הדרופ של קנדריק, הקאמבק של ליז פרייז'ר, הסטייל של הארי – לא היה משעמם ב-2022. צוות הספינה כרגיל מתגייס לספר לכם על כל האלבומים, השירים וההופעות שעשו לנו את השנה. מתחילים…
Kevin Morby – This is a Photograph
יש אינספור שירים בעולם שמתאימים לריצה, או להתכרבלות מתחת לפוך, או לריקוד פרוע, או אפילו סתם לרביצה בצ'יל על הספה. אבל לי אישית יותר קשה למצוא שירים שמתאימים ספציפית לאקט ההליכה. נו, הדבר הזה שאתם עושים כשאתם לא על קורקינטים. בין אם זו הליכה דרוכה לתפוס אוטובוס לעבודה בראשון בבוקר, טיול חסר כיוון עם הכלב, או שיטוט נעים וחסר דאגות בשדרה בשבת בין ערביים – אבקש להכתיר את אלבומו החדש של קווין מורבי כאלבום ההליכה המושלם. ובשנה שבה פחות "חרשתי" על אלבומים לעומק, אולי בגלל העומס האישי שלי, ואולי כי פשוט לא היו מספיק כאלה שהצדיקו עבורי את ההתעמקות – זה בדיוק מה שהייתי צריך. אלבום שילווה אותי במסעותיי היומיומיים מנקודה א' לנקודה ב'. כי הרי זה בדיוק מה שהם: מסעות קטנטנים. חסרי משמעות אולי, זניחים, אך פואטיים בפשטותם, מסמנים את הזמן העובר בכל צעד וצעד. קווין מורבי מצליח למצוא את הפואטיקה ביומיומיות: הוא החבר החצי סטלן חצי ידען שמראה לך את המקומות הכמוסים של העיר, ועושה את זה בשיא הנונשלנטיות והנדיבות, מדי פעם זורק לך איזו תובנה שלא ברור לך אם היא דבילית או גאונית. הוא עצמו הגדיר את האווירה האורבנית החצי נוסטלגית שלו לפני כמה שנים בשיר המושלם City Music, ומאז אני קהל שבוי.
האלבום החדש שלו ממשיך את הקו טוב-הלב והחומל מאלבומיו הקודמים, כזה שמוצא את היופי של קרני האור כשהן נופלות בזווית הנכונה על קירות הבניינים האפורים, ששומע את הציפורים המצייצות בעצים חזק יותר מאשר את הכביש הסואן. האלבום נפתח עם הקדמה של חצי דקה שבה אנו שומעים את קולות העיר (או אולי עיירה?) ומיד יכולים לדמיין תמונה מעורפלת, לא בטוח ממתי. הוא כאילו אומר לנו: הישענו אחורה, אבל חדדו את חושיכם לרגע. זוהי מוזיקה ויזואלית. והקטע השני הוא אכן תיאור פשוט של תמונה: חלון אל העבר. נסו רגע לדמיין תמונה ישנה של אבא שלכם מכסח את הדשא, כשעוד הייתם תינוקות רכים, או תמונה של אימא שלכם מחייכת בחצאית, לפני שבכלל הכרתם אותה כ"אימא", תחת השמש של טקסס. וזה בכלל לא משנה אם אי פעם הייתם בטקסס, אתם יכולים להתחבר לתמונה הזאת באופן הכי מידי שיש. רק האימג' הזה יכול להעלות דמעות בעיניים וחמימות לא מוסברת בלב. גם הקטעים הבאים, כמו A Random Act of Kindness (איזה שם יפה לשיר), או הדואט היפהפה עם אמנית האינדי-פולק ארין ראה (השיר האהוב עליי באלבום כרגע), משרים מין אווירה קסומה של פעם מעורבבת בעכשיו. מורבי לא ממהר לשום מקום. הוא עוצר ומסתכל על החיים, מדקלם לעצמו מנטרות בקולו הנעים והלא מתאמץ, נהנה לפרוט על הגיטרה שלו – באמת נהנה. הוא מקפיא תמונות בראש ומעביר אותן אלינו דרך שירים. וזו מהות כל האלבום, שכשמו כן הוא: תמונה שאפשר להקשיב לה.
להאזנה
Benjamin Clementine – And I Have Been
לבושתי, לא הייתי ממש מעודכן בפועלו של היוצר הבריטי בנג'מין קלמנטיין (או כמו שאני אוהב לקרוא לו: בנימין קלמנטינה) עד לאלבום הזה, שיצא ממש חודשיים לפני תום השנה ועלה מיידית לפסגת אלבומי השנה שלי. כבר בקטע הפותח לא היה לי סיכוי, הוא לפת אותי בגרון ולא שיחרר. בחייאת, עצרו רגע את הקריאה, שימו את השיר הזה באוזניות בווליום רציני, תשמעו לפחות דקה ממנו, ותגידו לי שזה משהו שאפשר להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה. העיבוד הסופר מינימליסטי, מבוסס על בס קלידים – יותר נכון קליד – צליל אחד חודרני, מפעפע, ללא הרמוניה או ליווי כלשהו. כמו צעדים מתקרבים ומאיימים – ההפך הגמור מהצעדים הרגועים של קווין מורבי הנזכר למעלה. ואז קולו חמור הסבר של קלמנטיין נכנס. קול של משורר מאובק, טרובדור שבור, נביא זעם עדין. לעיתים מאנפף, לעיתים עמוק כמו תחתית של חבית יין מיושנת, לעיתים לוחש, ולפתע זועק. הזעקה הזאת תפסה אותי כל כך לא מוכן, שהיא טלטלה אותי פיזית. הדרמטיות שלה מתנגשת עם המינימליזם המוזיקלי ברקע, אך לאט לאט גם המוזיקה מדביקה את הקצב. נוספים כלי מיתר קופצניים, והעיבוד מתעבה ומתעבה עד לשיא קולנועי באופיו. וכך נקבע הטון של שאר האלבום – כמו פסקול לסרט שלעולם לא ייצא. הטון חמור הסבר של קלמנטיין נשמע כמעט אופראי, אבל זה זמר אופרה שנאבק עם עצמו ועם הקול שלו. הוא מתאמץ ונסדק, כמו מנסה להשאיר את הראש מעל המים באמצע סופה בים. אך אל תטעו, יש גם הרבה עדינות ורוך באלבום הזה, גם אם רוך מחוספס בקצוות. תקשיבו למשל לקטע הפסנתר האינסטרומנטלי Last Movement of Hope – עדיין לא החלטתי אם הוא מעורר שלווה או שהוא פצצת דיכאון. אולי שניהם.
גם המילים של קלמנטיין תואמות את המוזיקה האפלה. מילים של משורר אמיתי, שנכתבות עם קסת ודיו תחת אור העששית: מסתוריות, מתפתלות, חמקמקות. כשחקרתי קצת על פועלו לקראת הכתיבה, גיליתי שבעברו הוא היה חסר בית בפריז (ואכן יש בו מן התיאטרליות הצרפתית ברוח "עלובי החיים"), ושהוא התגלה על ידי מפיקים במקרה כשניגן במטרו. איזה מזל שזה קרה. גילוי נוסף הוא שבשנת 2019 קלמנטיין זכה לאות כבוד כאביר מסדר האמנויות והספרות הצרפתי, כהוקרה על תרומתו הגדולה לתרבות. ואולי שני פרטי המידע האלה משלימים בצורה מדויקת את אופיו המוזיקלי של בנג'מין קלמנטיין: אביר חסר בית.
להאזנה
Stromae – L’enfer
באמת, קשה לי להסביר את התופעה המטורפת הזאת שנקראת סטרומאה: המלאך האפל שהפציע לחיינו אי-אז בסוף שנות האלפיימז, ומאז הוא רק משתכלל, מחדש, חוקר צלילים ודרכי הגשה שונות, פתאום נעלם, מופיע מחדש, פגיע, עדין, אגרסיבי, חשוף ומסתורי. הוא אחד מאמני הפופ המקוריים, הוורסטיליים, המרשימים והתמיד מסקרנים של האלף החדש, וכיף שהוא חזר אלינו עם אלבום רענן השנה, לאחר הפסקה ארוכה בשל בעיות רפואיות כאלה ואחרות שמנעו ממנו להופיע ולהקליט באופן מסודר. אחד הסינגלים שיצאו לקראת צאת האלבום, הוא היצירה הממוטטת הזאת שנקראת בפשטות: 'גיהינום', אשר עוסקת בנושא הטעון של דיכאון ומחשבות אובדניות בצורה מאוד אישית, ישירה ולא מתנצלת. זה מסוג הדברים שרק אמן חכם ורגיש כמו סטרואמה יכול לעשות ולצאת מזה גדול. ההופעה הראשונה של השיר הייתה במהלך ראיון בשידור חי, וזה קטע פשוט מדהים שחובה לצפות בו – כמובן רצוי עם כתוביות כדי להבין את הטקסט (למי שאינו דובר צרפתית). אבל איכשהו גם בלי התרגום, סטרואמה מצליח להעביר את כל מנעד הרגשות המטלטל כחץ היישר לתוך הלב, ללא צורך בתיווך. גם הקליפ הרשמי של השיר מצוין. ואחרי שתסיימו עם שני אלה, רוצו גם לצפות בביצוע שלו בטייני דסק שעלה ממש לאחרונה. איזה תענוג שיש לנו סטרואמה בחיים.
ROSALÍA – LA FAMA (ft. The Weeknd)
אם הצלחת לגרום לי למקם בטופ את The Weeknd שהמאיס את עצמו עליי בשנים האחרונות, כנראה שאת עושה משהו נכון רוסליה! הדואט המעולה הזה יצא על התפר שבין השנה הקודמת לזו הנוכחית, כסינגל המוביל לאלבומה המצוין של רוסליה – היוצרת הקטלונית והאייקון התרבותי המהרס. כולם כבר הספיקו לעוף השנה על אלבומה של רוסליה מכל זווית אפשרית, ובצדק: מדובר כנראה באמנית הפופ המיינסטרימית הכי ניסיונית שהייתה לנו בעשור האחרון, כזו שמצליחה להיות נערצת על ידי מיליוני צעירים פוחזים בכל העולם ולשבור את הטיקטוק בלהיטים מיידיים, ועדיין איכשהו לדחוף קדימה, הצידה, למעלה ולמטה את גבולות הז'אנר המוכר לעייפה. LA FAMA ('התהילה') הוא אולי השיר הכי נעים ואוורירי באלבומה החדש, והוא עוסק, כמתבקש משמו, במחיר התהילה – הפיתוי הגדול שבה, אך גם הריקנות והבדידות שמלוות אותה. העיבוד משלב בטבעיות בין השפעות של מוזיקה דומיניקנית חושנית יחד עם אלקטרוניקה עדינה, כשבמקום הגיטרה האקוסטית שמאפיינת את סגנון הבצ'אטה הלטיני, הבסיס המלודי של השיר מורכב מקולה הקצוץ לפרגמנטים של רוסליה עצמה. הזרות המיוחדת הזאת – כלי שהוא לא באמת כלי – ממקמת אותנו כבר מהשניות הראשונות במרחב מוזיקלי מוזר, כמעט חייזרי. ואם אכן יש חייזרים, אין ספק שרוסליה היא החייזרית הכי מגניבה שהגיע לבקר אותנו לאחרונה.
Kendrick Lamar – Mirror
בצירוף מקרים מעניין, גם כאן אנו פוגשים שיר שעוסק במחיר התהילה, וגם כאן יש סאונד אנושי מעוות שמהווה את הבסיס המוזיקלי: הביט של השיר הזה הוא למעשה… צקצוק בפה. או לפחות הדמיה של צקצוק בפה, שמייצרת מעין שטיח מוזיקלי לאורך כל השיר. מאז הקלאסיקה המופתית Drop it Like it's Hot של סנופ דוג לא שמעתי ביט צקצקני כל כך מגניב. הקטע שסוגר את אלבומו האחרון והמהולל של קנדריק לאמאר, הוא יצירה קטנה שמפנה את המקום של תצוגת התכלית הראפרית ששורה על רוב האלבום למשהו אחר: הדבר הכי קרוב לשירה "רגילה" שנתקלנו בו מזה זמן רב אצל קנדריק. הוא שר בפתיחות, הקול שלו מחוספס, גואה, ומצליח באמת לרגש ולייצר חמלה. משפט המפתח של השיר מבריק בפשטותו, על רקע כינורות משתפכים: "I Choose Me, I'm Sorry". "אני בוחר בי, אני מצטער", קנדריק מכריז בתוכחה נואשת בפני מעריציו, שתולים בו תקוות וציפיות שהוא לא יכול ולא רוצה לעמוד בהן. לקראת סוף השיר מגיע עוד משפט מדהים, אולי הכי יפה בשיר, שהוא התשובה שלו לכל אלו שציפו ממנו להיות המשיח הבא: "Sorry I didn’t save the world my friend / I was too busy building mine again". וכך לאורך השיר, הוא חוזר על זה כמו מנטרה כדי לשכנע את כולם ואת עצמו: הפעם הוא שם את עצמו במרכז. וזה משפט שגם אם אתה קנדריק לאמאר וגם אם לא, כל אחד יכול למצוא בו את עצמו בתקופות מסוימות בחיים. לפעמים צריך לבחור בעצמנו.
