Homeאלבומים חדשים

"זפזופ תמידי בין הלב והראש" // רועי ויינברג בשיחה עם יונתן מרכוס על האלבום החדש, 'רפואת הכרוב'

מסע לריפוי עצמי הוליד את אחד אלבומי האינדי הטובים של הזמן האחרון. על מוזיקה שעוברת בין תזמורת להיפ הופ ואלבום סולו שכולו רצון ליחד

יונתן מרכוס. צילום: נוי מוסטיק

לפעמים אתה עצוב, לפעמים שמח, לרוב משהו ביניהם. 'רפואת הכרוב', אלבומו הראשון של יונתן מרכוס, הולך באלגנטיות ובמיומנות על התפר בין הרגשות האלה ובין עולמות תוכן שונים. הוא עובר בין היפ הופ, רוק, פולק ומוזיקה תזמורתית בחצי שעה, משלב בין נבואות חורבן לבין שירים על חומוס וקפה ומנסה לפרק את ההוויה האנושית, לפחות זאת של תל אביב ב-2023, לרזולוציות הקטנות ביותר.

בוא נתחיל מההתחלה. מהי רפואת הכרוב?
"אנשים כל הזמן אומרים לי שזאת מוזיקה של רופא, אבל זה הפוך. אני המטופל. האלבום הזה הוא בדיוק החוויה של הריפוי האישי שלי, זאת הדרך התהליך. גיליתי תוך כדי תנועה שזאת הדרך לרפא משהו עמוק. זה כינוי שהדביקו לי החבר'ה, מר כרוב. הוא נשאר עוד מהתיכון, כל מי שצחק עליי ועל ה'מר כרוב' הוא היום מוזיקאי ושותף לדרך. כמו ירדן וינברן, היום די ג'יי בשם רן דומלי, תומר כץ (D Fine Us) ואור איציקסון (Loving backwards). הם קראו לי מר כרוב, הכול היה וריאציות על השם שלי. מר כרוב זה מה שקורה כשיש לי הרבה תלתלים, כשאני עושה גלאח זה משתנה".

לאורך כל האלבום אתה עובר מנושאים מאוד גדולים לנושאים קטנים. כנראה האלבום היחיד בעולם שמדבר על סוף העולם ועל אבו חסן בהפרש של דקות. איך זה מתחבר אצלך?
"אני מרגיש שיש איזה זפזופ תמידי, הנפש רוצה לרפא משהו ובורחת למשהו גדול יותר. זאת גם מערכת היחסים בין הלב והראש, או התודעה והבטן. אתה חווה משהו עוצמתי ובורח לנטפליקס, למקדונלד'ס, לכל דבר אחר. האתגר הוא להצליח לדחוף הכול פנימה, לגעת כל פעם במקום שאתה מפחד ולא לברוח. אני מרגיש שהצלחתי לשים לב מה עוזר לי. עכשיו האחריות היא ממש עליי להגשים את זה כל יום".

אחד הדברים שאהבתי מוזיקלית זה הגיוון, אתה חוצה ז'אנרים. היה קו מנחה?
"היה קו מנחה ברור. זה אחד הדברים שפיזרו אותי, המשיכה שלי להכול. כאן הושפעתי מאחד המפיקים הגדולים בעיניי, ג'ורג' מרטין, שהקפיד באלבומי הביטלס (בערך מ-Rubber Soul) שיהיה שיר של ג'ון, אז של פול, אז של ג'ורג' ואז של רינגו. הוא היה יכול לספר את הסיפור אחרת, אבל הקפיד על הסדר הזה. מעין מחזור סיסטמתי בכל אלבום. היה לי חשוב לתת כבוד לכל הפנים שבי, רציתי לא לצנזר אף אחד מהצדדים האלה".

