צילום: ויקיפדיה
ירון ברוידא
אני טינאייג'ר שיושב בחדר שלי בבית ההורים ואמור ללמוד. אבל במקום כאילו "להכין שיעורים" או "להתכונן למבחן" או מה שזה לא היה שעשינו בשנים המיותרות ההן בבית הספר – אני פשוט יושב דרוך, בדבקות של מאמין. מאזין. וממתין. ממתין לרגע הזה בשיר "שמח שבאת" שבו התפקיד שלי נכנס. כן כן, היה לי תפקיד הפקתי מאוד חשוב באלבום הבכורה של אביתר בנאי – הוא פשוט היה ידוע רק לי ומיועד רק בשבילי. כי לתחושתו של הנער שהייתי, בדיוק בשנייה 1:50 של השיר "שמח שבאת", היה ראוי להוסיף עוד קצת עוצמה – ועל אף שגם בהפקה המקורית הקטע מתעצם בשניות הללו, אני הייתי צריך עוד קצת – כמו מכור להתעלוּת של הרגע הזה. הייתי מחכה עם האצבע על כפתור הווליום בשלט של מערכת הסטריאו, ובדיוק ברגע שבו קולו של אביתר בנאי נמתח, מתעלה וממריא לקראת המשפט "איייייייך הכול במעגלים" – אני הייתי מגביר אותו בעוד ארבע רמות, מ-16 ל-20 במערכת (כי חשוב שהווליום לא יהיה על מספר אי-זוגי כמובן), כמו "מפיק מוזיקלית" את הקטע בעצמי לעצמי, ובכל פעם גם מצליח להעביר בכל גופי מעין Rush של התרגשות ועור סמרמר. בשנייה אחת.
השיר "שמח שבאת" ממוקם באמצע האלבום "אביתר בנאי" והוא כמו אוויר לנשימה שמוזרם לגוף בול ברגע הנכון. בתוך כל האלימות והעצבים, הדובים והנחשים, האבות והבנים – לפתע נגלה אי בודד קטן של חמלה טהורה. זה אולי השיר הכי אופטימי באלבום, והוא כולל את המשפט הכי תמים, עדין וישיר בפשטותו באלבום: "איך יפה להיות בזוג". כמה פשוט, וכמה מורכב. כשאחותי התחתנה, הטבעתי את הציטוט הזה על בד החופה שלה. הוא סימל עבורי את הזיקוק הטהור והמדויק ביותר של אהבה. מאז, גם אביתר וגם אני התבגרנו, דרכינו נפרדו והצטלבו שוב, אהבות באו, הסתיימו ופרחו באוויר, והמשפט שהפך ליותר מדויק בחיי – שגם לקוח מאותו שיר – הוא קצת פחות תמים: "איך אני משונה, משתנה כל הזמן".
האלבום הראשון של אביתר בנאי טילטל את עולמי בכל כך הרבה אופנים שקשה לי לבטא במילים, או לדעת מאיפה להתחיל בכלל. הוא יצא בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להיות רצפטור לעודף הרגשות המתבקעים מתוכו, הוא ליווה אותי בכל כך הרבה תחנות באותן שנים – שמחות ועצובות כאחד. ולכן כנראה הדרך הכי מדויקת להמחיש כמה האלבום הזה הוא חלק מהגוף והנפש שלי, היא בדיוק זו: להתמקד בשנייה אחת, מתוך שיר אחד – אפילו לא הכי מוכר או זכיר באלבום – ולהמחיש עד כמה השנייה הזאת הייתה משמעותית עבורי. כמה חיכיתי לה בכל האזנה מחדש. שנייה מתוך אוסף של אלפי שניות, שכל אחת מהן היא חלק בלתי נפרד מהתאים בגוף שלי, מהדם שזורם בורידיי. אביתר בנאי הוא כמעט שם נרדף, ורדוף, לנעורים שלי. ובהמשך גם לאובדנם. אז לרגל יום הולדתו ה-50, אאחל לו, ולעצמי, עוד אינספור שניות כאלה: שניות של חסד טהור.
שחר רודריג
יש אמנים שאני לא כותבת עליהם, כי מה שהם מסמלים עבורי כנראה גדול ממילים. ב-10+ שנות קיומו של קולומבוס, לא כתבתי על אביתר בנאי אף לא פעם אחת. בפילוסופיה קיימות שתי קטגוריות לתיאור עונג: ה״נשגב״ וה״יפה״. בעוד היופי הוא מושג סובייקטיבי שקשור בטעם, הנשגב הוא התחושה של עמידה מול משהו גדול מהחיים כמו פסגה מושלגת, או עמק יפהפה. אדמונד בורק תיאר את הנשגב כהנאה המתעוררת על ידי חרדה, המרוחקת מסכנה אפשרית ממשית. אני חושבת שבאלבומו הראשון, אביתר בנאי הצליח לגעת בתפר שבין היפה לנשגב, ובעיניי האלבום הוא מעבר לטעם סובייקטיבי. ׳תיאטרון רוסי׳, ׳תתחנני אליי׳ או ׳אבות ובנים׳ הם שירים שקשה לעמוד בפניהם, שגרמו לי במשך שנים להרגיש קטנה אל מול היכולת לדייק במילים.