Lizzy McAlpine – Doomsday
אז לאט לאט אני מגלה שלא משנה כמה אתבגר (וזה אשכרה קורה כל שנה משום מה), תמיד תהיה לי חולשה לשירי פרידות נעורים. כשהם עשויים טוב, הם צובטים בלב באופן כל כך טהור ונקי משיפוטיות, שאין דרך להתנגד אליהם. בשנה שעברה זה היה Driving License ההורס של אוליביה רודריגז שקרע את ליבי, והשנה תופס את מקומה בקטגוריית "אהבת תיכון" השיר של הסינגר-סונגרייטרית האמריקאית ליזי מק'אלפיין. הקונספט מאוד פשוט: פרידה היא מוות קטן. וכל מה שמק'אלפיין מבקשת בשירה, הוא מה שרבות ביקשו לפניה במילים קצת אחרות: הרוג אותי ברכות. "נתק את המכשירים בזהירות, אני לא רוצה מוות אלים". אין תחינה יותר ישירה, פשוטה וקורעת לב מזו. אני מניח שרובנו הרגשנו משהו דומה לזה פעם בחיים לפחות. הוייב המוזיקלי הוא לגמרי אינדי-פופ-רוק נערי, אבריל לאבין שכזה, שיכול להתאים עם שחור בעיניים וטי-שירט קרוע של להקת רוק מהניינטיז שאף פעם לא שמעת באמת. וזה עובד על מלא.
Lissie – Unravel
ומליזי עם שני Z בשם, נעבור לליסי עם שני S בשם (שתיהן אליזבת' במקור). באמת שאין לי מושג איך הגעתי למוזיקאית האמריקאית שחיה לה בחווה מבודדת באייווה וכותבת שם שירים יפים בסגנון קאנטרי-פולק, עם ניחוח של אבק מדבריות ומסבאות נידחות בצידי הדרכים. אולי ספוטיפיי גילה לי אותה, אולי אחד מחבריי או חברותיי (זה הזמן להתוודות, מי שלא תהיה). בכל מקרה, ברגע שהפזמון היפהפה נח על אוזניי, הוא לא עזב את המתחם. הקול העמוק והשקט של ליסי בבתים לפתע נוסק השמיימה בפזמון כציפור נפש רחבת כנפיים – מרשימה ומפוארת, אך עדיין שומרת על עדינותה, באופן שהזכיר לי מעט את דולי פרטון של פעם. זוהי צעקה רכה, מדויקת וגבוהה, שמיד חוזרת לנמוכים, והמעבר הזה מרטיט אצלי כל נים בגוף. שיר פולק פשוט ויפה על אהבה נכזבת, ועל מחשבות בנסיעה בדרך לקליפורניה. לפעמים לא צריך יותר מזה. איך לואין דייויס אמר בסרטם המכונן של האחים כהן: "אם זה אף פעם לא היה חדש, וזה אף פעם לא מתיישן – זה שיר פולק".
פלייליסט שירי השנה של ירון ברוידא
Big Thief – Dragon New Warm Mountain I Believe in You
אם הייתי צריך לבחור שתי מילים שיצליחו לתאר את מה שאני מרגיש כלפי האלבום הזה, יהיו אלה 'מרחיב לב'. שעה ועשרים אורכו עם הרבה פולק יפהפה ועדין, אבל גם הרפתקני לא מעט פעמים. הלהקה הצליחה בצורה די מרשימה לשדר נחמה ורוגע בלחנים ובמילים שלה, ולצד זאת לאתגר את המאזינים עם צלילים לא שגרתיים. יש לי חיבה לשירי פתיחה והאלבום הזה הזכיר לי למה. ב-Change שפותח את האלבום, במשך כמעט חצי דקה יש רק סאונד של סנר וגיטרה חלושה. מינימליזם שיכול היה להישמע כמו עשרות שירי פולק מהשנים האחרונות. אבל כשהקול של אדריאן לנקר מצטרף קורה הקסם. כל מילה בבית הראשון מתארכת ונמתחת, נוגעת בעוד רגש, עד שבפזמון המילים חוזרות בקצב שוטף, כמו סגירת מעגל טובה. זה לא רק הקול של לנקר שעושה את השיר, זה האומץ של הלהקה להסתפק במעט כלים וביכולתם לנגן רק את מה שצריך. התוצאה היא שיר מרגש מאין כמותו.
בשאר האלבום הלהקה לא מסתפקת בטריק הזה, ומפליגה למחוזות שנשמעים לרגע כמו הרכב מוזיקה אפאלאצ'ית מסורתית. אלמנטים כמו כלי ההקשה המוזרים ב-Time Scraping וב-Wake Me Up to Drive הם רק שניים מהרגעים האלה. אם יש משהו שאני אוהב, זה כשאמנים לוקחים סאונד מוכר ומעקמים אותו, וזה בדיוק מה שההרכב עושה בקטע הסיום Blue Lightning. הגיטרה, שיכולה בקלות לתת סולו פולק-קאנטרי גנרי, מקבלת אפקט שרק אלוהים יודע רק מהו, ומתקבל סאונד חצי שבור ונפלא. זהו שיר סיום לאלבום שמנסה הרבה וגם מצליח. היומרה הזו של אלבום כפול היא משהו שהיום אנחנו רואים רק מדי פעם, ואצל טווח אמנים מצומצם. הרבה פעמים זה גם לא עומד בציפיות. אבל פה באלבום אין דקה מיותרת. כל צליל באלבום הוא עוד פיסת שטיח אדום שנפרשת ללב ולאוזניים של כל מי שישמע אותו.
להאזנה
Drugdealer – Hiding in Plain Sight
הדרך של אלבום להתחבב על האוזניים שלנו יכולות להיות מגוונות. יהיו אלבומים שהחדשנות שלהם תתפוס אותנו, אצל אחרים אולי העובדה שהם קליטים. ויש אלבומים כמו זה של מייקל קולינס, הידוע יותר בתור Drugdealer (סוחר סמים), אלבום שכולו מופת של ביצוע עם סאונד מושלם מתחילתו ועד סופו, שנשמע כמו עוד פנינה מלורל קניון בסבנטיז. נגיע גם לכתיבת השירים של קולינס, אבל ההפקה שלו באלבום הזה מציבה מטרה להפוך כל צליל וצליל באלבום לקטיפה לאוזניים. כבר בהתחלה, כשהצלילים הראשונים של 'Madisson' מתחילים להתנגן, גיטרת הלאפ סטיל, התופים וקולות הרקע מזכירים את סטילי דן ברגעים היפים ביותר שלהם. ובשיר שכולו געגוע לאישה, ההפקה הולכת מושלם יד ביד עם המילים. ב-'Pictures of You' שבו קולינס משתף פעולה עם קייט בולינגר, השירה שלה היא כמעט לחישה, ומתקבל שיר שיש לו לכאורה פחות נפח בהשוואה ליתר האלבום, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לקסם קטן באמצע.
אם הייתי צריך לבחור חוט שמקשר בין כל שירי האלבום היו אלו התופים הקראנצ'יים שעושים את עבודתם נאמנה, כבסיס איתן למגוון שירים. גם ב- 'To Live and Drive in LA' האינסטרומנטלי והנפלא שבו אנחנו מקבלים סולו סקסופון משוגע ובס שמן ונפלא, התופים מחזיקים את הכול וגורמים לשיר להישמע כמו חלק לגיטימי באלבום ולא סטייה הצידה מהקו האומנותי. גם ב- 'Baby' שבו השירה וכלי הנשיפה הם המרכז של הפזמון מלא האנרגיות, התופים הם אלו שרועים את העדר ומובילים את השיר. למרות שרוב האלבום נשמע כמו נסיעה בקבריולט בלוס אנג'לס של שנות השבעים, 'Posse Cut', הקטע האחרון, הוא כמו קפיצה קדימה בזמן. שיר ארנ'בי נפלא שנותן לאלבום קצת טעם אחר בסיום ומראה שקולינס יכול לשחק בכמה מגרשים. ואולי זה בעצם ספויילר לאלבום הבא? לסיכום, האלבום הזה של סוחר סמים מנסה, וגם מצליח, להישמע כמו מוזיקה מפעם. מחווה מהודקת וכיפית שמאז שיצאה, אני לא מצליח להפסיק לשמוע אותה.
להאזנה
Gabriels – Angels and Queens, Part 1
גם האלבום הזה, כמו של Drugdealer, הוא אלבום שהכוח החזק שלו מצוי בכך שהוא שואב השראה מזמנים אחרים. במקרה של השלישייה הלונדונית מדובר בזמנים יותר רחוקים כרונולוגית. השילוב של גוספל, ארנ'בי וג'אז לצד האסתטיקה של הקליפים זורק את המאזין חזק אחורה לפיפטיז ואפילו קצת לפני. האם אני מתחיל להגיע למצב שהנוסטלגיה המוזיקלית מנצחת אצלי? אם תשמעו את האלבום הזה תבינו שכנראה שלא. הסולן ג'ייקוב לאסק אמנם נשמע לרגעים כמו נינה סימון ולרגעים כמו כומר בכנסייה, אבל אלו הדברים הקטנים שמפוזרים לאורך האלבום שהופכים אותו, למרות הכול, לעדכני.
אלו למשל טיפות של אלקטרוניקה בקטע הפתיחה המופתי 'Angels and Queens', מכונת התופים ב- 'Remeber Me', והסינתיסייזרים המושלמים בקטע הסיום היפהפה 'Mama'. הדברים הללו הם אף פעם לא מרכז הכובד של השירים, אלא יותר כמו תבלינים המפוזרים בעדינות כדי להזכיר לנו שזהו אלבום שנוצר השנה.
לצד זאת, יש באלבום אלמנטים אחרים שההרכב מביא כדי לתת לנו תחושה שזו מוזיקה מפעם: כינורות שחוזרים לא מעט, מחיאות כפיים שמרימות את השיר ב- 'Remeber Me', או קונטרבס ב- 'Taboo' הנפלא.
לצד זאת, מה שבאמת הופך את האלבום לממכר הוא השירה של ג'ייקוב לאסק. הקול שלו לעתים מרגש, לעתים פ'אנקי, וגם מערער או כועס לעיתים. הוא עולה גבוה, מפיק הרמוניות משובחות וגם נמרח קצת בשירים העצובים יותר, ובעיקר אף פעם אי אפשר להתעלם ממנו. לצד ההפקה המושלמת, לאסק מעמיד פה נוכחות מוזיקלית של זמר כמו שאנחנו לא שומעים לעתים קרובות. מבט אחד בקליפים שלהם, בכלל משלים את מעמדו כאקס פקטור של ההרכב. אני לא בטוח שלמקם את האלבום הזה תחת ז'אנר ספציפי עושה עמו חסד. ההקשבה לו משולה לצפייה בסרט בשחור לבן שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
להאזנה
Eamon – Come on Through
קטע פ'אנק מלא כלי נשיפה ושירה מלאת נשמה מאז ומתמיד היה מתכון בטוח לשמח את ליבו של כל אדם עם אוזניים, לב ואגן שמוכן לנוע. הקטע הזה של הזמר Eamon עושה בדיוק את הדבר הזה ובמקצועיות מרשימה.
הגיטרה עם הסאונד המעובד בבתים וזמרות הליווי בפזמון מלא האנרגיה משלימים תמונה של שיר מלא נשמה שמרגיש כמו רגע מוצלח בוודסטוק.
Seb Martel – My Best Friend
סב מארטל הצרפתי יודע מה לעשות עם גיטרה אקוסטית. בכל האלבום שיצא השנה הגיטרה נוכחת, אבל תמיד משרתת קו מוזיקלי גדול יותר. בקטע היפהפה הזה הוא נותן לה לרוץ על ארפג'יואים מהירים של אקורדים פשוטים ויפים, ויחד עם התוף היא מהווה מנוע ששומר את השיר מלא אנרגיה. כשהוא שר יחד עם סינדי פוץ' בקול גבוה וקצת חלוש בהרמוניות מעל הגיטרה, אנחנו נותרים עם אפס רגעים בשיר שהם לא תענוג לאוזניים.
Kendrick Lamar – The Heart Part 5
בגדול, השיר הזה הוא דוגמה טובה לסאונד של קנדריק בשנים האחרונות. תערובת של ג'אז, סימפולים מדויקים, טקסט מהודק ופלואו על השנייה. אין פה המון דברים חדשים, אבל יש את כל הדברים שגרמו לנו לאהוב את קנדריק ארוזים היטב. השיר נפתח בתודה למעריצים שלו וממשיך לטקסט, מהטובים שלו בעיניי, על הדינמיקה של האדם השחור עם הסביבה שלו, עם הקהילה שלו ועם עצמו. יחד עם קליפ כזה, איך אפשר שלא להנות מהשיר?
Stromae – Multitude
המוזיקאי הבלגי סטרומאה נדמה בעיני כסערה מושלמת: ליריקן מבריק שמזכיר שילוב של דילן עם איזו עוקצנות של חכמת רחוב עכשווית, קול נפלא המזכיר את ז'ק ברל, ויכולת ללהטט בין שנסונריוּת ובין היפ-הופ, תלוי בקונטקסט. המראה האנדרוגיני המסוגנן והמיוחד שלו עלול להתפרש כלא נגיש, אבל היכולת שלו להכיל ריבוי קולות היא הגורמת לכל כך הרבה מעריצים מרחבי העולם לאהוב אותו. האלבום Multitude שהוציא השנה הוא בעיניי היצירה המגובשת והטובה שלו עד כה. גם בשל ההפקה המצוינת וגם כי הוא מתגלה פעם אחר פעם לא רק כמוזיקאי ענק, אלא גם כליריקן מהטובים שפועלים היום בתעשייה.
בקרב מוזיקאים מצליחים בסדר גודל של סטרומאה, הוא בולט בייחודיות שלו משום שהמוזיקה שלו אינה רק בידור: קשה מאוד להתעלם מהפאנצ'ים המצמררים, הכואבים, וגם המצחיקים שהוא מעביר בכל שיר ושיר שלו מאז אלבומו הראשון. הוא מסוגל לכתוב על נושאים ברומו של עולם, וגם על רגעי הכאב והאושר הקטנים המרכיבים את ההוויה האנושית של כולנו. הוא כותב אמת שאי אפשר להתחמק ממנה, לטוב או לרע.
