היסטוריה, חרדה ויצירה /// בכורה בקולומבוס ל-History של LIAD (סינגל)

עטיפת הסינגל History של LIAD. צילום: אלעד דני וליאור פטל, עריכה ועיצוב: עידו וולפמן

כש-LIAD (ליעד רוימי) שלח לנו פניה לקולומבוס, השילוב בין צח דרורי לפסיכולוג קליני תפס את עיניי וסיקרן אותי מאוד; כך גם הרקע למילות השיר שבו מאחל הכותב הרפס לבת זוג לשעבר (נשמע לכם מוכר? תכף ניגע בעניין). זה מה שליעד סיפר על השיר עצמו: ״יחסים זה תמיד דבר מורכב. כמו אהבה ראשונה. כמו חרדה. כמו לשחרר שיר חדש לעולם. ׳History׳ הוא סיפור שסיפרתי לעצמי בראש במשך שנים. סיפור על בולענים בנפש. זה סיפור על האדם הכי קרוב אליי, שהכי אהבתי אי פעם, זו שיום אחד פשוט החליטה לעזוב.  אחרי שאמרה שהיא לא יכולה איתי, או בלעדיי, קמה ועזבה. ולא סתם עזבה, אלא עזבה 'לזרועותיו' של מי שהיה הגבר הראשון שאהבתי. זה סיפור על משולש, שהוא בעצם שניים, שהוא בעצם אחד – בתוך הראש של עצמו. אבל לפחות עכשיו, עשור אחרי, הסיפור הזה הוא היסטוריה. רוב הזמן…״

אתםן מוזמניםות להאזין ולצפות בקליפ בבכורה מיוחדת לקולומבוס, ולקרוא על מאחורי הקלעים של היצירה ממש כאן:

עיצוב ואנימציה: שחר פליישר

ב'היסטורי' אתה מאחל לאהובה מהעבר הרפס, אי אפשר שלא לחשוב על ״אמן תישארי לבד לנצח״. ידוע שצח דרורי (המפיק של האלבום) אוהב לעסוק בענייני הנפש גם עם אמנים שאיתם הוא עובד, וגם בחומרים שלו עצמו. איך נוצר החיבור איתו?
״קודם כל, את בהחלט צודקת. ׳תיאטרון רוסי׳ הוא הרפרנס הבלתי נמנע ל׳היסטורי׳. באופן כמעט קוסמי, זה גם היה השיר האהוב ביותר עליי ועל מושא השיר (בתקופה שבה עוד היה "מגניב" לשים שירים כרינגטון לטלפון). שני האלבומים הראשונים של אביתר בנאי הם מאותם אלבומים שליוו אותי לאורך השנים. עיבודי הקשתות תמיד ריגשו אותי, ובכלל העיבודים וההפקה של צח דרורי באלבומים האלו ובחומרים שלו עצמו. החיבור עם צח נוצר במהלך הסגרים בקורונה. אחרי שהאלבום התגבש ביני לבין עצמי, החלטתי לפנות אליו, להשמיע לו את השירים, בעיקר מתוך רצון לקבל את חוות הדעת שלו כאוטוריטה מקצועית. עוד לא ידעתי אז שזה הולך לקרום עור וגידים לכדי אלבום של ממש. נפגשנו אצלו באולפן, היה חיבור מידי, ואחרי כמה פגישות ארוכות ומלאות באסוציאציות ומחשבות, החלטנו ללכת על זה – ולהפיק אלבום קונספט שלם שעוסק בחרדה. פסיכולוג שכותב על חרדה. איכשהו גם השתכנעתי בסוף לשיר בעצמי, לכשעצמה חוויה מכוננת. 

העבודה עם צח הייתה מרגשת ומעשירה כמעט כמו תהליך היצירה שקדם לה. צח הוא שד מוכשר, הוא אחד האנשים המיוחדים ביותר שהכרתי בחיי – אישית ומקצועית. אני לא יודע להעריך כמה שעות העברנו יחד באולפן, אבל מדובר בכמות זמן אסטרונומית, כמו פסיכואנליזה יומיומית. הוא היה פתוח לכל השיגעונות שלי ולכל הוויז'נים המוזיקליים שהבאתי איתי ואיכשהו הצלחנו לממש את כולם.

לאורך המסע הזה של האלבום פגשתי אנשים מדהימים באמת, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו והנוכחות של כל אחד מהם באלבום הופכת אותו בעיניי למה שהוא. מלבד צח, גם רונן רוט עשה קסמים עם היכולות שלו במיקס ומאסטרינג, קרן טננבאום המופלאה הצליחה לנגן ולתרגם את עיבודי הקשתות של צח בדיוק לחוויה הרגשית שאליה כיוונתי, דן מאיו שדרג מספר שירים באלבום עם האישיות המיוחדת שלו שעוברת בתיפוף, ויונתן אלבלק ושי חזן נתנו לעצמם להתפרע ולהפיק צלילים חד פעמיים. נכון שזו יצירה אישית ופרטית מאוד – אבל היא לא הייתה מה שהיא בלעדיהם". 

