בטהובן, בפעם הראשונה בחייו

יש משהו קסום בחשיפה ראשונית למוזיקה. כאילו אתה מחפש אש כדי להתחמם, וכשאתה מוצא אחת קל יותר להתמודד עם כל האפלה מסביב. כולנו זוכרים את הפעם הראשונה ששמענו את האמנים האהובים עלינו, אצלי אלו דיוויד בואי, ניק קייב ורביד פלוטניק. זאת תחושה מדהימה, אבל זמנית. ככל שמתבגרים תחושת הראשוניות ביחס לדברים פוחתת. לכן, בגיל 23, חשבתי שהגיע הזמן שאיחשף כמו שצריך למוזיקה קלאסית. תמיד כיבדתי אותה באיזושהי רמה, אבל לא יצא לי לשמוע קונצרט או אלבום שלם. במקרה הטוב חלק משיר בסרט של סטנלי קובריק.

לכן, כחלק ממדור 'פגישה עיוורת' שלנו כאן בקולומבוס, החלטתי להאזין לסימפוניות החמישית והשביעית של לודוויג ואן בטהובן בביצוע הפילהרמונית של וינה, בניצוחו של קרלוס קליבה. חשוב להדגיש כי אני, והכתבה הזאת, לא מתיימרים להיות מומחים במוזיקה קלאסית. כל מה שנכתב כאן נכתב מתוך כבוד עצום לבטהובן ולפילהרמונית, ומבוסס על שמיעה אחת בלבד של האלבום שמורכב משני צדדים – הסימפוניה החמישית (ארבעת השירים הראשונים) והסימפוניה השביעית. בואו נתחיל.

עשרים שקל בכיס

בהתחלה, לא נעים להודות, קצת השתעממתי. הסימפוניה החמישית של בטהובן מתחילה בקרשנדו – המונח המקצועי הראשון והאחרון שאשתמש בו בטקסט הזה – ולאורך הקטע הראשון מאטה ומעלה את הקצב. בכל פעם שבה אנחנו מורידים הילוך, די ברור שתהיה עלייה תוך שניות. זה מרהיב, זה גרדיונזי, זה טיפה משעמם. יצירה שמתחילה ב"אלגרו קון בריו" – מהיר ובהתלהבות, לא יכולה לשמור על הקצב הזה לאורך זמן.

אם מוזיקה היא נס, מוזיקה קלאסית היא מעמד הר סיני. אנחנו שומעים כאן תזמורת מדויקת שממלאת אותנו באותות ומופתים, בכינורות וחצוצרות מדויקים שיודעים להעלות הילוך ולהוריד אותו. זה נחמד, אבל לפעמים אתה מחפש מוזיקה פשוטה יותר. בפולק, מטאל, ג'אז או היפ הופ, בכל ז'אנר מודרני כמעט יש את המגע האישי הזה. מישהו יורה שורות, מסובב תקליטים או מוציא את עצמו על גיטרה, לא מכונה של עשרות נשפנים או צ'לנים שמנגנים את אותו התו ביחד. לפעמים, אם אתה מחפש נס, אתה לא רוצה לראות את הים נחצה לשניים. אתה רוצה למצוא עשרים שקל בכיס. ולכן המופתיות של הסימפוניה החמישית של בטהובן גרמה לי להרגיש כאילו היא גדולה עליי. יש מצב שזה נכון, ובשונה ממוזיקה "רגילה" אני לא חושב שאפשר לשמוע חלקים בודדים מתוך הסימפוניה ולא לשמוע אותה במלואה, אבל בהמשך אתה נשאב פנימה. איפשהו לקראת החלק השני בסימפוניה מצאתי את עצמי עוצם עיניים ונותן לה לסחוף אותי, בזכות הפער בין החלקים העוצמתיים לשקטים יותר.

כשאתה בתוך המוזיקה היא מהפנטת. הקליימקס מרגיש כאילו הוא קליימקס, ומבעד לתיאום המושלם ולעשרות הנגנים אתה יכול לשמוע את הזעם של הכינור, את הקדושה של החצוצרות ולצעוד בתוך עולם מוזיקלי שלם, שהתחיל בתוך ראשו המופלא של בטהובן, עבר דרך ידו של קליבה ונכנס לך לאוזניים. גם אם המוזיקה שונה לחלוטין ממה שאתה רגיל או אוהב, היא מדהימה. המשחקים בין הכלים עוברים נהדר גם דרך השמיעה של האלבום בפורמט הנוכחי (ספוטיפיי), גם אם מתפספס משהו ברגע שאתה לא באולם עצמו.