להאזנה
Sun's Signature – Sun's Signature
ליז פרייז'ר הוותיקה הוציאה השנה יחד עם בן זוגה לחיים, המוזיקאי דיימון ריס ('מאסיב אטאק' בין היתר), EP יפהפה אחרי שנים רבות של שתיקה. פרייזר, הזמרת והמוזיקאית הסקוטית, הייתה סולנית ההרכב האגדי 'קוקטו טווינס' בשנות השמונים-תשעים, שנחשב לאחד ההרכבים האלטרנטיביים הטובים והחשובים שפעלו בזמנו.
העבודה על השירים ב-EP החדש החלה כבר לפני עשור והשיר הפותח את האלבום אף יצא כסינגל בשנת 2000. אבל לקח לשניים זמן רב להביא את השירים לכדי תוצאה שהם היו מרוצים ממנה, וזה בא לידי ביטוי היטב ברבדים העשירים של ההפקה הפרפקציוניסטית. ריס מביא להפקה השפעות של שני מלחיני פסי-קול ידועים: ברנרד הרמן וג'ון בארי, ומוסיף אווירה של מסך גדול. אבל אין בהפקה תחושה של גרנדיוזיות מופרזת. נוסף על כך, באלבום מנגן לא אחר מאשר הגיטריסט האגדי סטיב האקט ('ג'נסיס') שמביא איתו צליל פרוג-רוק בלתי צפוי. כל אלו הופכים את ההאזנה לחוויה עילאית של ממש.
להאזנה
Weyes Blood – And in the Darkness, Hearts Aglow
כבר היו לי שלושה אלבומים מוכנים בראש כאלבומי השנה, אבל אז הגיח לו האלבום של 'ווייז בלאד' בנובמבר וטרף את כל הקלפים. 'ווייז בלאד' היא מבחינתי בין האומנים הבודדים שקשה מאוד לא לאהוב את כל השירים שלהם. מוזיקאית שכשמאזינים לה, העולם מרגיש כאילו עצר מלכת. יש בה איזשהו חן סבניטיזי נפלא, אולי כי הקול החם שלה מזכיר קצת את קארן קרפנטר. היא מכנה את עצמה 'פוטוריסטית נוסטלגית', והאמת? הליריקה והמוזיקה שלה נשמעות בדיוק כך. אחרי אלבומה Titanic Raising שיצא ב-2019 שהיה אף הוא יפהפה ויוצא דופן, חיכיתי שהיא תוציא כבר אלבום חדש והציפייה השתלמה. קשה להאזין לו ולא להרגיש שהכול יהיה בסדר בעולם הדפוק הזה – לא ממקום צעקני או דביק, אלא מתוך רוך אדיר וכן שהיא משרה על מי שמאזין לה. האלבום הוא חלק שני בטרילוגיית אלבומים, ובועד האלבום Titanic Raising עוסק לדבריה בקטסטרופה אנושית מסוגים שונים; האלבום הנוכחי עוסק ביציאה ממנה. גם בו הליריקה שלה נפלאה ועוסקת בחיפוש הקשר האנושי בעולם שבו הסדקים הולכים וגדלים, ובחמלה שבכוחה להניע את האינדיבידואל וגם את המין האנושי מתוך קטסטרופה למקום טוב יותר.
להאזנה
Plaid – Perspex
הצמד האלקטרוני הוותיק 'פלייד' נמנה כבר בראשית שנות ה-90 בין אומני האמבייאנט וה-IDM הבולטים והטובים. השנה הם הוציאו EP שאינו אחיד ברמתו, אבל הרצועה הראשונה מתוכו, Perspex, היא קטע IDM מצוין לחובבי הז'אנר. היא מזכירה מאוד את העבודות הראשונות שלהם בשל האווירה הסוראליסטית שהיא משרה על המאזינים, ומלווה בקליפ יפהפה כמו עוד רצועות מה-EP.
John Cale – Story of blood feat. Weyes Blood
אין מצב שאני יכולה לחשוב עליו שבו ג'ון קייל יהיה לא רלוונטי. ממרומי גיל שמונים פלוס הוא ממשיך ליצור מוזיקה מקורית, מרגשת ועדיין תמיד להישאר מלך שוליים נצחי כמו שותפו ל'וולווט אנדרגראונד', לו ריד המנוח. השנה קייל שחרר שני סינגלים משובחים מתוך אלבום שעתיד לצאת בינואר 2023. באחד מהם, 'סיפורו של דם', הוא חובר למוזיקאית מופלאה לא פחות – 'ווייז בלאד' הצעירה ממנו בשנים רבות. אבל בניגוד להרבה צימודים כאלו, הוא לא באמת זקוק לה כדי להישאר רלוונטי, והיא לא זקוקה לו כדי לקבל אישור לכך שהיא מוזיקאית מעולה; הם פשוט עושים מוזיקה מצוינת ביחד.
Danny Elfman & Iggy Pop – Kick Me
איגי פופ הוא איקונה תרבותית והצליח להפוך (לאט, אבל בטוח) למוזיקאי מאוד מוערך ועדיין לעשות זאת בלי חולצה. אבל גם כשהוא כבר למעלה בפסגה הוא מצליח לגרום למאזינים להאמין לנימה הצינית והאירונית שלו כאשר הוא לועג לעצמו וגם לתרבות הסלבריטיז; ומבקש שיבעטו בו בין היתר כי הוא סלבריטי ושמוק יהיר. זה פשוט עובד מצוין, והמילים נעות בין התענגות-עצמית ומזוכיזם דוחים למדי. השיר, שנשמע כמו מערבולת טירוף של אינדסטריאל ומטאל-ג'אז, נכלל באלבום האחרון והמצוין של המוזיקאי דני אלפמן, שידוע בעיקר כמלחין פסי-קול לסדרות וסרטים רבים, והוא מומלץ להאזנה בפני עצמו.
Charlotte Adigéry & Bolis Pupul – Thank you
המוזיקאית והזמרת הבלגית ממוצא קריבי שארלוט אדיג'רי והמפיק והמוזיקאי הבלגי ממוצא סיני בוליס פופול הוציאו השנה אלבום דאנס אקלקטי ממתקי במיוחד בשם Topical Dancer. מה שמייחד אותו מלבד ההפקה המעולה, היא העובדה שהוא משלב הדוניזם, דאנס אבל גם עוסק בנושאים יותר רציניים כמו שנאת זרים, גזענות ומיזוגניה. ועדיין, הצמד מצליח להכניס המון הומור דק ולא להפוך את האלבום לכבד. ברצועה האחרונה באלבום, Thank you, אדיג'רי שרה בסרקזם לכל אלו שיודעים הכי טוב ובטח יותר טוב ממנה ו"מודה" להם על כל העצות הטובות:
My inspiration comes from you/ Oh what an honor/ I am not worthy of your kindness/ And noble intentions
מכיוון שאדיג'רי ופופול הם בני מהגרים בבלגיה, סביר להניח שהם חוו לא מעט רגעי אדנוּת וכנראה כתבו את השיר המעולה הזה מתוך ניסיון חיים.
Tamino – The First Discipline
טאמינו, הסינגר-סונגרייטר הבלגי ממוצא מצרי, שזוכה בין היתר להשוואה עם ג'ף באקלי המנוח, הוציא השנה אלבום מהפנט ויפהפה שכבר כתבתי עליו בהרחבה. טאמינו לוקח את השפעות שורשיו המצריים עם הסגנון המערבי, ומשלב אותן באופן מושלם: כאילו אינטואיטיבית הוא יודע כיצד לשרטט באמצעות הנימה הסגנונית המתחלפת את הרגש שהוא היה רוצה לעורר בנו. לדעתי השיר הטוב ביותר באלבום הוא The First Disciple המהפנט, שגם שוחרר כסנונית ראשונה מהאלבום. מבחינה סגנונית אני חושבת שהשיר הזה הוא הסערה המושלמת: טאמינו מצליח לאחד בין ההשפעות שלו בהתאם למהלכי השיר, יש בו ליריקה יפיפייה ותחושה שאנחנו נתונים לחלוטין תחת הכישוף שלו.
Thee Sacred Souls – Thee Sacred Souls
למוזיקת הסול תמיד היה מקום מיוחד בליבי. המקצב הרומנטי והמילים הספיריטואליות יודעות לשחק לי ברגש ולמלא חללים ריקים בגוף ובנפש. ובעיניי מה שהכי יפה הוא שזו בדיוק מטרת הז'אנר! הוא מקיים את ייעודו בצורה מופתית, מגיע היישר מהנשמה של האומן אל נפשו של המאזין. Thee Sacred Souls, הטריו הנפלא מסן דייגו הוא עוד אחד מהשליחים של הז'אנר מהסיקסטיז אל המדיה של ימינו, ואני לא סתם משתמש במילה שליחים. בקטע המעבר של '?Can I Call You A Rose', שיר הפתיחה המופתי מאלבומם החדש, הקרוי על שם ההרכב, אפשר לשמוע את הסולן ג'וש ליין שר: "עשיתי מדיטציה על אהבה ועליך ועל שושנים, והיקום אמר לי, שים את זה בשיר אהבה". לכן זה לא מפתיע שהאלבום כולו נשמע כמו מכתב אהבה של היקום לנפשות החיות שמועבר כשליחות על ידי חברי הלהקה.
שיר הפתיחה נותן את הטון לאלבום אבל לא מספר את כל הסיפור. כדי לקבל את חוויית ההאזנה המושלמת צריך לצלול בלב נקי אל נבכי האלבום, אל מסרים שנשמעים קלישאתיים על הנייר כמו "But Happy Ever After Never Means Forever"; אך כשמבינים ששיר שלם נכתב סביבם ('Lady Love' במקרה הזה), מתקבלת תמונה הוליסטית ועמוקה יותר. לאחר חצי אלבום, בסינגל המוביל מתוכו 'Weak For Your Love' מתחיל להתקבע אצל המאזין הווייב של האלבום, שילוב בין מועדון ג'ז אפוף עשן סיגריות בסיקסטיז לבין ישיבה בכרבול על הספה בערב חורף קריר. את האחרון עוד לא ניסיתי אבל יש לי תחושה שזאת דרך האידיאלית להנות מהאלבום המדהים הזה.
להאזנה
Yaya Bey – Remember Your North Star
אני חושש שנדבקתי השנה בחיידק האהבה. אם בעבר בפלייליסטים השנתיים שלי היה אפשר למצוא בעיקר מוזיקה שחורה שבה הליריקה הייתה פחות רומנטית בלשון המעטה, השנה נראה שהלב שלי התרחב ופינה מקום לרגש החזק מכולם. Yaya Bay היא אחת האחראיות העיקריות לכך. את ביי הכרתי השנה בשיטוט ספוטיפיי מקרי לחלוטין והחיבור היה מיידי. הזמרת האמריקאית ששטה בין כל תחום אומנות אפשרי עד שעגנה בעולם המוזיקלי, ושם היא מצליחה לבטא את עצמה בצורה היצירתית והכנה ביותר, היא הפתעת השנה מבחינתי. ביי היא בתו של הראפר Grand Daddy I.U. שמוכר בעיקר לעכברי היפ הופ ובזכותו היא נחשפה מגיל צעיר לז'אנרים שעיצבו את הפרסונה המוזיקלית שלה. באלבומה החדש, Remember Your North Star, היא מדלגת בעדינות בין ארנ'בי, סול והיפ הופ, וביניהם היא נותנת למחשבותיה לרוץ בספונטניות ולרקום אלבום שהוא ביטוי גשמי לאישיותה.
ביי סיפרה על שמו של האלבום שהוא תזכורת לכך שבסופו של דבר אנחנו רוצים אהבה: אהבה לעצמי ואהבה מהקהילה שלנו. הליריקה בישירים השונים מדברת בדיוק על כך: על אהבה עצמית אפשר לשמוע אותה שרה ב-'big daddy ya' שבו היא מזכירה לגברים בחייה כי "?Ain't I so impressive, baby… I'm the smoothest bitch" אך לא כל גווניה של האהבה הם כל כך נעימים. למשל בשיר הפופי הממכר 'keisha' היא תוהה מדוע הבחור שאוהב דברים יפים אינו מעוניין בה, או השיר עם הליריקה העוצמתית 'reprise', שבו ביי נזכרת במערכות היחסית הכאובות בחייה. הדיון על יחסים ועל הקשר של ביי לעצמה ולאחרים ממשיך להיות עיסוק מרכזי בהמשך האלבום, אך יש מסר אחד גדול יותר שאיתו ביי רוצה שנצא מהאלבום. הוא נחשף בשיר שחותם את האלבום, 'blessings'. השיר הוא דאון-טמפו אלקטרוני שבו התופים לוקחים צעד אחורה מהאחריות לייצר קצב ובכך מפנים את המקום למסר החשוב: "But there's blessings all around me". אנחנו מבורכים והברכה נמצאת סביבנו תמיד, גם בזמנים שבהם קשה לראות זאת: "When it all leaves it's a pain to see". דרך נפלאה לסיים את האלבום.
להאזנה
BLK ODYSSY – COMPLEX OF KILLING A MAN
BLK ODYSSY, הפרויקט המוזיקלי הנפלא של ג'ואן אלקוק הידוע יותר בשם סם יוסטון (SAM HOUSTON) הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לאוזניים שלי בשנה האחרונה. בגרסה המורחבת של אלבום הבכורה של הקולקטיב מטקסס, BLK VINTAGE, שהוא לכל הדעות (שלי ושל אנוכי) אלבום ללא פגם, הסתתר לו שיר השנה שלי: COMPLEX OF KILLING A MAN. השיר עוסק בנושא שמזוהה מאוד עם המוזיקה השחורה: אלימות, ובפרט אלימות משטרתית. הליריקה עוסקת בנושא כואב ורגיש שיוסטון מכיר מקרוב, שכן בצעירותו בניו ג'רזי אחיו מת בידי שוטר. אם בהאזנות ראשונות לא הצלחתי להבין מה כל כך מושך אותי בשיר הזה, כשצפיתי בקליפ של השיר האסימון נפל. העיניים חוזות ביוסטון וחבריו מתמודדים עם אלימות בשכונה ומצד המשטרה, אימג'ים שמציירים לנו עולם קשוח ואגרסיבי. השירה של יוסטון נשמעת יותר כמו לחישות והביט קרוע בין ההיפ הופ הקלאסי לדאון-טמפו. כל אלו יוצרים דיסוננס מופלא של כוח מול חולשה, אלימות אל מול רכות, הבעת זעקה וכאב אך גם תפילה לעתיד אחר וטוב יותר.