בחלק מהשירים, כמו 'אינסוף כוכבים', יש עיבוד הרבה יותר תזמורתי משירים אחרים באינדי הישראלי. מה משך אתכם בזה?
"השיר הזה חיכה שבע שנים. אמרתי מהתחלה לאיתן דרבקין שהקליט את הפסנתר שאנחנו צריכים 60 נגנים, חיכינו בסבלנות וזה השתלם. אין פה שישים נגנים, זאת מניפולציה מטורפת. יש שלושה נגנים – ירון אוזנה על הטרומבון, זיו גרינברג על הצ'לו ועומר אשנו על הכינור. כל אחד קיבל תפקיד והנחיה אחרת, פעם אחת איש מבוגר וממורמר שבא לסיים את הערב, פעם אחת מישהו שצריך להוכיח את עצמו. הקלטנו כשהמיקרופון בפינות אחרות בחדר וכל פעם זה ישמע אחרת, שיהיה אופי אחר לנגן. כל אחד ניגן שלוש פעמים את אותו התפקיד, והיו ארבעה תפקידים שונים".

"אדם אופטימי, אך לא על חשבון האפלה"

לפני האלבום עצמו ניגנת באלבומים של אחרים, איך המעבר הזה הרגיש?
"כל כך נעים. אני מרגיש שהחיים שלי הם פרפורמנס, אני מופיע שנים מול כל האוכלוסיות שקיימות בערך בעולם. נורא נעים לי לווסת את כל האנרגיה שלי ורק לנגן את התפקידים הקטנים, להרגיש את כל ה'ביחדנס' הזה, למשל עם גון בן ארי. ועכשיו אני מרגיש שזה בול ההפך, משהו בי חיכה בסבלנות כדי שזה יבשיל עכשיו. היה תהליך מאוד אינטנסיבי של נבירה פנימית עד שאמרתי שהאלבום מוכן. השיר הכי קדום באלבום הוא 'אבו חסן' שנכתב לפני עשור, מאז בעצם הוצאתי פרויקטים אבל לא את האלבום שלי בעברית. זה הרבה יותר חשוף, לפתוח את הלב ולהגיד שזה אני, ככה. בלי שמות אחרים".

המוזיקה שלך, של גון בן ארי ושל עיליי אשדות מרגישה כמו מעין "פופ קיומי", על משקל הפופ האמוני. לא בדיוק פופ, אלא מוזיקה שמנסה יותר לגעת בנפש או ברובד פילוסופי.
"משהו באווירה הכללית אפשר מפגש של כל מיני זהויות שעוסקות בנושאים דומים מזוויות שונות. לשמחתי גון פתח את השער הזה, את הדלת הזאת, ודיבר על נושאים שלא דיברו עליהם. בעצם כל מי שדיבר היה קצת בארון מבחינה קבלית, רוחנית, שפתית וכו'. אז הגיע מישהו שעשה את זה ונרמל דברים שמבחינת ההיפסטרים היו בשוליים.
תודה לאל שזה קורה עכשיו. אני מרגיש שככל שבתקשורת מדברים על קיטוב, זה בעצם מעיד על תנועה גדולה שמתרחשת והם מזהים כקיטוב, כי היא יותר 'אייטמית', אבל בפועל יש גם קירוב מטורף. הדתיים הרבה יותר מחוברים למה שקורה עכשיו, ומה שהיה פעם 'חילוני' יותר מחובר. כולם יותר מחוברים, אלה לאמונה ואלה לידיעה. ביחד אנחנו מוצאים איזשהו עמק. כל הדברים שמדברים עליהם פחות משנים. אחת השאלות שמנחות אותי היא אם משהו משנה, גם matters וגם transforming. צריך להתעסק במה שמשנה לטוב את העולם".
גישה מאוד אופטימית.
"אין ברירה אחרת. מאז שאני אבא אני חושב על אופטימיות, לא על חשבון האפלה".

ניק קייב למשל הוא דוגמה טובה לזה. האלבומים האחרונים מאוד אישיים והמוזיקה מאוד שיתופית, הוא גם מנסה לגעת בכל הקהל בכל הופעה שהוא עושה.
"הוא דוגמה מדהימה, כי זה אדם שאצלו הכול בחוץ. כולם יודעים מה עובר עליו ובאים לתמוך בו. התחושה הזאת עוזרת לשירים לצאת, אם אתה קנאי אליהם אתה כמו הורה שלא מוכן שהילד שלו יצא החוצה. את הרוב אני לא מוציא, יש דברים שאומרים לך שהם רוצים שתוציא אותם. עכשיו, סוף סוף, אני מרגיש שאני יכול להתחיל את הדרך של הריפוי. ברור לי שאני רוצה לשתף דווקא את מה שקורה עכשיו, לא את מה שעבר עליי בעשור האחרון. אני עדיין עובר איזה תהליך עם הדבר הזה, והוא מבקש לצאת בכוח".
כן, יש דברים שיוצאים מעמדה חיובית יותר.
"למדתי את זה ממוצרט, הוא האדם שאני הכי מעריץ בעולם הקלאסי. הוא כתב יצירות ממקום של 'הכול סבבה והעולם יפה', וזהו. לא צריך את ישו כמו באך או את הטרגדיות כמו בטהובן. הכול סבבה, אני אכתוב על זה מוזיקה. זה היופי".