כשהאלבום הראשון של אביתר בנאי יצא, הייתי בכיתה ו׳. אני זוכרת שמישהי בכיתה שלי קנתה אותו, בעוד רובנו היינו שקועות ושקועים במיטב הפופ של אותה עונה ובהתפדחות גדולה מול המילים של ׳מתי נתנשק׳ ששודר ברדיו. הוא עשה קאמבק אל חיי בערך עשור לאחר מכן, ופגש אותי בתקופה של חוסר ודאות מאוד גדולה לגבי הצעד הבא בחיי. כשעזבתי את הצבא אחרי חמש שנים, חבר הפיק לי סרטון פרידה שנשאר במחשכי השרתים הצה״ליים. הסרט הזה התחיל באנימציה של התקליט הראשון של אביתר בנאי מסתובב על פטיפון, ו׳תיאטרון רוסי׳ מתנגן ברקע. מאז ועד היום השיר הזה, בכל פעם שהוא מתנגן, מסמל תקופה בשבילי.
בערך שנה לאחר מכן, כשצללתי לכל הדיסקוגרפיה של אביתר, היה עוד שיר אחד שעורר בי את אותה הנאה מהולה בחרדה והוא ׳המון אנשים׳ שכתב אתגר קרת: ״בסדנא כשהגיע תורי / בכיתי שעה שלמה / המון אנשים דומים לי / רק לך אף אחת לא דומה״.
רועי ויינברג
השתחררתי מהצבא ביולי 2020, בדיוק בין הגל הראשון והשני של הקורונה. באותה תקופה הרגשתי כאילו כל העולם פתוח בשבילי, ובנסיעות האינסופיות מהבסיס הביתה שמעתי את 'שיר טיול'. גם את כל האלבום, ובעיקר את שיר הנושא עצמו, שנמשך עוד שלוש דקות אחרי שבנאי מפסיק לשיר, כאילו היה טיול בעצמו. הבית הראשון מתאר יפה סיטואציה כל כך יומיומית: "זבוב עף קדימה, מסתכל אחורה / יש הרבה כאלה בעיר / שלא מצליחים לצאת למרות שהחלון פתוח". אתה יכול למצוא את עצמך תקוע בתוך השגרה של החיים, בין אם זאת שגרה טובה או סיזיפית, ולפספס את הטיול עצמו. אבל אז מגיע הבית השני. "אם אני אפול ואמות, המים לא ישימו לב / ימשיכו עד, לא יודע לאן". מכאן השיר, כמו המים, ממשיך לכיוון אלקטרוני יותר עם סמפולים של קולו של בנאי. יש כאן מעין השלמה עם הגורל, שורה שתמיד נשמעה לי כאילו בנאי יהיה שלם עם המוות. המים ימשיכו. אפשר לפרש אותה גם כמעין ייאוש, וגישה של "לעולם לא אכפת ממני", אבל היא וכל השיר הזה אף פעם לא הרגישו לי כאלה.
השיר הזה תמיד גרם לי להרגיש כאילו אני מסתכל על אותם שדות מצהיבים בדרך מראש פינה לתל אביב של סוף 2020, חושב על מקדם הדבקה שהולך ונעלם ומאמין שהעולם בכף ידי. איזו נאיביות קיומית שטיפוסית לחיילים משוחררים ואולי נעלמה מזמן, אבל לפחות השיר הזה עדיין כאן. כשאני שומע אותו היום אני לא מתחרט על זה שבסוף לא עשיתי שום טיול ארוך, אלא מרגיש יותר שלם עם מה שקרה אז ועם מה שקורה עכשיו. היכולת של בנאי ליצור אווירה אוטופית ולא ברורה במקביל נוגעת בדיוק בנקודה הזאת.
מעבר להיותו אחד הכותבים הטובים ביותר במוזיקה הישראלית ומלחין מצוין, אביתר בנאי עושה גרסאות כיסוי מדהימות. ראינו את זה בקאברים שלו ל-'Sledgehammer', ל'שלח לי מלאך' ובביצוע המדהים שלו ל'בשדות' של גבריאל בלחסן, אבל אני רוצה לדבר על הביצוע שלו ל'כוכב' של אסף אמדורסקי.
'כוכב' יצא במקור ב'מנועים שקטים', אלבום המופת של אמדורסקי מ-1999. העיבוד, כפי שהיה ניתן לצפות, הוא יחסית אלקטרוני ויש מקום משני לקול של אמדורסקי בתוך השיר עצמו. לא ברור מי הכוכב שהוא מתכוון אליו, וזה שיר טוב אבל הוא כמעט נבלע באלבום. הגרסה של בנאי, שהתארח באותו אלבום ממש (בשיר הסיום 'אהבה…'), היא אחרת לגמרי. ברגע שבנאי שר אנחנו שומעים עיבוד מינימלי, והמוזיקה בין בית לבית מרגישה הרבה יותר דתית, כמעט פולחנית ברמה מסוימת. במקום העיבוד שצועק את סוף הניינטיז אנחנו מקבלים שיר שקט יותר, מדויק יותר, והקול של בנאי מעל כולם.