St. Paul & The Broken Bones – The Last Dance
בואו נדבר על מיינסטרים. יצא לי לעסוק לא מעט בשאלה האם שיר יכול לפרוץ "מעצמו" את תקרת המיינסטרים ולהכניס את האמן לתודעה, או שמא זה האמן שנמצא כבר באור הזרקורים, ואז מרגע שהשירים שלו יצאו הם הופכים למושמעים יותר. התשובה היא כנראה איפשהו באמצע, שילוב של אמן שמייצר עניין כלשהו, עם שיר שקולע לטעם הרחב. למה אני מטריד אתכם בסוגיה הזו אתם שואלים? הכל בגלל 'The Last Dance', הסינגל המוביל מהאלבום החדש של הרכב הסול .St. Paul & The Broken Bones בליבו של The Alien Coast, אלבומה הרביעי של החבורה מאלבאמה שמזוהה לרוב עם צלילים מעולמות הרוק הפסיכדלי, בולט בחריגותו 'הריקוד האחרון' שתואם יותר לרשימת טופ 10 של בילבורד מאשר ללהיט של אנסמבל אנונימי יחסית. מילים קאצ'יות, מנגינה ממכרת, הרבה סינתיסייזר וקישוטי פסיכדליה מייצרים לנו להיט למי שלא חובב להיטים, או במילים אחרות, מיינסטרים לתרבות הנגד ושיר חובה לכל חובב מוזיקה שהוא.
Danger Mouse & Black Thought – Aquamarine
כששני אמני-על כמו Danger Mouse ו-Black Thought שפרויקט חדש שלהם רואה אור פעם בעשור במקרה הטוב, מוציאים אלבום חדש ועוד בשיתוף פעולה, סיכום מוזיקלי של אותה השנה חייב להזכיר אותם בדרך זו או אחרת. העכבר המסוכן שבעבר כבר שיתף פעולה בהצלחה רבה עם ראפרים שונים, חבר הפעם ל- MC של ההרכב האלמותי The Roots, בשביל ליצור הלחם של סאונד וליריקה מהמשובחים שיש למוזיקה השחורה להציע. Aquamarine, הסינגל השלישי מתוך אלבומם Cheat Codes, מבליט בצורה הטובה ביותר את כישרונם החד-פעמי של השניים. מאוס, אחד המסמפלים הטובים בתחום, לקח אווטרו של קטע רוק – חיבור לא טריוואלי עם שיר ראפ, והפך אותו למלודיה סוחפת שעליה בלק טאווט חורז בקצב מסחרר ומיומנות ששייכת לגדולים. אם כל זה לא מספיק, אל השניים הצטרף גם מייקל קיוונוקה שתרם את קולו לפזמון, ובכך השלים את החלק האחרון שהיה חסר להפיכת שיר טוב ל'שיר השנה'.
פלייליסט שירי השנה של אורן גוטליב
Kokoroko – Could We Be More
הרכב הג׳אז אפריקאי/לונדוני קוקורוקו עשה זאת שוב. כשאני אומר שוב, אני מתכוון לכך שהאלבום המלא הראשון שלהם, Could We Be More, ממשיך את דרכו של ה אי.פי שהם הוציאו ב-2019. אותו אי.פי גרר תגובות די אחידות ונלהבות מכל מי שקיבל ממני המלצה להאזין לו. הוא היה אסופה מושלמת של מספר קטעים שנעים על הקו בין הג׳אז הלונדוני המהודק לבין מסורות והשפעות אפריקאיות – בעיקר מניגריה וגאנה: היילייף ואפרוביט.
האלבום המלא הראשון, כאמור, מהדק את הקו הזה ומעמיק את החיבור לשורשים. עם הקטע Tojo שפותח אותו בתרועת כלי נשיפה, אל Ewa Inu שמזגזג בין נשיפה אפרוביטית לריחוף לג'אז למהדרין, ומשמש כמעין תפריט המייצג את כל מה שהלהקה רוצה להציע לנו באלבום הזה. בהובלת החצוצרנית שילה מוריס גריי, כמעט כל חברי הלהקה הן חברות, מלבד אוסקר ג׳רום הגיטריסט המעולה (גם אלבומי הסולו שלו שווים בדיקה). אני יכול למנות עוד שירים רבים וטובים באלבום הזה, War Dance האפרוביטי עם סולו גיטרה מהפנט וחצוצרה קאריבית, הסינגלים שיצאו Age Of Ascent ו-We Give Thanks מאוזנים ונעימים כשם שהם מורכבים ומרוממים. אין שיר לא טוב באלבום הזה. ההפקה והסאונד מרגישים לרגע כאילו היה קל להפיק את האלבום, וכל החלקים פשוט נופלים במקומם.
להאזנה
Ibibio Sound Machine – Electricity
מקור השם Ibibio מגיע מהאזור הדרומי של ניגריה ומקום לידתה של הסולנית ומובילת הלהקה, אינו וויליאמס. מי שעוקב קצת אחרי הלהקה (מה, לא כולם?) יודע שהקצב תמיד נמצא שם מתחת, בבסיס של כל מה שהם עושים, ובעצם מביא את המהות של אפריקה לאוזניים שלנו, המערביות. באלבום הזה מגיע שיא של שילוב אלקטרוניקה עם מוזיקה אפריקאית. Hot Chip הגיעו לעזור בהפקה, והסינת'-פופ בהחלט מורגש בכל שיר פה. שני השירים הראשונים, Protection from evil ו-Electriciry פותחים חזק מאוד, ו-וויליאמס משלבת את האנגלית עם שפות מדוברות מהאזורים שבהם גדלה. כמה פנינים נוספות ששלחו אותי להאזנות מרובות מאוד: Casio Yak Nda Wanna See Your Face Again, Freedom החותם את האלבום, וגיטרה עם דיסטורשן קל בקצוות בשילוב קצב מעולה וחצוצרות היילייפיות בשיא Oyoyo. בקיצור, צלילה נהדרת לתת-תרבות ניגרית, שילוב עם ההווה אבל עם המון כבוד ותחושת שייכות למקום.
להאזנה
Lizzo – Special
אני חייב להגיד ש-Special של ליזו תפס אותי קצת לא מוכן. ידעתי כמובן מי היא ולמה לצפות. אבל לא חשבתי שאתחבר לאלבו, בטח שלא אאזין המון לרוב השירים. עם פתיחה סוערת שבה ליזו מגלה לנו מה היא עשתה מאז 2020
(רמז – טוורקינג ושייקים), היא מתגלגלת לשירים נוספים על מיצוי פוטנציאל, אהבה עצמית וכמה היא חשובה, כמה היא חלק מההגדרה העצמית של ליזו והאישיות הבימתית שלה. אבל אני חושב שלכל הדברים האלה כן ציפיתי. מה שלא ידעתי הוא כמה השירים יהיו כיפיים, גם אלה הקיטשיים וגם אלה עם הסאונד הכה מאפיין פופ אמריקאי, שלא לומר סאונדטראק לחנות אברקומבי טיפוסית כמו ב-(2 Be Loved (Am I Ready. לצד זאת יש באלבום המון הברקות של ממש, כמו למשל Break Up Twice המעולה עם מחווה מאוד ברורה ללוריין היל ו-Doo Wop שמתיישב בול על המילים החדשות; או קטע הסיום Coldplay שמתחיל במיני סימפול של Yellow של קולדפליי.
להאזנה
Rosalía – Despechá
האלבום אדיר, הנה אמרתי את זה. למי שאוהב (ואולי גם למי שלא מאה אחוז בקטע) את הפופ שלו מהודק ומעורבב עם רגאטון בקטע הכי טוב שלו, ספרדית מתגלגלת וחריפה ואישיות שלא דופקת חשבון, Motomami של רוזאליה ישב בדיוק. בחרתי את השיר הזה כי הוא מייצג נפלא של האלבום (למרות שהוא מופיע רק בגרסה המורחבת שלו). כיפי, ביט מדויק שגורם לכל אדם ששומע אותו להזיז את הגוף בצורה לא רצונית על החוף באיזה אי טרופי, גם אם עכשיו סיימתם משמרת לילה או שאתם אחרי החומוס של שישי.
Fantastic Negrito – Virginia Soil
עוד אלבום שלא נכנס לסיכום השנה שלי מסיבה לא ממש ברורה, אבל השיר הזה היה חייב להיכנס. קריאה לחופש, קריאה לצדק, קריאה מתמשכת לכל מה שנגריטו קורא לו מתחילת הקריירה הנוכחית שלו (לפרקים הקודמים חפשו את ביקורות האלבומים הקודמים שלו אצלנו באתר). קלידי אורגן המונד או דומה לו סטייל בצל ירוק של Booker T Jones מלווים את כל השיר, לצד גיטרה שמייללת במקומות הנכונים. אלו מצטרפים לקולו של נגריטו המלווה במקהלת גוספל ויביאו אתכם לכדי לחיצה על ריפיט והנאה מובטחת.
Noori & His Doorpa Band – Saagama
איזה אלבום בכורה ללהקה פשוט אדירה, גם היא מגיעה מאפריקה. הספוטיפיי והאלגוריתם המהולל גילו לי אותם באחד מהריליס ראדארס ומהצליל הראשון התאהבתי בהם. ציפי כתבה על כל האלבום בסיכום שלה, ולכן בחרתי רק לציין את השיר שאולי התחברתי אליו יותר מכולם באלבום, שיר שתפס אותי מהשנייה הראשונה עם הגיטרה א-לה בלוז טוארגי, המקצבים והכלים הנוספים שמכניסים את המנגינה עמוק ללב.
Leyla McCalla – You Don’t Know Me
את ליילה מקלה גיליתי רק השנה, למרות שיש באמתחתה כבר מספר אלבומים קטן והיא אמורה ליפול ממש בתוך המשבצות שאני הכי מתחבר אליהן בשנים האחרונות. מקלה היא יוצרת אמריקאית-הייאטית וגאה במסורת שלה, בהאיטי ובמה שהיא מייצגת. במקור היא צ׳לנית, אבל מנגנת באלבום הזה ובקודמיו גם על באנג׳ו – ככלי מוביל ברוב המקרים. הדמיון לריהנון גידנס יקירת הסיפון לא עובר רק בכלי הנגינה, אלא גם בנושאים שהיא בוחרת לגעת בהם. האלבום שאותו שיחררה השנה, Break The Thermometer, מביא את סיפורו של רדיו האיטי: תחת רדיו שפעלה בהאיטי וחרטה על דגלה לספר את סיפורם של האנשים, של הקושי והדיכוי. האלבום היה חלק ממופע שהיא העלתה בעקבות מימון שקיבלה מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית. השיר You Don't Know Me משך אותי פשוט בגלל המודולציות שלו, וכן, אני יודע, זה זול. אבל זה עבד. העלייה המתמידה בקולה של מקלה, הדחיפות שנוצרת מהחזרתיות והתווספות כלי הנגינה – קנו אותי ברגע. השילוב עם הצרפתית (ניב המדובר בהאיטי ולא צרפתית כמו בצרפת) גרם לי לחקור עוד ועוד ולהישאב לתוך הסיפור והמספרת שלו.
פלייליסט שירי השנה של דביר כלב
Jake Xerxes Fussell – Good and Green Again
אלבומים שיוצאים בתחילת השנה לכאורה מציבים אותנו במבחן: האם יש לנו קשב עמוק וסבלני מספיק כדי שהם יובילו אותנו בבטחה כל הדרך אל תחילת החורף הבא, אל היעד הנכסף – הסיכום השנתי. במקרה של Good and Green Again, האלבום של ג'ייק פאסל שיצא בינואר 2022, אני חושבת שעוד בזמן אמת ידעתי להגיד שהוא יפתח את הסיכום הזה. זה אלבום פולק מקסים, והוא היה כל כך מושלם לחורף הקודם ששלפתי אותו ישר יחד עם הסוודרים מהמדף העליון בארון כשהתחילו פה שוב סימני חורף (אגב, מה עם זה באמת?)
פאסל הוציא כבר שלושה אלבומים קודמים, אבל זה האלבום הראשון שכולל גם שירים מקוריים שלו. תחושת הבית חזקה בו מאוד וההגשה המהורהרת, המרירה-מתוקה של פאסל היא סוד הקסם של האלבום בעיניי. הוא כמו יושב ושר לנו את המחשבות שלו תוך כדי שהן מתהוות. הסאונד הוא של פולק עכשווי קלאסי, אם אפשר להשתמש בצימוד הזה. פינגר-פיקינג, מדי פעם פדל סטיל, כינור או כלי נשיפה עדינים, מעט בס ותופים. הכול עדין ובמידה. כמו הרבה דברים טובים בחיים, גם אליו הגעתי דרך סשן הטייני דסק היפהפה שלו שהוקלט בביתו בפיטסבורג, קרולינה. סשן שנפתח בביצוע לשיר דייגים ישן מפלורידה שפאסל למד מהאזנה להקלטות ישנות מהספרייה של הקונגרס, ונחתם בביצוע נהדר לאחד משירי האלבום.