האבהות פיתחה אותך כיוצר?
"כן, זה די גדול. היא הייתה נקודת ציון בדרך מאוד ארוכה שעברתי. בצומת דרמטי לפני ארבע שנים הבנתי שהוצאת מוזיקה הופכת אותי לאבא ואדם טוב יותר. הבנתי שמה שאני עובר זה מה שבאמצעותו אוכל לעזור לאחרים".

"מוזיקה היא כישוף"

האלבום הוא גם מעין נקודת ציון בחיים שלך.
"מרקו גורקן, הבעלים של אולפני קיצ'ה ומי שהקליט את הפסנתרים באלבום, אמר לי אותו דבר. דיברנו על העלויות של האלבום, הוא אמר לי שהוא מוציא עשרים אלף שקל על שבוע בפריז וחוויה משפחתית שלמה רק בשביל תמונה של מגדל אייפל, והתמונה הזאת תאגד לו את כל הזיכרונות של הילדים שלו. הוא לא יזכור באמת רק את הקשיים אלא את כל הטוב. מה זה אלבום? אותו דבר. אתה משתף את החיים שלך, מתעד אותם. מה זה עשרים אלף שקל בשביל לתעד את החיים שלך? אלה תמונות של הנפש, סנאפשוטים של הנפש ברמה הכי מדהימה שיש. מוזיקה נוגעת במהות של מה שטוב. מוזיקה היא כישוף. העובדה שבסוף שירים הצילו אותי, אנשים שבורים שהסכימו לשתף. היכולת שלי לנגן ושל בן אדם אחר להירגע היא מדהימה".

זאת רפואת הכרוב, בעצם?
"חשבתי שרפואת הכרוב עוסקת בזה, אבל הבנתי שבסוף היא חלק מהתהליך. הכרוב לא סיים. הוא קרוב לסיום, הוא לא סיים את התפקיד שלו. יש בי-סייד שאמור לצאת השנה, כמה שירים, שהם הרבה מאותה אפלה שצנזרתי מהאלבום. פחדתי שישנאו אותי. יש דיאלוגים שאתה מנהל עם עצמך, זה יותר עמוק מפחד משנאה. הפחד שלי הוא שמישהו ישמע משהו בספוטיפיי, ואז פתאום יעלה לו שיר ציני על נושא כואב בחברה הישראלית. למה הוא צריך את זה עכשיו? למה הוא צריך שזה יפיל לו את המצב רוח באמצע בישול למשל? לא הייתי רוצה שהאלגוריתם יביא לי את סיסטם אוף א דאון, למשל, סתם ככה. החלק הקשה הוא להציף את הצדדים היותר קשים מהשנים האלה. צריך הרבה אומץ בשביל זה, אולי זאת רפואת הכרוב. הטבע גדל, אנחנו קטנים, הכול בסדר. זאת רפואת הכרוב. מעין קבלה של היקום, והוא מקבל את זה שאנחנו זזים ולא הוא".

הסוף של האלבום מרגיש לי קצת יותר דיכאוני, מ'כרטיס לסוף העולם' ועד ל'אשמה מאמיה'.
"כן, זה הקשר שיבוא לבי-סייד. 'כרטיס לסוף העולם' יצא בשבוע הראשון של הקורונה, כתבתי בו גם את 'אין לאן לברוח (מכדור הארץ)'. זה התגלגל לאט לאט, הבנתי שזה יעזור לי להבין איך להתמודד עם הדברים שיבואו ".
זה השיר היחיד באלבום שהוקלט בלייב, ולא באולפן כמו בתשעת השירים הקודמים. למה?
"לא ידעתי איך לגשת לשיר הזה בהקלטה, בתיעוד. הכאב העצום של הצלחה בצמצום השירים ובחירת הדרך של אלבום, סולו אחד או אלתור אחד, הורגש. אשמה מאמיה זה שיר שמשמעותו לייב, הפנמתי שאני לא יכול לגשת אליו בשום דרך אחרת".