בין אם זה בהשפעת האקוסטיקה, שהיא פחות טובה באוזניות בהשוואה לאולם, או בהעדרה של תחושת העוצמה שעוברת בצורה מעולה בלייב, משהו לעתים מרגיש קצת מפוספס. ובכל זאת, גם בזמן שהתחלתי להקליד את הפסקה הזאת עצרתי באמצע בשביל לנסות לעכל את העוצמה של מה ששמעתי עכשיו. הרגעים האיטיים עלולים לגרום למוח שלך לנדוד לאלף ואחד דברים אחרים, הגיוני בהתחשב בכך שבטהובן מת ב-1827 ואני נולדתי ב-1999, אבל הרגעים החזקים עוצמתיים יותר מכמעט כל ז'אנר אחר שיצא לי לשמוע.

האם בטהובן המציא את הדרופים? האם אי פעם מישהו שאל את השאלה הזאת בכתבה על מוזיקה קלאסית? לא יודע. יכול להיות שכן, והוא מצליח לייצר יצירה עמוסה במיוחד גם בלי מילה אחת, אך בעזרת קטעים שחוזרים על עצמם לאורך הסימפוניה עצמה, קצת כמו הריפים של היום. פייד-אאוט של עשר שניות מעיד על סיום הסימפוניה החמישית, אבל אני מרגיש שאני חייב הפסקה לפני השביעית.

אולי זה משום שקצת קשה לי עם מוזיקה אינסטרומנטלית במנות גדולות ואולי בגלל העומס, אבל 33 וחצי הדקות שעברתי הרגישו הרבה יותר ארוכות ממה שחשבתי שהן ירגישו. היה מדהים, גם אם יהיה יותר טוב בלייב, ואני יכול להבין למה זה לא במיינסטרים היום.

עוברת חלק

מבט זריז על נתוני ההשמעה בספוטיפיי מראה שאני לא לבד. בעוד 48 מיליון איש שמעו את החלק הראשון של הסימפוניה החמישית, כ-2 מיליון אנשים שמעו את שאר החלקים. במקרה של הסימפוניה השביעית רק קטע אחד עבר את רף מיליון ההשמעות. כל סימפוניה כשלעצמה מורכבת מאוד, ולכן אני מרגיש שהדבר הנכון הוא לקחת הפסקה ארוכה יותר.

ההתחלה של הסימפוניה השביעית קצת יותר איטית. אולי לכן היא פחות מפורסמת מזאת של החמישית, אבל התחושה היא שיש ממש הקדמה לסימפוניה שלמה ולא כניסה דרמטית. אני מחבב את זה. קצת יותר חלילים ופסנתרים. העולם נבנה מעצמו ולא נוחת עליך. יש סיכוי לא רע שאני מרגיש ככה כי זאת הסימפוניה השנייה שאני שומע במלואה ולא הראשונה. וזה עובד נהדר. החלק הראשון של הסימפוניה השביעית – Poco sostenuto – Vivace (חי ומתמשך מעט), הוא אולי הקטע שהכי אהבתי עד עכשיו. המגמה ממשיכה גם בחלק השני של הסימפוניה השביעית, שבו המוזיקה קצת יותר מלטפת, הצלילים קצת פחות דרמטיים, ואתה לא מרגיש את המעבר הקיצוני מ"וואו" ל"משעמם" בצורה כזאת מהירה. אולי מוזיקולוגים וחובבי מוזיקה קלאסית יטענו אחרת, ויש סיכוי לא רע שהם צודקים ואני טועה.

אפשר להרגיש את ההשפעה של הסימפוניה השביעית על יוצרים כמו איאן אנדרסון או פיטר גבריאל. גם מבחינת המוזיקה עצמה, בפרט בכלי הנשיפה במקרה של אנדרסון, וגם בבנייה הנרטיבית. במידה מסוימת אלבומי הקונספט של הסבנטיז, כמו קוואדרופוניה, Thick as a Brick או The Lamb Lies Down on Broadway, היו הגלגול המודרני של הסימפוניות האלה. המוזיקה יוצרת מעין נרטיב מסודר, וכאן זה יותר בלט לי מאשר בסימפוניה החמישית.