להאזנה
Andrew Bird – Inside Problems
אוי אנדרו, טוב שיש דברים יציבים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. כמו למשל שלא תוציא אלבום רע. ועדיין, אלבום חדש יכול להיות גם "וואלה, נחמד" ולא בהכרח להיכנס לרשימת אלבומי השנה. אז איך הגענו עד הלום? בראש ובראשונה, האלבום עבר בגבורה את מבחן הריפיט, מבחן ה"להיכנס לכל פלייליסט" ומבחן ה"לצאת לטיול עם הכלב ולשרוק תוך כדי שירים של אנדרו בירד".
בעוד אלבומו הקודם היה עם גוון פוליטי יותר, פה בירד חוזר לטקסטים הקטנים, האישיים. אבל דווקא בסאונד של האלבום יש שינויים מעניינים – עדינים ובניואנסים, ובכל זאת. יש בו הרבה משחק עם מרקמים של המוזיקה – כלי הנגינה, המקצבים, השירה של בירד; הפקה שבונה את השיר שכבה על גבי שכבה ומותירה אוויר רב לנשימה ביניהן. קצת פחות פולק, קצת יותר אינדי-פופ, ועם תחושה אורבנית קלה בחלק מהשירים. כשכתבתי לראשונה על האלבום, Make a Picture היה השיר האהוב עליי, והוא עדיין מחזיק בתואר. יש משהו בבנייה החזקה של הקצב כשהיא מגיעה בתוך אלבום כזה עדין ומינימליסטי, שגורם לשיר להיחרט בזיכרון. לסיכום – הקול, השריקה והכינור – כולם עדיין יפים ועדיין איתנו.
להאזנה
Meridian Brothers – Meridian Brothers & El Grupo Renacimiento
ועכשיו למשהו אחר לגמרי, כי השנה יצא אלבום טוב מאוד להרכב קולומביאני פיקטיבי, שמשלב מחווה לז'אנרים דרום-אמריקאים נשכחים לצד סאונדים עכשוויים וגישה ניסיונית למוזיקה. 'מרידיאן ברדרס' הם לא באמת אחים ולמען האמת, גם לא באמת הרכב. זהו שם הפרויקט שהמוזיקאי הקולומביאני אבּליס אלוורז (Eblis Álvarez) התחיל ב-2008 כדי לחקור מכיוונים שונים את הז'אנרים המוזיקליים של קולומביה. בכל האלבומים הוא שר, מנגן ואף מפיק אותם בעצמו, ורק בטוּרים מצטרפת אליו להקה "אמיתית" בשביל הביצועים החיים של המוזיקה. El Grupo Renacimiento שהצטרפו באלבום הזה הם למעשה להקה "פנטסטית" אם להשתמש במונח של אלוורז (במקום ה"בדיונית" שאיכשהו פחות מתאים לתאר את מה שקורה כאן). סיפור שלם שהוא טווה סביב להקת סלסה, B-Type סלסה כהגדרתו, שהייתה פעילה בשנות השבעים, נפלה בסם, גילתה את אלוהים ועשתה עכשיו קאמבק באולפן יחד עם המרידיאן ברדרס. יש אפילו מוקומנטרי קצרצר ברשת שמגולל את סיפורה.
להקות ה-B-type Salsa צמחו בשנות השבעים בקולומביה כלהקות עממיות, עירוניות, תגובה מוזיקלית להרכבי הבראס הגדולים והמצועצעים ששלטו אז ביד רמה. זו הייתה מוזיקה לריקודים והטקסטים עסקו פעמים רבות בצרות היומיום ובמחאה נגד המשטרה, העוני ותנאי הקיום הקשים. בהתאמה, הטקסטים באלבום הזה עוסקים בקשת של נושאים חברתיים, אלימות משטרתית, ניכור ועוד. אבל התזה החריפה ביותר שעולה מהטקסטים היא נגד הטכנולוגיה. בשיר Metamorphosis שמרפרר ל'הגלגול' של קפקא, קם אדם בבוקר ומגלה שהוא הפך לרובוט: "כשאני מביט בסלולרי הזה אני מבין שזה קרה/ המבט אבוד/ הזיכרון מת", הוא שר, וקושר בין התלות בטלפונים הניידים למשבר האקלים ולחיפוש שלא מסתיים אחר "הארה".
האלבום והסרטונים מלווים גם בארט יפהפה שיצרה Glenda Torrado. משהו ביצירה הזו, שהיא בהחלט יותר מ"רק" מוזיקה, מזכיר את מה שקורה בספרות הדרום-אמריקאית. ספרות שבה המציאות והפנטזיה משמשים בערבוביה, הגבולות בין העולם הזה לעולמות אחרים מיטשטשים, ורוחות הרפאים הן דמויות ממשיות לא פחות מהדמויות בשר ודם שחיות בין דפי הספר.
להאזנה
Rhiannon Giddens – Build a House
ריהאנון גידנס, אחת הכוכבות הבלתי-מעורערות של סיכומי השנה שלנו על הסיפון, הוציאה לפני זמן קצר שיר חדש יחד עם שותפה משכבר הימים פרנצ'סקו טוריסי והצ'לן יו יו מא. את השיר היא כתבה לכבוד ה- Juneteenth, יום חג בארצות הברית שבו מציינים את השחרור מעבדות. השיר בנוי ומולחן במבנה של שיר-עם קלאסי, עשרה בתים קצרצרים שהלחן שלהם זהה והטקסט מתגלגל מאחד לשני. המילים פשוטות, מאוד In your Face, וכמו תמיד אצל גידנס יש פה מהלך היסטורי גדול שמקופל בתוך שיר לכאורה קטן, ובזה טמון כוחו. מומלץ מאוד להאזין לו ביוטיוב, כדי שתוכלו לראות גם את האיורים של Monica Mikai שמלווים את המוזיקה.
Allison Russell – All of the Women (Remix)
הקטע שאני כותבת עליו הוא למעשה רמיקס לשיר שיצא ב-2021 באלבום של היוצרת הקנדית אליסון ראסל. הוא נכנס לרשימה הזו מכיוון שלדעתי דווקא הרמיקס מצליח להוציא מהשיר את כל העוצמה שהייתה טמונה בטקסט שלו, שלא באה לידי ביטוי במלואה בגרסה המקורית. ראסל עבדה בעברה כעובדת בריאות הנפש באחד האזורים הקשים בקנדה. היא ראתה הכול – התמכרויות לסמים, מחלות נפשיות לא מטופלות, עובדות מין, והשיר מספר בדיוק על זה. ברמיקס של DIM STAR מתארחת הראפרית האמריקאית SA-ROC בכמה ורסים מטלטלים. הלבוש ההפקתי החדש מדגיש את הביט של השיר שפשוט מגלם בתוכו הכול: דרמה, אלימות, אפילו הדהוד היסטורי לעבודה בשדות. אלו לצד הנגיעות של הבנג'ו, קולות הנשים ששרות ברקע והקריאה העגומה של הקלרינט, הופכים את השיר לזעקה אקטיביסטית – זעקה של קהילה.
Calexico – Harness the Wind
יש שירים שנחרתים לי בזיכרון קודם כל בזכות הרגע הראשון שבו הבחנתי בהם. השיר הזה של קלקסיקו, מהאלבום El Mirador שיצא השנה, התגנב לריליס רדאר וגרם לי לקום ולבדוק מי זה שעושה אהוד בנאי לא בעברית. התשובה כמובן לא הפתיעה. זה שיר מתוק ומשמח, שקלקסיקו הגדירו כ"שיר תקווה וחמלה לחולמים המחפשים את דרכם". הקול החם של ג'ואי ברנס, ריף הגיטרה הנוגע ללב והקולות היפים של סם בים מ- Iron & Wine, לא פלא שברנס סיפר בהופעה שזה השיר האהוב על הבת שלו באלבום.
Son House – Forever on My Mind
שיר הנושא מתוך אלבום של הבלוזיסט האדיר סאן האוס, אלבום שכולו הקלטות שלו משנות ה-60 שמעולם לא ראו אור, ויצאו השנה. ההקלטות נמצאו באוסף הפרטי של דיק ווטרמן, גרופי של בלוז שהפך למנהל האישי של האוס. הן הופקדו בידיו האמונות של דן אאורבך, עברו רסטורציה והגיעו אלינו. כל האלבום הוא חגיגה לאוהבי דלתא-בלוז, אבל השיר הזה שפותח אותו מעולם לא הוקלט על גבי אלבום, ולכן הוא משמח במיוחד.
P.J. Morton – New Orleans Girl
קצת גרוב לסיום. השיר לא חדש אבל הביצוע המעלף הזה כן, ולכן תרשו לי להגניב אותו לרשימה. גוספל, תזמורת בראס, כפיים, קצת היפ הופ ושני טון גרוב – עוד משהו שצריך בשביל לסיים את השנה בטוב? פי ג'יי מורטון הצדיק מניו אורלינס מבצע פה בלייב את אחד השירים הכיפיים שלו – New Orlens Girl ומארח את צ'יקי בלאאק ו- Rebirth Brass Band. מלכתחילה השיר הזה היה כולו שיר הלל לניו אורלינס, ועכשיו עם עיבוד שמבליט גם את הגרוב הבראסי העסיסי של העיר ואת הבאונס העסיסי לא פחות שלה, ההלל נוכח במוזיקה לא פחות מהטקסט. השיר, אגב, לקוח מהסרט התיעודי Take Me to the River New Orleans שיצא השנה.
Horsegirl – Versions of Modern Performance
'הורסגירל' היא הלהקה החדשה שאני כרגע הכי אוהבת, למרות שהייתי בטוחה שהקסם שלהן יפוג. חשבתי שלא ייתכן שהשלישייה משיקגו שרק הוקמה ב-2019 כאשר חברותיה היו עדיין בתיכון תהיה כל כך טובה באופן עקבי לאורך זמן. אז למרות שניסיתי לא ליפול לרטוריקת הייפ, הקסם עוד פה. לא מצאתי באלבום הזה שיר אחד חלש. פנלופי לאונשטיין, נורה צ'נג וג'יג'י ריס מצליחות לקחת את כל השפעות רוק גיטרות הניינטיז שהן אוהבות – מסוניק יות' ועד Lush, עם תוספת שוגייז של רייד ומאזי סטאר – ורוקחות איתו מעדן רוק גיטרות שאי אפשר שלא לאהוב. הן חתומות בלייבל מטאדור והפיק את האלבום הזה ג'ון אנג'לו, שיש לו ניסיון עם עבודה עם עוד יוצרות רוק שאני אוהבת כמו Waxahatchee (קייטי קרצ'פילד). הוא שמר על אסתטיקת סאונד יחסית "אורגנית" שמזכירה את סטיב אלביני. אגב, שלושתן מעריצות גדולות של צ'ארלי מגירה (אפשר לראות אותן מדברות על כך פה), והוא אמנם לצערנו כבר לא איתנו אבל אולי זו סיבה מספיק טובה לשכנע אותן להופיע בישראל.
להאזנה
Noori & His Dorpa Band – Beja Power! Electric Soul & Brass from Sudan's Red Sea Coast
אם הייתם שואלים אותי לפני שנה מה דעתי על מוזיקה סודנית, אני מודה שהייתי מגיבה במשיכת כתף. בעוד שאני מכירה קצת מוזיקה מהמרחב הקרוב, סודן כארץ עם יחסי ציבור די גרועים לא זוכה להרבה סיקור שאינו קשור למלחמה בדארפור או שאר נסיבות שליליות. מזל שנפלתי על האלבום הזה, שהוא פשוט כמו ששמו רומז, פצצת גרוב מהנה ביותר, ומסתבר שהוא גם נותן ייצוג למיעוט אתני המהווה כ-5% מהסודנים. זהו מיעוט שאינו דובר ערבית, ובעבר אף ניסו לאסור עליהם לנגן את המוזיקה הזו ולדבר בשפתם. נורי ג'באר, שהקים את הלהקה, החליט לחשמל את הקראר, הנבל המסורתי בעל ששת המיתרים באמצעות צירוף חלקי גיטרה חשמלית, והתוצאה היא סאונד פיוז'ני ייחודי מאוד. המוזיקה היא אופיינית לחרטום ולאזור הים האדום ושונה באופייה ממוזיקה מרוב חלקי סודאן. למי שכמונו רגיל למוזיקה אתיופית, יש משהו דומה בסאונד של הסולמות, ולאור הפופולריות של האתיו-ג'אז כאן, אין סיבה שגם סודאן-ג'אז לא יתפוס.
להאזנה
Bill Callahan – YTILAER [REALITY]
בשלב הזה של הקריירה של ביל קלהאן, אנחנו לא ממש מצפים להפתעות. בתור מי שפעיל כבר כמעט שלושים שנה, הוא לא ממש מסוגל להוציא אלבום רע גם אם היה רוצה. אבל משהו באלבום הזה מרגיש אנרגטי יותר, הסאונד יותר מלא, עם נגיעות אלקטרוניות או של כלים כמו קלרינט וטרומבון, שמקנים לו גוון קצת שונה מהקומפורט זון של פולק-רוק. אין פה שוני גדול בהשוואה לאלבומים קודמים שלו, ואולי אין סיבה ממש טובה למה באלבומים קודמים פחות התחברתי למכלול ויותר לשירים ספציפיים. אבל משהו כאן הרגיש לי מאוד שלם, וביקורות רבות ציינו שזו היצירה הכי בוגרת ומלאת ניואנסים שהוא יצר עד כה. אולי בעתיד קאלהאן עוד יתעלה על ההישג הזה, אבל בינתיים זו תחנה טובה בדרך.