"להקריב קצת מהאוונגרד"

אם אני לא טועה גם 'שיטה', השיר האחרון ב'יש' של גון בן ארי, הוקלט בלייב.
"כן, הוא השראה גדולה. כל הקשר עם הקהל באופן כללי. התרגלנו להיות לבד, קשה להיות ביחד. מן הסתם זה גם הטקסט של 'שיטה' של גון, זה מאוד יפה. תודה לאל שהוא מוציא מוזיקה, ועיליי אשדות, וירין דדוש שהוציא את 'קוליברי', השיר הכי יפה בעולם, וסלומה שפירא שמקליטה אלבום, ואייל רן, ורועי איטון. זה כל כך כיף. שמתי לב בזמן האחרון שיש סצנות, ולא הייתי מודע לזה כל כך בתור בן יחיד. לא הייתי מודע להוויה של סצנות, זה נהיה לי ברור ברמה מסוימת".
יש בזה משהו מאוד ישראלי, איזה קיבוץ מוזיקלי.
"יש קריאה לפעולה של ביחד בעולם, בעיניי. מוזיקה נועדה לחבר, עכשיו זה הזמן להתאמץ ופשוט לשתף, לפרסם ולהוציא אותה".
להקות, ברובן, בהדרגה נעלמות מהעולם.
"זה תלוי, כל סצנת ה-Fאנק והאינסטרומנטלית בישראל מדהימה בעיניי. סבבה 5, הודנה אוקרסטרה, דה פלייברס ועוד. יש תנועה טבעית שם וזה מדהים. יש מקרים שבהם אתה בא בשל לשתף ככה, אבל אני מדבר על אנשים ששמים את עצמם בצד למען משהו גדול יותר. אני לא מדבר בהכרח על משהו דתי, אלא על מוזיקה".
גם מוזיקה היא דת ברמה מסוימת.
"לגמרי, וחלק מהיופי הוא שזה קורה לבד. המוזיקה לא תעצור אף פעם, היא גדולה יותר מדת בדברים האלה. היא יכולה לקרות בכל מקום".
גם כאן, בגג הזה?
"כן, אנחנו מקימים פה את מתחם אום כולת'ום ויהיו פה דברים. מעין מפגשים חברתיים שבהם אנחנו פשוט שומעים ועושים מוזיקה. כיף לארח כאן בטירוף, זה היה כאן גם לפני שהגעתי. הכרתי את הבניין הזה שנים לפני שהוא היה במצב הנוכחי. היה די ג'יי שגר פה ושלוש שנים שם מוזיקה בגג מעופש עם פסנתר ותקליטים, לאט לאט בנינו כאן דברים. אנשים מדהימים. זאת בעצם סצנה, דברים פשוט קורים. אנחנו מערך שלם של מוזיקאים שתומך אחד בשני, כמו אור איציקסון שגר בכליל ומגיע לפה כשהוא מתקלט בעיר. אנחנו עוזרים זה לזה ונותנים תמיכה, זה מאוד מגניב".
לגמרי, מוזיקה יכולה להיות אינדיבידואלית במקרה של אלבומי סולו.
"זהו, זה הקטע. אני מרגיש שאדם שכותב שירים שם על עצמו את האחריות לצלול לאוקיינוס של הנפש כדי להוציא משם איזה פנינה, ככל שהוא צולל עמוק יותר הוא יכול לחזור לרדודים ולהוציא אותה. אליוט סמית', למשל, הגיע עמוק לקצה הים. בסוף צריך אנשים שיוציאו אותך החוצה. הרעיון הוא להבין שאתה חייב להקריב קצת מהאוונגרד שקורה כדי שאנשים יוכלו להקשיב לזה. אז אתה מבין שנפגשים באמצע".

COMMENTS

WORDPRESS: 1
DISQUS: 0