השביעית אמנם מעט ארוכה יותר מהחמישית, אבל עוברת הרבה יותר חלק. התחלתי מהחמישית כי היא הראשונה באלבום, אך אם הייתי יודע בדיעבד (מה שמתנגש עם הפורמט של האזנה עיוורת) הייתי מתחיל ממנה. היא יותר שלמה וקצת יותר מרקידה גם, ברמה מסוימת, מהכאוס היחסי של החמישית. אמנם בבירור אהבתי אותה יותר, אבל בסופו של דבר אני שמח ששמעתי את שתיהן. יש משהו במוזיקה קלאסית. הגודל, הדיוק, היכולת לרדת לרזולוציות הכי קטנות ולקפוץ מיד בחזרה לרזולוציות הגדולות ביותר והכישרון יוצרים מעין חוויה מפעימה, גם שנים אחרי שבטהובן הלך לעולם שכולו טוב. קשה לי להגיד אם אשמע שוב סימפוניות מלאות בזמן הקרוב, למרות שאני לא פוסל ללכת לאחת במסגרת ההנחות של בית האופרה לצעירים או במופעים הנגישים של הבארבי, אבל זאת בהחלט הייתה חוויה מעניינת. ואם שכנעתי אתכם לשמוע גם, אז תעשו לעצמכם טובה ותתחילו מהשביעית.

COMMENTS

WORDPRESS: 1
  • comment-avatar
    היפסטר קלסיקאי שנה 1 ago

    בשביל להבין צריך לנסח קודם כל מה הוא דרופ? במוזיקה אלקטרונית דרופ הוא תוצאה של תהליך התעצמות לכדי שיא של מספר אלמנטים מוזיקליים: דינמיקה- הווליום עולה בהדרגה; ריתמוס- החלוקה המצטמצמת מערכים ריתמיים גדולים לקטנים (חצאים לרבעים לשמיניות לחלקי 16) היוצרת את האפקט המפורסם; פיטצ'- הצפירה העולה מצלילל נמוך לגבוה; ועוד. בסוף התהליך הזה מגיע ברייק (איזושהי קומבינציה תזמורית שמכילה שקט), ואז כניסה חזקה בחזרה לחומר מוזיקלי שנשמע כבר בעבר ומזוהה על ידי המאזין (טה טה טה טהההה למשל).

    אמצעי ההבעה המוזיקליים תמיד עוברים איזשהו תהליך טרנספורמטיבי, זהו הטבע של חומר מוזיקלי. מהבחינה הזאת בטהובן לא המציא את הדרופ, כי העקרון של מתח והרפייה נוכח במוזיקה הרבה לפניו (אפשר לזהות אותו כבר במזמורים גרגוריאניים פוליפוניים מימי הביניים).

    ההבדל העיקרי הוא שאצל בטהובן התהליך הזה הוא הרבה יותר הדרגתי ומתוחכם (מכיל יותר אלמנטים מוזיקליים המשתתפים בו).

    מה שכן, זה כן נכון להגיד שמוזיקה קלאסית מערבית היא היסוד של כל המוסיקה הפופולרית של ימינו. אפילו בתחום המוזיקה האלקטרונית, היו אלה מלחינים קלאסיים שהיו הראשונים להתנסות בטכנולוגיות חדשות של סימפול (עריכת אודיו באמצעות טייפ סלילים) וסינטזה בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת. מהבחינה הזאת אפשר להגיד שלפחות באופן סמלי בטהובן אכן "המציא" את הדרופ.

    השורה התחתונה היא שמוזיקה פופולרית ברוב המקרים משחזרת רעיונות מוזיקליים קיימים שנחקרו לעומק על ידי מלחינים קלאסיים. ההקשרים ההיסטוריים שונים והמוזיקה הפופולרית מגיבה אליהם. מהבחינה הזאת היא המשך טבעי של בטהובן שהוא דוגמה למלחין שהיה מאוד פופולרי עוד בימי חייו. חשוב לדעת! גם היום נכתבת מוזיקה "קלאסית" חדשה ומודרנית שממשיכה את המסורת של סקרנות וחידוש מוזיקלי, כלומר מוזיקה קלאסית היא לא רק בטהובן אלא גם פנדרצקי (האהוב בין היתר על ג׳וני גרינווד), אונסוק צ׳ין, חיה צ׳רנובין ועוד רבות ורבים אחרים.

    מסקנה: היפסטרים האזינו לבטהובן!

DISQUS: 0