להאזנה
Nilüfer Yanya – the dealer
כמו במקרה של הורסגירל, נילופר יאנייה היא עוד מישהי שאני עוקבת אחריה בשנתיים האחרונות עם סקרנות הולכת וגדלה איך היא תתפתח ומתי תבוא הפריצה הגדולה שלה. נראה שהשנה זה אכן קרה, וזמרת הרוק הבריטית הצעירה קיבלה חשיפה מטורפת בתור החימום של אדל ורוקסי מיוזיק. מה שאני אוהבת בשירים שלה היא העובדה שהם מאוד קליטים. השיר הזה למשל עם הפתיחה של הביט תפס אותי מהתחלה, עוד לפני שהגיטרה החשמלית הקצת דרים-פופית נכנסת. יש בו משהו שגורם לי לרצות לשמוע אותו שוב ושוב, ואין לי מחמאה יותר טובה לתת לשיר.
Mykki Blanco ft. Kelsey Lu – French Lessons
השיר הזה הוא פשוט חגיגה של אהבה קווירית, אי אפשר שלא להיסחף יחד עם קולות הרקע של קלסי לו, שכמו מקהלה מלאכית מתארים את התעלות הרוח של האושר שמגיע אחרי תקופה קשה. נראה שזה השיר הכי נגיש של מיקי בלנקו, אולי בגלל הנימה האופטימית יחסית (למרות שלא כל השירים באלבום שממנו הוא מגיע הם כאלה). אמנם לא הכול ורוד, הקליפ למשל מתאר הישרדות בתנאים קשים, אבל הוא גם מבטיח שבסוף הכול יהיה שווה את זה.
Fantastic Negrito – They Go Low
איזה שילוב מדבק בין בלוז לגוספל, הוא כל כך כיפי שכמעט ולא שמתי לב שזה שיר מחאה חזק כל כך. כמו בשירים קודמים של נגריטו (שזו השנה השלישית ברצף שהוא מופיע בסיכום השנתי שלנו) יש פה גרוב ופזמון מדבק, ומילים שמדברות על איך קובעי המדיניות, האחוזון העליון, מזלזלים בחיים של העניים והמדוכאים. בקליפ הוא גם עשה שחזור של הפגישה בין סבתו לסבו בסביבות 1750: היא אריסה ממוצא סקוטי, הוא עבד, וסיפור האהבה שלהם. זה מוסיף גוון רומנטי שלא נמצא על פניו בטקסט של השיר.
Frontperson – Visions
אל השיר הזה הגעתי דרך ספוטיפיי, ואני חייבת לציין שפה האלגוריתם קלע בול. מדובר בהרכב צד של קתרין קאלדר, החברה באחת הלהקות האהובות עליי, ה'ניו פורנוגרפרז' הקנדית. בדואו חבר גם מוזיקאי בשם מארק אנדרו המילטון (שפעיל תחת השם Woodpigeon) והשיר הזה הוא מתוך האלבום השני שלהם שהוקלט בקלגרי, לא עיר שמוכרת כמרכז יצירתי בקנדה. בשיר יש שכבות סינת'ים וגיטרה סטייל "חומת הסאונד" של פיל ספקטור על רקע שירה נשית מרחפת, וזה שילוב שתמיד עושה לי את זה. יש משהו באינדי הקנדי הזה שהוא מאוד פופי ועדיין שומר על נגיעה קטנה של מוזרות, והוא מאפיין להקות מהסצנה הזו בכלל, ואת השיר המוצלח הזה בפרט.
האפגן וויגז בבארבי, 19 באוקטובר
כנראה שזו ההופעה שהכי חיכיתי לה השנה, לא הייתי בהופעה הקודמת של הלהקה בארץ, אבל יצא לי לראות את גרג דולי בהרכב אחר וידעתי שזו חוויה שאסור להחמיץ. גם האלבום שהם הוציאו השנה, How Do You Burn? הוא מוצלח בעיניי, ומצליח לשמור על קשר עם אלבומים קודמים שלהם מבלי להישמע ממוחזר. ההופעה התחילה בהצהרה שהולך להיות פאקינג רועש, הבטיחו וגם קיימו. עדיין בין השירים המכסחים היו רגעים שקטים יותר, כמו בשיר ‘Please Baby Please’ שבו דולי התיישב מאחורי הקלידים. היה גם רגע מרגש שבו הוא דהקדיש שיר לחבריו המוזיקאים שנפטרו בשנים האחרונות, שון סמית' מטווילייט סינגרס ומארק לנגן. כמובן שהוויגז ניגנו שירים מהאלבום החדש, כמו ‘Line of Shots’, אבל לא שכחו פה ושם גם להכניס להיטים מהניינטיז, כמו הביצוע של 'ג'נטלמן'. התחושה הייתה שזו להקה ותיקה שיודעת לתת עבודה ולהוציא את הקהל מרוצה, וכמובן הקשר המיוחד בין דולי לקהל הישראלי מוסיף נדבך חשוב לקבלת הפנים החמה שהלהקה קיבלה. לסיום אפילו קיבלנו קאברים של שתי קלסיקות רוק בריטיות – 'פרסונל ג'יזס' של דפש מוד ו-'There is a Light That Never Goes Out' של הסמית'ס. אלו הזכירו שהאפגן וויגז תמיד היו להקה עם השפעות מגוונות שסייעו להם להישמע שונים מהשטאנץ של "רוק לבן אמריקאי".
תור הזהב של הג'אז המסורתי היה לפני כמעט שישים שנה, אבל לשמחתנו הוא לא חלף מהעולם. ההשפעה של ענקי הג'אז האמריקאיים (ברובם), חרגה הרבה מעבר לגבולות הז'אנר וטביעות האצבע שלהם ניכרות עד היום ברוק, בפופ ואפילו במוזיקה הקלאסית. אלא שלצד ההשפעה המוזיקלית, ההשפעה החברתית/ תרבותית של הסגנון המוזיקלי שהיה דרך הביטוי של אוכלוסיות מקופחות, כמעט ונעלם. מתוך מאות אלבומי ג'אז שיצאו השנה בעולם, בחרתי שלושה שמספרים יחד ולחוד את הניסיון של מוזיקאי הג'אז להגיע לקהלים חדשים, אבל גם להשפיע באמצעות היצירות שלהם על החברה בה הם חיים.
Cécile McLorin Salvant – Ghost Song
ססיל מקלורין סלבנט היא אחת מזמרות הג'אז המובילות והמוערכות בעולם. רק בת 33 ומאחוריה זכיה במקום הראשון בתחרות היוקרתית בעולם הג'אז (על שם ת'לוניוס מונק) ושלוש זכיות בגראמי האמריקאי. היא נודעה בעיקר בשל היכולת הקולית שלה, הווירטואוזית ברמה אופראית, עם דיוק, רכות ויכולת נדירה לספר סיפור. באלבומיה הקודמים היא התמקדה בפרשנות שלה לשירים שנכתבו במאה ה-20, אך באלבום הנוכחי (השישי במספר) היא כמעט ממציאה את עצמה מחדש. הוא לא דומה לשום דבר שהיא עשתה עד כה, במובן החיובי, כמובן, והוא הכי רחוק שהיא הלכה מהג'אז שאפיין את אלבומיה הקודמים. השילוב בין שירים מקוריים לפרשנויות שלה יוצר אמירה רחבה על אובדן, חיים ומוות, וגם קצת על אהבה. היא מתעמקת ומצליחה לנכס לעצמה באותה קלילות שירים של שרה ווהאן, קייט בוש, ג'וני מיטשל וסטינג לצד 'הקוסם מארץ עוץ', קורט וייל וברטולד ברכט. כמעט כל רצועה באלבום שונה מקודמתה בסגנון ובכלי הנגינה, כאשר בשתי הרצועות שחותמות את האלבום היא שרה ללא ליווי בסגנון ווקאלי אירי. אלבום מרגש, מרתק ועוצר נשימה.
להאזנה
Samora Pinderhughes – Grief
סמורה פינדרהוגס הוא אומן רב תחומי ייחודי המבטא את עצמו ומעביר את מסריו באמצעות קולנוע, מולטימדיה ומוזיקה. האלבום הוא חלק מ"פרויקט הריפוי": תערוכה של פרויקט בן שמונה שנים שיצר פינדרהוגס בנושא אובדן, אלימות מבנית בחברה האמריקאית ואפשרויות לריפוי, והוא מוצג כתערוכה פיזית בגלריה בסן פרנסיסקו. במהלך שנות הפרויקט הוא שוחח עם מאה אסירים או כאלו שהושפעו ממערכת המשפט האמריקאית, בחמש-עשרה מדינות ברחבי ארצות הברית. המוזיקה שהוא חיבר מוצגת גם בחלל מוזיקלי בתערוכה של 'פרויקט הריפוי'. האלבום 'גריף', כולל יצירות מקוריות של פינדרהוגס שמנגן בפסנתר בחלק מהקטעים ולראשונה שר, אם כי הקול המוביל באלבום הוא של הזמר ניו לבון. ההרכב המוזיקלי באלבום מרשים וכולל שני בסיסטים – בום בישופ וקלוביס ניקולס, שני זמרים, חליל, רביעיית מיתר ושני סקסופונים שאחד מהם הוא האלטיסט הנפלא עמנואל ווילקינס (שהוציא השנה אלבום נהדר). המוזיקה באלבום נשמעת לעיתים כמו תפילה עם נוכחות של מוזיקה כנסייתית, ויש בה השפעות ממחזות הזמר הגדולים ונגיעות של היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית. אלבום רך ומלטף, נעים לאוזן, אך עוצמתי במסריו המחאתיים על רקע השסע בחברה האמריקאית והניסיון לגעת בו בצורה אחרת.
להאזנה
Robert Glasper – Black Radio III
רוברט גלספר (פסנתרן, מלחין, מעבד) הוא אחד המוזיקאים הבולטים בארצות הברית בכל מה שקשור למחאת הקהילה האפרו-אמריקאית. בשנת 2015 אלבומו 'רדיו שחור 2', זכה בגראמי בקטגוריית הארנ'בי. העובדה שמדובר במוזיקאי שהחל את דרכו כאומן ג'אז מובהק וכיום מוביל בקטגוריה אחרת אינה מקרית, כי המוזיקה של גלספר היא שילוב מרשים ונהדר בין ג'אז להיפ הופ. ב'רדיו שחור 3', גלספר משתף פעולה עם אמנים אחרים בעלי דעות דומות לשלו מבחינה חברתית-פוליטית, אבל לא פחות מכך, מבחינה מוזיקלית. המוזיקה של גלספר באלבום החדש היא למעשה ג'אז חדש ומעודכן שמשלב את מסורות הג'אז האמריקאיות מבית מדרשם של ת'לוניוס מונק, ג'ון קולטריין ומיילס דיוויס לצד היפ הופ וארנ'בי מורכבים ומתוחכמים. האלבום יוצר לא רק מוזיקה שחורה, כי אם חזית שחורה משותפת. בשורה התחתונה, עם או בלי קשר למה שעומד מאחורי האלבום מבחינה פוליטית ותרבותית – זו פשוט מוזיקה נהדרת.
להאזנה
JESÚS MOLINA – ג'אז בים האדום, אילת
ממש בדקה התשעים במה שנוגע לסיכום השנה שלנו, צצה ההופעה הנפלאה הזו באילת. הפסנתרן/ קלידן הקולומביאני בן ה-34 חסוס מולינה נחשב לכוכב עולה בתחום הג'אז הלטיני העולמי. הוא החל לנגן מגיל צעיר בסקסופון ובגיל 15 עבר לפסנתר. לצד וירטואוזיות יוצאת דופן, מולינה מכניס למוזיקה המקורית שלו מקצבים מגוונים ולא מעט הומור. בהופעה באילת הצטרף אליו הבסיסט הישראלי גיא ברנפלד ויחד הם יצרו מופע סוחף, מסחרר ומענג כמו שרק מוזיקה לטינית מסוגלת לעשות. מולינה הוא פרופומר נהדר עם נוכחות בימתית כובשת שגרמה להופעה שלו לבלוט בין שאר מופעי הפסטיבל.
Harry Styles – Harry's House
2022 הייתה שנה של חזרה לחיים אחרי שנות הקורונה. באופן טבעי, האלבום הטוב ביותר בעיניי שיצא השנה היה אלבום של כוכב פופ. Harry's House של הארי סטיילס גם הפך להצלחה מסחררת ברמה מסחרית וגם, יותר מהכול, הוא פשוט הכיל מוזיקה טובה. סטיילס שילב בין טקסטים על זוגיות לבין מוזיקה מורכבת עם נגיעות של פופ, פ'אנק ואינדי, ומעל הכול הצליח לדבר לכולם עם כריזמה שופעת ושירים שפשוט כיף לשמוע.
סטיילס מילא את המדיסון סקוור גארדן חמישה-עשר ימים ברציפות. 'As It Was', הלהיט הגדול והשיר הטוב באלבום, צעד בראשות המצעד של בילבורד במשך חודשים ארוכים. כולם רצו להגיע להופעות שלו, והוא אולי הפך לכוכב הפופ (הגבר) המוצלח ביותר מאז ג'סטין טימברלייק בשיאו. החזרה לחיים ולהופעות הענק, בלי מסכות או תווים ירוקים, אפיינה את כל העולם בשנה הזאת. היינו צריכים פופסטאר וסטיילס נכנס באלגנטיות לתוך הוואקום הזה, באלבומו הטוב ביותר מאז פירוק וואן דירקשן והשילוב הכמעט בלתי-אפשרי בין הצלחה עולמית לאיכות ומורכבות מוזיקלית.
להאזנה
The Smile – A Light for Attracting Attention
השנה המוזיקלית הזאת הייתה טובה, אבל היא הייתה יכולה להיות יותר טובה אם היינו מקבלים אלבום של רדיוהד. קיבלנו את הדבר הקרוב ביותר לכך, עם אלבום של The Smile, ההרכב של ת'ום יורק, ג'וני גרינווד והמתופף טום סקינר (מ-Sons of Kemet, הפירוק העצוב ביותר של 2022). יחד עם נייג'ל גודריץ', המפיק המוזיקלי האגדי שעובד גם עם רדיוהד, השלושה יצרו אלבום טוב מאוד.