אתה פסיכולוג קליני בהכשרתך. האם אין מתח בין הטיפול עצמו והחשיפה שלך כאדם יוצר?
״ודאי שיש מתח, זה בלתי נמנע. זה מחייב אותך לצאת מאזור הנוחות ולהתמקם במרחב חדש לחלוטין. אני מאמין שכל אמן שמשחרר יצירה לעולם, במיוחד יצירה חשופה ואישית, מזמן לעצמו מתח שהוא תוצר של מפגש בין כל הזהויות שלו, אישיות ומקצועיות כאחד. באשר להיותי פסיכולוג, ברור שהמתח הוא מסוג שונה, במיוחד לאור הדרישה המסורתית להיות מטפל 'ניטרלי' או 'לוח חלק'. אבל אני חושב שלאורך השנים הפסיכולוגיה עברה הרבה תמורות, והיום יש הבנה שטיפול הוא קודם כל מפגש בין שני סובייקטים, ושמפגש כזה של מטופלים עם המטפל כאדם, כסובייקט בעל חוויות ותפיסות עולם, הוא בלתי נמנע ולעתים אף חיוני.

בעידן של רשתות חברתיות ומידע זמין בגוגל, אנחנו כמטפלים חשופים יותר מאי פעם, ולרוב אין לנו שליטה על זה. יחסים בינאישיים הם המהות המרכזית של חיי התרבות שלנו, ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר שיתוף בחוויה אישית, דרך יצירה, עשוי לספק גם נחמה ומקור להזדהות – הרגשה של 'ביחד', שאנחנו לא היחידים שחווים את מה שאנחנו חווים.
מעבר לזה, יש משהו בלשחרר יצירה אישית שדומה לתהליך יציאה מהארון, שגם אותו אני מכיר היטב. וכמו בכל תהליך יציאה מהארון, הוא מלווה בהתלבטויות, בחרדה ובמבוכה. אבל בסופו של דבר הוא גם תהליך שמביא איתו קבלה עצמית, גיבוש זהות ו'הרחבה' של העצמי. במובן מסוים אני חושב שככה זה עבורי עם המוזיקה: לקבל את זה שאני ליעד, אני פסיכולוג קליני, וכן, יש בי גם מקום יצירתי וצורך לבוא לידי ביטוי בדרך של כתיבה ומוזיקה. זו פשוט עוד שלוחה של מי שאני. אף אחד מאתנו לא חסין לחרדה, למצבי רוח ולבדידות. גם לא פסיכולוגים קליניים. ולכל אחד יש את הדרך שלו להתמודדות״.

האם מטופלים.ות כבר מגיבים.ות ליצירה שלך שעוסקת בתכנים שעולים בחדר הטיפול?
״למען האמת זה עוד לא קרה, אבל אני מניח שזה עשוי לקרות. בדיוק כפי שמטופלים יכולים להגיב למידע שקראו עליי ברשת, או למפגש אקראי ברחוב או באירוע חברתי. דברים כאלו קורים, אנחנו לא חיים בוואקום. אני אדם כותב ומעורב חברתית הרבה לפני שהפכתי לפסיכולוג, ולכן אני פתוח לשמוע ולדבר על הדברים ש'מפגשים' כאלו עשויים לזמן, יש לזה פוטנציאל לאפשר שיחות מאוד משמעותיות על הקשר הטיפולי ועל רגשות באופן כללי״.

מתי התחלת ליצור?
״אני כותב טקסטים מאז שאני זוכר את עצמי. זה התחיל בימי ׳במה חדשה׳, והמשיך כשירים למגירה, וכ'יומן מחשבות' ואסוציאציות בעקבות הטיפול שלי. בתור חובב מוזיקה מושבע, נראה לי שתמיד הייתה לי את הפנטזיה 'לשחרר אלבום', כמו אותם אלבומים עליהם גדלתי. אסופת שירים שמספרת סיפור, שמעבירה חוויה, שמאפשרת לשומע להזדהות ולקחת את המוזיקה למקום הפרטי שלו ולחוויות האישיות שלו. השינוי המשמעותי קרה בתקופת הקורונה. כמו כולם, מצאתי את עצמי מסוגר בבית ומנסה להבין מה לעשות עם הזמן הפנוי שנוצר. החלטתי ללמד את עצמי הלחנה, עיבוד ותיאוריה מוזיקלית. קניתי סינתיסייזר ונרשמתי למספר קורסים אונליין. מהר מאוד זה הפך מ'סתם תחביב' לפעילות המשמעותית ביותר עבורי; זה הרגיש לפרקים כמו אנליזה עצמית. באופן כמעט טבעי, שירים ישנים התגבשו יחד עם שירים חדשים יותר, ושמתי לב שלכולם יש נושא משותף: התמודדות כזו או אחרת עם חרדות, עם בדידות ועם עולם הנפש. בדיעבד כנראה שזה לא מפתיע. הבנתי שמתגבשת פה אסופה של שירים שהיא בעצם אלבום לכל דבר – עם נרטיב ברור, עם מסר מסוים. במשך כמה חודשים זה היה משהו פרטי ביני לבין עצמי, סוג של מרחב ביניים שבו אני מגשים חלום ישן. ואז החלטתי להעז, ולפנות לצח דרורי״.