'כוכב' בגרסה של אביתר בנאי, בשונה מהגרסה של אמדורסקי, גרם לי לחשוב על אנשים. בהאזנות הראשונות עם צאת השיר ב-2021 חשבתי על גבריאל בלחסן, בשנה האחרונה אני חושב על מודי בר און. הוא הצליח לטעון לתוך השיר הרזה יחסית של אמדורסקי מטען רגשי עצום. בביצוע הזה, אני מאמין, כל אחד חושב על מישהו אחר בזמן ההאזנה. זאת חלק מהגדולה של אביתר בנאי. היכולת להפוך מוזיקה למרפאת או כואבת, עם כמות בלתי נתפסת של תבונה ורגישות.
ציפי פישר
'הרמח"ל' ו'אותיות פורחות באוויר' הם שני השירים שאני כנראה הכי אוהבת של אביתר בנאי, והם משקפים לי את שני הצדדים שלו: הצד הקומוניקטיבי יותר, שמסוגל לכתוב להיטים שכיף לזמזם; מול הצד המופנם שהולך לכיוונים יותר אמביאנטים-מהורהרים. שלא במפתיע אלה גם מגיעים מהאלבומים הכי נמכרים שלו, 'עומד על נייר' מ-2005 שהגיע לזהב ו'לילה כיום יאיר' מ-2009 שהגיע לפלטינה. בהרבה מובנים אלה האלבומים שקיבעו את התדמית של בנאי, לטוב ולרע (כי תמיד יהיו אלה שיתלוננו שהם מעדיפים את אביתר בנאי המוקדם, טרום החזרה בתשובה).
בשני השירים האלה אני שומעת הדהוד של מוזיקה אחרת שאני אוהבת, של רדיוהד בעיקר. גם ניכרות בהם השפעות של פרויקטים נוספים של מפיקי השירים (גיל סמטנה ואמיר צורף), דוגמת פורטיסחרוף ורוקפור. אולי הסיבה שאני אוהבת את השירים האלה היא כי יש בשניהם עיסוק בטקסטים כתובים. האחד עוסק בהתרכזות בטקסט עד כדי כך שלא שמים לב לשעה; בעוד השני מתאר בדיוק את ההפך: שריפת טקסט באופן מטאפורי, שחרור ממה שכתוב ומעבר הלאה. שני הצדדים של אביתר בנאי ניכרים לא רק בשפה המוזיקלית, אלא גם בכך שיש פה יחס הפוך לטקסט כתוב: בנאי המרדן ששום דבר לא קדוש בשבילו ומוכן לשרוף את היומנים שלו, ובנאי עם הזיקה החזקה למסורת ולטקסטים שהם חלק ממנה. בגלל המורכבות הזו הוא מצליח לחמוק מקלישאות שמוזיקאים דומים נופלים בהן, ועדיין נשאר רלוונטי ומאתגר.
ועוד אנקדוטה מהקפטן
אני זוכר במעומעם איפה נחשפתי לאלבום הבכורה של אביתר בנאי בפעם הראשונה. השנה היא 1997, אני בן 15 ואני ועוד כמה חבר'ה נמצאים באיזו מסיבת כיתה כזאת של חברים של חברים, והאלבום מתנגן ברקע (כן, לא מסיבה כזאת של ריקודים, יותר של מבטים לרצפה ושתיקות מביכות) ואני זוכר שפשוט לא הצלחתי להבין מה אני שומע. לא הכרתי שום דבר שדומה לזה במוזיקה הישראלית ואת אביתר בנאי הכרתי רק מ'שמתי לי פודרה' שרץ ברדיו ומחוץ לקונטקסט של האלבום היה נשמע לי כמו שיר מאוד מוזר (כנראה כמו שהרגישו מי ששמע לראשונה את 'אנטארקטיקה' של קורין אלאל בזמן אמת). שאלתי מה זה מתנגן והביאו לי את הדיסק עם הקאבר המטושטש, וזה הרגיש אפילו יותר אניגמטי פתאום, בטח ביחס לכל הדברים האחרים ששמענו אז (הוסיפה לזה הבחירה לא להוסיף שם ושם אלבום על העטיפה). נראה לי שלמחרת כבר הלכתי לקנות את הדיסק ובמשך תקופה ארוכה הוא המשיך להניע אותי ולהפעים, להעציב ולשמח, והותיר בי רושם רב שכנראה תמיד יהיה איתי. אלבום נדיר במוזיקה הישראלית ובכלל, תופעה פלאית וחד פעמית.
COMMENTS