דה סמייל הם לא רדיוהד. זה אמנם אותו ת'ום יורק והגיטרות של גרינווד מכתיבות את הקצב, אבל הם קצת יותר ניסיוניים, קצת יותר רוקיסטים וקצת פחות קוהרנטיים גם מרדיוהד עצמה. יורק הגדיר אותם כ"חיוך של האיש שמשקר לכם בכל יום", וזו אולי ההוויה של דה סמייל: ניסיון לחבר בין המוזיקה הרדיוהדית למסר קצת יותר אקזיסטנציאליסטי, באלבום שבו ממש אפשר לשמוע את השפעת הקורונה. הוא מזכיר קצת יותר את רדיוהד המוקדמת, אבל עם חוכמת חיים של בני 53. חלק מהשירים כאן, כמו Thin Thing או We Don't Know What Tomrrow Brings, מרגישים כמו רדיוהד. המוזיקה של דה סמייל חיה בתוך הפער בין הגיטרות והתופים הארציים של גרינווד וסקינר לבין השירה המרחפת של יורק. אנחנו מרגישים כאן השפעה גדולה של ז'אנרים, מנגיעות של ג'אז ואפרוביט ועד לטאץ' של רוק כבד, במוזיקה שמשקפת בעיניי את המצב הנוכחי של העולם: כאוס דחוס שמתחלף ומחדש בקצב כמעט מסחרר מצד אחד, ובמקביל ניסיון להיאחז במשהו גדול יותר. לכן, אם As It Was של הארי סטיילס היה האלבום שהיינו צריכים ב-2022, האלבום של דה סמייל הוא האלבום שמתאר את 2022. זה בולט גם בשירים אחרים, כמו Pana-Vision או Speech Bubbles, וכולם יחדיו יוצרים את אחד האלבומים החשובים של השנה.
להאזנה
Marissa Nadler – Guns on The Sundeck
נדלר, אחת המשוררות הטובות ביותר של האינדי, וב-EP הקצר שהוציאה השנה, 'The Wrath of The Clouds', קיבלנו הוכחה נוספת לכך. דווקא בשנה שבה הרגשתי באופן אישי שהחיבור שלי למוזיקה הוא לנרטיב מורכב יותר מהמילים עצמן, הגיעה נדלר והצליחה לרגש עם סיפור מנקודת מבט של ספינה. כן. נדלר שרה בתור ספינה שכבר לא שטה והפכה למוזיאון, ספינה שמצד אחד משלימה עם גורלה ומצד שני חולמת על החזרה למים ולמסעות המדהימים שהשתתפה בהם בעבר. דווקא מנקודת המבט הזאת, של חפץ, היא מצליחה לרגש ולשתף באחד הרגשות הכי אנושיים שיש.
Bjork – Ancestress
לקח לי זמן לעכל את Fossora, האלבום האחרון והמורכב של ביורק, וזה בעיניי השיר שמייצג אותו בצורה הטובה ביותר. ב-7:17 דקות ביורק מספידה את אמה. "גולגולתי היא הקתדרלה שלי", היא שרה, בסיפור כמעט אפי על מערכת היחסים מרובת העליות והירידות עם אמה. זה מתבטא, כמו תמיד אצל ביורק, גם בשיר עצמו. היא עוברת משירה בטונים גבוהים לבסים שמשתלטים על השיר לקראת נקודת האמצע. השיר (שבו משתתף גם בנה של ביורק, סינדרי אלדון) משנה את פניו מספר פעמים ועובר בין פחד מהדמיון המשותף ביניהן, אל אהבה והרבה מאוד געגוע.
Kendrick Lamar – Mr. Morale
כתבתי בהרחבה על האלבום החדש של קנדריק, וחודשים לאחר מכן אחד משני שירי הנושא הוא עדיין השיר שחזרתי אליו הכי הרבה פעמים. קנדריק מדבר בהרחבה לאורך האלבום על חיי המשפחה ומגוון עם ביטים מבוססי פסנתר, אבל השיר האהוב עליי הוא גם אחד משירי הראפ הטהורים ביותר שיש באלבום. הגדולה של קנדריק למאר, לכל אורך הקריירה, הייתה היכולת שלו לצלול פנימה אל נבכי נשמתו ולצאת עם תובנות מרתקות. כל זה בתוך דקות, עם קצב קליט ובמהירות מסחררת. הוא עושה זאת גם כאן, בשיר שמתחיל בטראומה בין-דורית, עובר דרך אר קלי ומסתיים בציטוט של אקהרט טולה. זה נשמע כמו משהו מאוד כבד, אבל האיכות של קנדריק גורמת לחומרים האלה לעבור בקלילות.
Big Thief – Time Escaping
אלבום מעולה שיצא בתחילת השנה, של להקה טובה שהייתה אמורה להגיע לישראל (וביטלה בסופו של דבר). בשיר הנהדר הזה משלבת בין תופים דומיננטיים לקולה הנפלא של אדריאן לנקר, במעין דיסוננס שמעיד על תחושת הזמן האבוד – קול גבוה מצד אחד, תופים אגרסיביים מנגד. החיים קצרים, החיים דינמיים ולפעמים צריך לשחרר. זה הסיפור של השיר הזה. "רק רוחות החורף שורדות", שרה לנקר, משקפת מצב נפשי מסוים, בין ייאוש להשלמה עם כך שהזמן מתקדם ואין לנו מה לעשות.
Khruangbin and Leon Bridges – Doris
השילוב המוצלח בין Khruangbin לליאון ברידג'ס הוביל ל-'Texas Sun', מאלבומי השנה של 2020, והשנה הם חזרו עם ההמשך 'Texas Moon'. בשני המקרים מדובר באלבומים קצרים שדומים מאוד אחד לשני, אך Texas Moon הרגיש, לי לפחות, קצת יותר איטי ואפילו יותר laid back מקודמו. זה בא לידי ביטוי כבר בשיר הראשון, Doris, מעין שיר פרידה מאהבה ראשונה. השילוב בין השירה של ליאון ברידג'ס והמוזיקה הנהדרת של ההרכב האינסטרומנטלי, יוצר מעין תחושה מרירה-מתוקה שפותחת אלבום טוב מאוד.
פלייליסט שירי השנה של רועי ויינברג
Sofia Bolt – Soft Like A Peach
סופיה בולט (שם הבמה של הזמרת והיוצרת אמלי רוסו) שחררה אלבום אחד ב-2019 שפספסתי בזמן אמת. איכשהו, בנבכי הספוטיפיי, שמעתי את Waves והתאהבתי בה: בכסאח, באנדרוגיניות, ביצירתיות שמתפרצת ממנה. בקצרה: מרגיש לי שסופיה בולט היא אישה יצירתית מאוד, לא משנה מה היא תעשה. אם היא תכייר כלים מחמר היא תכין את הכלים הכי משוגעים, אם היא תמכור ירקות בשוק היא תמכור את הירקות הכי ביזאריים, ואם היא תעשה מוזיקה – יהיה כדאי מאוד להקשיב לה.
הפעם, כשהיא שחררה את Secret Memories ואחריהם לאט לאט את יתר שירי ה-EP, לא פספסתי. כל שיר מה-EP הזה, כולל הקאבר ארט של הסינגלים עצמם ולבסוף הקאבר של Soft Like a Peach כולו, הם תענוג לעיניים ולאוזניים. כבר בפתיחה של Secret Memories בפברואר 22 ידעתי שהוא יופיע בסיכומי השנה שלי. ואכן כך היה.
I'll never be the same again/ And that's a good thing
להאזנה
Warhaus – Ha Ha Heartbreak
וורהאוס הוא הכניסה המאוחרת ביותר לסיכום שלי. האלבום Ha Ha Heartbreak יצא באמצע נובמבר והאמת היא שממש לא רציתי להכניס אותו לסיכום השנה, שכן הוא עוד לא הספיק להוכיח את עצמו. הבעיה היא שכבר בניגון הראשון הבנתי שלא אוכל להתעלם ממנו. הכינורות של Open Window תפסו ולא שחררו אותי, וכשהאלבום נגמר בדואט Best I Ever Had כפתור הריפיט כבר היה בהיכון. מתוך עשרה שירים, ארבעה קיבלו לב כבר בהאזנה הראשונה. אם זה לא אלבום שנה, מה כן?
מרטן דבולדרה, האיש מאחורי Warhaus וגם הסולן של הלהקה המוכרת יותר Balthazar, כבר מזמן נמצא ברשימת הפייבוריטים שלי. יש לו יכולת מופלאה להתיך בין רגישות, אינטלקטואליות, מתח אפלולי וסקסיות. המילה הראשונה שקופצת לי לראש בהקשר של המוזיקה של דבולדרה היא ׳שיק׳ – יש משהו נורא מתוחכם ובלתי מתאמץ במוזיקה של פרויקט הסולו שלו, 'וורהאוס', למרות שהיא עשירה בהמון כלים ותזמורים שונים. האלבום הנוכחי ממשיך באותו קו של אלבומו הקודם. גם הפעם, דבולדרה עומד בחזית לבדו (וורהאוס החלה בתור דואו של דבולדרה עם סילבי קרויש (Sylvie Kreusch), ונשען על תזמורים עשירים בפסנתר, כינורות, כלי הקשה וסולואים ארוכים במיוחד, למשל ב-Time Bomb עם סולו הפסנתר/ גיטרה שתופס מחצית מהשיר או בפתיחת הבס המהפנטת ב-Shadow Play. האלבום הזה נגמר בשיר Best I Ever Had ואני חייבת להודות, תנו האזנה – הוא לא טועה.
להאזנה
ציון לשבח: Maia Friedman – Under the New Light
אני אוהבת את מיה פרידמן. זה התחיל בחמשת ה-EP's של ה-Dirty Projectors והמשיך עם ההרכב שלה Coco. כל מה שהיא נוגעת בו – זהב. במסגרת אלבום הבכורה שלה יצאו כמה סינגלים קטנים אך מוזיקליים ונפלאים: Where the Rocks Are, First to Love, A Sleep in the Garden. בריאיון שערכתי עמה באמצע השנה נותרה בי התחושה שמיה מחוברת מאוד לילדה שבה, ושהיא נהנית לשחק במוזיקה, ואני מחכה לשמוע מה תהיה ההרפתקה הבאה שלה.
להאזנה
Labrinth Ft. Zendaya – I’m Tired
מרגיש כאילו העונה השנייה של 'אופוריה' הסתיימה כבר לפני יובלות, אבל בעצם זה קרה בתחילת 2022. ועדיין, מתוך כל השירים שיצאו השנה, אני מרגישה שזה השיר שחזרתי אליו הכי הרבה פעמים (בעת כתיבת שורות אלו, ה-Wrapped עוד לא יצא ועל כן לא הוכיח או הפריך את הטענה הזו). במובן מסוים זה לא ״פייר״. לשיר שמגיע בקונטקסט של סדרה יש פור רציני על ״סתם״ שירים ששמעתי בספוטיפיי, ללא ליווי ויזואלי. ואיזה ליווי ויזואלי מפואר זה היה! אופוריה, ככל שהייתה קרינג׳ית (וואו, כמה קרינג׳ית), יצרה תפאורה ססגונית, צבעונית, אפלה, שוברת לב, מעוררת כעס/ בחילה/ השתאות/ קנאה וכל כך הרבה רגשות. ברור שפס הקול שלה היה חייב לעורר את אותו מנעד הרגשות ולצורך המשימה הזו בחרו את האיש הנכון – לברינת׳, כדי ליצור לה ליווי הולם. ב-I'm Tired הגוספלי יש ייאוש, בקשה לגאולה, תסכול. ואם חושבים על זה, אין בו קליימקס של ממש. השבירה של המקהלה הוא סוג של קליימקס אבל הוא מוביל לאותו מקום – החזרה של זנדאיה על אותו בית ראשון. הוא רק הולך ונבנה ואז חוזר לאותה הנקודה, מה שהופך אותו לשיר מושלם לריפיט אינסופי.
Sofia Bolt – Secret Memories
הסינגל הראשון שיצא מה-EP המופלא של סופיה בולט הוא Secret Memories. באופן מסוים, הוא הזכיר לי את מה ש-Night Shift של לוסי דייקוס עשה לי כשהוא יצא: המילים ממש קפצו מתוך השיר ותבעו הקשבה. אהבתי הרבה שירים השנה, אבל Secret Memories הוא אחד היחידים שאני יכולה לצטט ממנו מבלי להקשיב למנגינה, ומבחינתי – זה אומר המון.
Alela Diane – Howlin Wind
בפראפרזה על יקירת הסיפון נונו: דאונרז יש בשפע, אפרז (uppers) אין המון. לכן כשמגיע שיר שגורם לי להרגיש טוב, שעושה לי תחושה חמימה של נעים בבטן ובלב, הוא חייב למצוא את עצמו בסיכומי השנה. אלילה דיאן עושה פולק נפלא כבר זמן רב, אבל ב-Howlin Wind היא הצליחה להביא עיבוד מאוד עכשווי לשיר פולק שיכל בקלות להיכתב בשנות ה-60.
Lady Blackbird – Did Somebody Make a Fool Out of You
כנראה שהמוטיב העיקרי בסיכום הזה הוא אלבומים ענקיים שפספסתי בזמן אמת, כי את אלבום הבכורה של Lady Blackbird שיצא ב-2021 גיליתי ממש כש-2022 התחילה. Black Acid Soul היה אולי הפספוס הכי גדול שלי ב-2021, וכנראה שהיה מופיע בסיכום השנה לו התגלה בזמן. ליידי בלאקבירד (מארלי מונרו) עושה סול קברטי, גרנדיוזי, גדול מהחיים. אפשר וראוי להשוות אותה לזמרות הגדולות של תחילת המאה ה-20. רק מה? היא עושה את זה עם הפקה וביג בנד של 2022. כלומר בענק, הכי ענק שרק אפשר. השיר Did Somebody Make a Fool Out of You הזכיר לי את אלבום הקאברים המופתי של רות דולורס וייס שיצא לפני עשור: המון כלים ושכבות, בס שמנמן וסניירים לוהטים. אני מצפה לאלבום הבא של גברת ציפור שחורה כדי שאוכל להללו בזמן אמת.