מי המודל לחיקוי שלך? כלומר, מהי הצלחה בעיניך, להיות כמו…?
״אני חושב שיש כאן למעשה שתי שאלות שכל אחת לוקחת אותי לכיוון קצת אחר. מוזיקלית, האמנים שמהם אני שואב השראה הם ביורק, רדיוהד, בון איבר, הסמית'ס, דייוויד בואי, פרפיום ג'יניוס, ג'יימס בלייק וכמובן – אביתר בנאי. גם הספוטיפיי שלי יעיד על כך. כמעט כל אלבום של כל אחד מהאמנים האלו לקח אותי בשלב כזה או אחר בחיי למסע שבלעדיו לא הייתי מי שאני היום כאדם, לא רק כיוצר. טקסטואלית – אני לא יכול ולא רוצה לנתק את עצמי מהפסיכואנליזה, ולכן אני חייב לציין בהשראות גם את הכתיבה של פסיכואנליטיקאים כמו תומאס אוגדן, ווילפרד ביון שאפילו מסומפל בשיר הפותח של האלבום, והיינץ קוהוט.

יחד עם זאת, בסופו של יום אני אדם מאוד פרטי. במובן הזה, מודל להצלחה עבורי וגם מקור השראה בלתי נדלה הוא פרנק אושן. בעיניי לפני שהוא מוזיקאי, הוא אמן פסיכולוגי יוצא דופן. לא רק ביצירה שלו, אלא בכל ההתנהלות האומנותית שלו יש משהו מאוד ייחודי, חיבור בין אישי ופרטי לציבורי וגלובלי. בלי יותר מדי יומרות – הוא פשוט מצליח לספק גרעין אותנטי של רגש, כנות וחשיפה לצד שמירה מאוד ברורה על גבולות הגזרה שלו ושל חייו הפרטיים. היכולת להתמיר את שפת הנפש הפרטית והאינטרוספקטיבית שלו לנחלת הכלל, זו הצלחה עבורי״.

'היסטורי' הוא הסינגל השני מתוך האלבום העתיד לצאת. לראשון קראו Concrete and Glass וגם הוא היה מאוד אישי, אלקטרוני, אך קצת יותר דאנסי מ-History. האם החומרים באלבום דומים למה שכבר יצא?
״זו שאלה טריקית, התשובה היא כן ולא. כן – הם חשופים באותה מידה ואישיים מאוד, כולם עוסקים בצורה כזו או אחרת בחרדה, ובסופו של דבר מדובר בשירים שהם 'אינדי-פופ' אני מניח. מבחינה מוזיקלית, יש המון השפעות וסגנונות שמתערבבים יחד לכדי שלם, ניסיון להביא כל מיני רבדים מוזיקליים שמייצגים בצורה כזו או אחרת רבדים שונים בעצמי. והמון עיבודי קשתות. אז אפשר למצוא באלבום קצת פופ וקצת רוק, אלקטרוני ובארוק קלאסי, השפעות אתניות ואפילו השפעות של האוס ומינימל טכנו! אני מאמין שבמכלול האלבום הוא יצירה הומוגנית‎, מבלי להתחייב לז'אנר מוזיקלי כזה או אחר, ולכן אולי התשובה הקצרה והפחות מפותלת לשאלה שלך היא 'כן, יחסית דומה'".

האם צפוי שתופיע מול קהל?
״טוב, זו שאלת השאלות. אני עוד מסויג בנושא. מצד אחד – התשובה האוטומטית שלי היא: 'כמובן שכן, כשיגיע הזמן הנכון'. מצד שני, אני חושב שהתפיסה שלי לגבי הופעה מול קהל היא קצת אחרת. אפרופו קורונה, משהו טוב קרה בגזרת הלייב מיוזיק בעקבות הקורונה שאפשר צמיחה לפלטפורמות שונות של הופעה מול קהל – מקוונות מצד אחד, ואינטימיות יותר מצד שני כגון הופעות סלון. כשאני מדמיין את החומרים שלי בהופעה אני מדמיין מרחב שהוא יותר קרוב בחוויה לטיפול מאשר להופעה במועדון. יש לי מחשבות כמו תערוכה אינטימית שהיא גם הופעה מוזיקלית, או מרחבים אינטימיים יותר שמאפשרים גם שיח רגשי פתוח וגם הופעה מוזיקלית. שילוב בין ויז'ואלס, מוזיקה, ושיח בלתי אמצעי. אבל ימים יגידו, אם יש משהו שלמדתי מכל התהליך של השנתיים האחרונות זה להישאר פתוח וקשוב להזדמנויות שמגיעות ולתחושות שלי מולן".

—

אתר הבית של Mental Notes

חשבון האינסטגרם

צילום ועריכה: אלעד דני