איגי פופ מבוגר. סנדק הפּאנק מתחילת שנות השבעים הפך למיליונר בן 75 שהוציא 19 אלבומי אולפן ולאמן בקנה מידה כמעט היסטורי, אבל גם למוזיקאי שעלול להיות מבוגר מדי לרוקנ'רול. לכן ראינו אותו הולך לכיוונים מוזיקליים אחרים בשנים האחרונות, מהפוסט-רוק של Post Pop Depression, דרך מוזיקה אלקטרונית ב-Teatime Dub Encounters עם אנדרוולד ועד לאמביינט ב-Free.
אפשר להבין אותו. הפּאנק הקלאסי והרוק הפכו לז'אנרים נישתיים יותר, וקשה לשחזר את הזעם הקדוש של הסטוג'ס כשאתה מזדקן. למרות זאת, ב-Every Loser פופ חוזר לשורשים עם האלבום הרוקיסטי ביותר שלו מאז 2003. הגארדיאן הגדיר את האלבום כ"חיבוק קבוצתי של רוקרים מזדקנים", וההגדרה הזאת מתחברת לרשימת המשתתפים המרשימה שיש באלבום: מלבד פופ מנגנים כאן מוזיקאים מגאנס אנד רוזס (דאף מק'אגן), רד הוט צ'ילי פפרס, פרל ג'אם, בלינק 182 (טרוויס ברקר), ג'יינס אדיקשן ופו פייטרס (טיילור הוקינס המנוח, שנפטר לפני צאת האלבום). Every Loser אכן עלול להיתפס כמו עוד אלבום שמאפיין את התוצרים האחרונים של רוב הלהקות האלה: לא רע בכלל, אבל לא מתקרב לרמה שלהן בשיאן מבחינת המוזיקה, הטקסטים או האנרגיה. אבל הוא שונה. זהו אלבום של רוקר מזדקן מהסוג המודע לעצמו, חוויה נדירה כשלעצמה, וכפי שתוכלו לשמוע כאן, הוא נפתח הכי חזק שאפשר:
סוגר חשבונות
אחד הנושאים המרכזיים של האלבום הוא מעין סגירת חשבונות של פופ עם עברו. השיר הראשון, Frenzy, נשמע כמו התלהבות פּאנקיסטית טיפוסית בקצב מסחרר, שבה פופ שר על איבר המין שלו ועל כך שהוא מטורף, עד לשורה אחת שכמעט ונבלעת באמצע הבית השני: Give me a try before I fucking die. הדיסוננס הזה מתבטא בשירים נוספים באלבום, כמו Strung out Johnny שבו הוא מדבר על סמים, או Modern age Rip-off, שיר מצוין שבו פופ מגדיר את עצמו כמעין חיקוי של מה שהוא היה בעבר.
הפער הזה מתבטא גם בשירה של פופ. המוזיקה שמלווה אותו היא בקצב גבוה במיוחד, ורשימת המתופפים מרשימה מאוד (הוקינס, ברקר וצ'אד סמית'), אך הרוק שהוא יוצר כאן יותר מורכב מכך. המוזיקה אמנם חזקה, מהירה ועשויה להרגיש מעט רועשת או דומיננטית, ואנחנו לא רואים מורכבות מלודית יוצאת דופן, אבל השירה של פופ מרתקת. איגי פופ של 2023 לא שר כמו איגי פופ של 1970, והשירה שלו היא קצת יותר איטית ופחות מלודרמטית. בזמן שעבר הוא הפך למספר סיפורים טוב יותר, וגם אם הטקסטים מרגישים יותר פּאנקיסטיים ופחות מורכבים בהשוואה לאלבומיו הקודמים, הוא מצליח לגשר על הפער.
המוטיב הזה ממשיך גם בשירים נוספים, כמו Morning Show שנשמע יותר כמו Post-Pop Depression (האלבום הטוב ביותר של פופ בעיניי, שיצא ב-2016) ומציג מעין תחושת ריקנות. "הכאב שיש לי על הפנים לא נפל עליי מהחלל", הוא שר, ומחליט להתאושש וללכת לתוכנית בוקר בכל זאת. בטייק סמי-אקזיסטנציאליסטי על פאולה וליאון, איגי פופ מודה שהוא התמודד – ומתמודד – עם הרבה דברים, אבל ממשיך בכל זאת. יש שיגידו שהאלבום הזה הוא "צעד אחורה" של פופ למחוזות שבהם הסתובב במשך שנים, בשונה מרוב אלבומיו שיצאו כבר במאה ה-21. אבל בעיניי יש בו מעין רפלקציה על קריירה ארוכה במיוחד. הוא הולך חזרה לבית ילדותו, בצעדים מפוכחים ומדודים.
הכי חזק, ואז להתלונן
גם במסגרת ההנחות האלה, האלבום מעיף למאזין את המוח. Neo Punk, השיר השביעי, הוא הקצבי והקליט ביותר באלבום. אחרי הדכדוך של המורנינג שואו, פופ מעלה הילוך ופותח את רצף השירים הטוב ביותר כאן, בשיר שכולו ביקורת על הפּאנק: "דפקתי את עצמי כדי שלא אתאבד / השיער שלי כחול וכך גם המרשם". הקצב הזה ממשיך ב-All The Way Down ו-Comments, שירים שבהם פופ נכנס להילוך הכי גבוה שאפשר ואז יורד על עצמו. הוא תיאר זאת בעצמו: "לפני שהקלטנו את All the way down הגיטריסטית בלהקה שלי הראתה לי סרטון שלי מהופעה, והתגאיתי בזה שאני עדיין יכול להיות ב-'Beast mode' על הבמה. השיר הזה נכתב בדיוק על זה: אתן את הכי חזק שלי ואז אתלונן קצת".
זה תיאור מושלם אווירת האלבום, והוא גם מתחבר לשם שלו ("כל מפסידן"). איגי פופ רוצה, ויכול, להיות פּאנקיסט או רוקיסט או כל דבר מגניב אחר. אבל הוא יכול להיות הרבה מעבר, באיזו גרסה צינית של החיים עצמם. אני לא יודע אם זה האלבום האחרון שלו, או לכל הפחות אלבום הפּאנק האחרון שלו בהתחשב בתנועות החדות שהוא עושה בין סגנונות באלבומיו האחרונים. אבל זאת מתנה גדולה ממוזיקאי גדול באמצע העשור השמיני לחייו. מוזיקאי שמצליח להתמודד עם הזמן ולצחוק על עצמו כשהוא מלווה בגיטרות ותופים דומיננטיים, ואולי הרוקר שמזדקן בסטייל יותר מכל אחד אחר.
COMMENTS