Lera Lynn – Eye in the Sky
בעוד ארבעת השירים לעיל הם שירים ש״נמצאו״ בשיטוטים אקראיים במרחבי הספוטיפיי, השיר הזה של לרה לין נשלח אליי. זהו שיר מפתיע בדיסקוגרפיה של לרה לין: הוא יותר אפלולי ומפותל, והכניסה שלו ל״פזמון״ (במרכאות כי הפזמון לא לגמרי מרגיש פזמוני והבתים מרגישים סי-פארטיים במהותם) היא כמו ריחוף, שהייה, ואז נחיתה של התופים לתוך בריכת צמר גפן. כתב על זה פעם אסף אמדורסקי: רוך וקושי. השיר הזה מגלם עבורי את שני האלמנטים האלה והמתח ביניהם מייצר שיר יפהפה.
ציון לשבח שיצטרך להוכיח את עצמו בהמשך השנה: Warhaus – Shadow Play
במהלך השנה האחרונה מצאתי את עצמי מאזינה לג׳אז יותר מבדרך כלל. אני מייחסת זאת גם לזליגתה של סצינת הניו-ג׳אז הלונדונית למוזיקת המיינסטרים (Kokoroko, Chelsea Charmichael, ג׳ורדן ראקיי ועוד), אבל גם לגעגוע להפעלה רגשית שלא כרוכה במילים. פשוט רצף של צלילים שמצליחים לחולל בנו תחושות ותגובות מאוד פרימיטיביות אך מורכבות. וורהאוס בעיניי מצליח לשלב את העולמות האלה של מוזיקה ״ישנה״ ו״חדשה״ בצורה מופלאה. ב-Shadow Play זה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר: רוב השיר הוא אינסטרומנטלי וגם מעט המילים שחוזרות על עצמן לא מאפילות על המוזיקליות הנפלאה. מכלי המיתר הקאמריים שפותחים אותו ועד לליין הגיטרה/ תופים שנועלים אותו – זה שיר שנותן המון מקום וכבוד לכלי נגינה ולמוזיקה בצורתה הפשוטה ביותר.
ציון לשבח ובונוס: Royksopp חזרו לחיינו עם שלושה אלבומים בשם Profound Mysteries, II, III. כמה סינגלים מתוך האלבומים הללו היו בלתי נשכחים, ביניהם: Unity ו-If You Want Me. כמובן שלזכותם תיזקף גם חזרתה של סוזאנה סנדפור לחיינו – וזו חזרה שאנחנו תמיד מברכים עליה.
פלייליסט שירי השנה של שחר רודריג
מידלייק בבארבי
השנה חזרו להתארח בארץ לא מעט הרכבים זרים: אלטין גון, מידלייק, Other Lives (שדחו את הופעתם לינואר, מחכים לכם!) פולו & פאן ועוד רבים אחרים. גם ביטולים היו לנו בשפע, לצערנו, חלקם גם לוו במיני דרמות (היי ביג ת׳יף) או בשקט רועם (שלום La Femme). בתוך הסערות הללו, דווקא להופעה של מידלייק לא תכננתי ללכת. שלא תבינו לא נכון, חרשתי את ואן אוקיופנת׳ר ואת אנטיפון כשהם יצאו, יש באמתחתי את הויניל של אנטיפון, האזנתי ל-For the Sake of Bethel Woods מיד כשיצא וצקצקתי: ״זה לא כמו הדברים הקודמים שלהם״. אבל דווקא בגלל עושר הופעות חו״ל, הרגשתי שחרגתי ממסגרת התקציב ותעדפתי את מידלייק בתחתית הרשימה. ואז הגיע שבוע ההופעה, הבנתי את גודל הטעות והזמנתי כרטיס. איזה מזל. מעבר לעובדה שזו הייתה הופעה מדהימה, והסאונד של הבארבי החמיא להם כל-כך, זו הייתה אחת ההופעות הבודדות שבהן התרגשתי עד כדי דמעות. השיר Noble הוקדש לבנו של מקנזי, נובל, הסובל ממחלת ניוון מוחי והחל באותו השבוע את לימודיו בבית הספר. פולידו, סולן הלהקה, הקדיש לנובל את השיר בנאום קצר, ואי אפשר היה שלא להזיל דמעה כשמקנזי נראה נרגש עם נעימת הקלידים והחליל שג׳סי צ׳נדלר ניגן לקהל. בתור אמא בעצמי, לא יכולתי שלא לחשוב איזו הקרבה זו לנסוע להופיע בצד השני של כדור הארץ כשהבן שלך, זה שלא היו בטוחים שישרוד, מתחיל כיתה א׳. זה כל-כך מוערך ולא מובן מאליו בעיניי.
Daniel Barenboim – Encores
אני חובב גדול של מוזיקה קלאסית ובעוד כמה מהמוזיקאים האהובים עליי לא מקליטים ביצועים חדשים כבר כמה עשורים, ישנם כמה צעירים מבטיחים בתחום. ברנבוים הוא איפשהו באמצע. אחד הפסנתרנים (והמנצחים) הגדולים של העולם הקלאסי והאלבום הזה, 'אנקור' הוא למעשה אלבום של הדרנים מהופעות. זו בדיוק הסיבה שבגללה אני כותב עליו: הוא כולו קטעים נבחרים של מגוון מלחינים רומנטיים (וכמה מהחתרניים מוזיקלית שביניהם), לא ארוכים מדי, מתאימים מאוד גם למי שלא into מוזיקה קלאסית, רוצה להכיר או סתם נהנה לשמוע מדי פעם. קטעים סוחפים, יפים ומלאי רגש ששמעתי עשרות פעמים השנה ובלא מעט הזדמנויות – בזמן קריאה או כתיבה, כדי להירגע בערב בבית, ברמקולים בסלון או במיטה באוזניות. ברנבוים, בן ה-80 (!) פשוט מנגן אותם אחד אחד בדרך מאוד, איך נאמר, ברנבוימית.
להאזנה
The Mountain Goats – Bleed Out
זו כנראה התקופה הזו בשנה אחרי שהגואוטס מוציאים אלבום ואני באטרף על לשמוע אותו ואת כל הדיסקוגרפיה של עשרות האלבומים שלהם. אני חושב ששמעתי כמה שעות שלהם רק בחודש האחרון. האלבום הזה מגלם יפה את הפרדוקס של הגואוטס: הוא כאילו כבד עם גיטרות, דיסטורשן, ועיבוד די פאנק-רוק, אבל מרגיש קליל יותר מהרבה אלבומים אחרים שלהם. גם התכנים, כרגיל, מאוד מורבידים (בואו, הוא נקרא ״לדמם״ והעטיפה היא ציור של זירת רצח) ועדיין הוא קליל יותר מוזיקלית. המנגינות בו קליטות יותר ובאופן כללי הוא הרבה יותר נגיש ותקשורתי. זה אלבום טוב להיכנס איתו לעולם של מאונטיין גואוטס.
להאזנה
Rome – Hegemonikon – A Journey to the End of Light
כמו בכל שנה, גם השנה היה סתיו, חורף, קיץ, אביב ואלבום של רום. לפני כמעט עשור, אחרי כמה האזנות בודדות, הוא הפך להיות אחד האמנים האהובים עליי ולא אכזב אותי מאז. באלבום הזה, הגמוניקון (מסע אל תום האור), בתחילה חשבתי שהוא מתרחק ממגמת הניאו-פולק של העשור האחרון אצלו, וחוזר לאינדאסטריאל המוקדם. אבל לבסוף האלבום הסתמן כשילוב עוצמתי במיוחד של שניהם. ההתפתחות של רום היא לא ליניארית, ויש לו למשל השפעות מפתיעות של הדארק-ווייב של שנות ה-80. זה עדין, ברקע, מלווה את כל האלבום אבל הסינתיסייזר והביט בסוף מתחזקים אותו ונותנים לו אפלוליות אחרת, כזו שאנחנו מכירים יותר מהטוקינג הדס או אקו והבאנימן. רק דבר אחד מאכזב: כמה שהוא קצר. האלבומים שלו בדרך כלל מגיעים לשיאם בסוף מאוד תיאטרלי, והדפוס הזה לא חוזר הפעם.
להאזנה
Nu Genea – Bar Mediterraneo
האלבום שהאזנתי לו הכי הרבה פעמים השנה הוא גם האלבום שהכי לא סביר שיופיע ברשימת אלבומי השנה שלי אם מסתכלים על כל הסיכומים הקודמים שלי. בדרך כלל אלה מורכבים מאלבומי אינדי, אמריקנה, ארנ'בי והיפ הופ והנה באו להם השנה הצמד הנפוליטני Nu Genea וטרפו את הקלפים. אם לנסות רגע להבין את הסיבה למה האלבום הזה לא יצא לי מהאזניות השנה, בפשטות זה בגלל שהוא שילוב מדויק של נחמה וכיף גדול שהולכים יד ביד. אם אני רוצה לפתח קצת יותר את ההסבר אספר לכם שמאסימו דה לינה ולוצ'יו אקילינה יצרו פה נווה מדבר ים תיכוני מופלא, מעין קפה דל מאר עכשווי מינוס הקיטש המוגזם. יש פה דיסקו ופ'אנק, סינת'ים דומיננטים, כלי נגינה ממקומות רחוקים שעושים הופעות אורח, מגוון זמרות וזמרי ליווי ששרים בשפות שונות והכל עטוף בתחושת אחדות וגרוב מנצח.
מבחינתי בקלות האלבום המשמח של השנה.
להאזנה
Erin Rae – Lighten Up
ואם ב"פיל גוד" עסקינן, 'Lighten Up' של ארין ריי הוא בדיוק זה, רק מכיוון מאוד שונה. על ריי לא שמעתי עד צאת האלבום הזה, אבל מסתבר שהיא הולכת ועושה לעצמה שם בנאשוויל בשנים האחרונות. את האלבום הפיק ג'ונתן ווילסון, יוצר נהדר שאני מאוד אוהב, כבר נקודת התחלה טובה. יחד עם ריי הוא יצר אלבום קאנטרי-סול נהדר, קליל ושמשי, נוסטלגי אבל עכשווי, מתוזמר ומלא נפח וכזה שמזכיר אלבומי קאנטרי סבנטיז של זמרות דוגמת אמילו האריס ודאסטי ספרינגפילד (לי הוא גם הזכיר את אלבום הבכורה של נטלי פראס שהופיע אצלי בסיכום השנה של 2015). את הקול הצלול והיפה של ריי מלווים בין היתר פסנתר וקלידים נוספים, פדל-סטיל ותיפוף של ווילסון עצמו וגם רוח המקום ששורה על השירים שהוקלטו באולפנים של ווילסון בטופנגה קניון, קליפורניה. וגם, הדואט עם קווין מורבי 'Can't See Stars' הוא פשוט שיר פופ קטן ומושלם שנשמע כמו פנינה נשכחת של לי הייזלווד וננסי סינטרה. אני כבר מאוד מצפה לראות מה יהיה הצעד הבא של ריי.
להאזנה
Reverend Baron – From Anywhere
האלבום הבא הוא דוגמא נהדרת לאיך שספוטיפיי יכול לגרום לך להתאהב באלבום על סמך דברים קודמים ששמעת. פעם בכמה זמן בכל מיני פלייליסטים או בהמשך האוטומטי לאלבומים שהסתיימו, היה קופץ לי שיר שאני פשוט חייב לסמן, גם כדי לזכור וגם כדי שספוטיפיי ידע שאהבתי אותו. בתקופה מסוימת, פעם אחר פעם אלו היו שירים מתוך האלבום הזה של רברנד ברון (דני גארסיה). ברון חתום באחד מהלייבלים האהובים עלי בשנים האחרונות, קולמיין רקורדס מאוהיו שמתמחים ברטרו-סול, פ'אנק, לטיני ועוד. ברון נופל לקטגוריה של העוד. במוזיקה שלו בהחלט יש נשמה, אבל הסקייטבורדר לשעבר הוא יותר מספר סיפורים עם גישה קלילה שעושה את הגרסה שלו לבלוז ופולק עם נגיעות של סיקסטיז. אלבום שחזרתי אליו שוב ושוב מאז שיצא.
להאזנה
Delvon Lamarr Organ Trio – Cold As Weiss
עוד לא סיימנו עם קולמיין רקורדס. האלבום הבא מדבר בשפה היותר אופיינית ללייבל והוא פשוט פצצת פ'אנק/ ג'אז/ סול מהטריו של דלבון לאמאר. האלבום השלישי של ההרכב בראשות הקלידן המוכשר ממשיך את הקודמים ולאמאר וחבריו פשוט הופכים הדוקים יותר עם כל הוצאה שלהם. אני יודע שלא מעט אנשים נרתעים כשהמילה ג'אז נזרקת לאוויר, אבל אל פחד, המוזיקה של לאמאר שוזרת אותו בבלוז, בגוספל, בפ'אנק ועוד, עושה כבוד לאמנים כמו בוקר טי ודוקטור ג'ון ונראה שהערך העליון שלה היא פשוט לעשות כיף. אלו 40 דקות מגוונות ומלאות אנרגיה והשראה שתמיד עוברות לי מהר מדי.
להאזנה
Brent Cobb – And Now, Let’s Turn to Page
ברנט קוב הוא כביכול עוד זמר קאנטרי סטנדרטי מג'ורג'יה, על פניו לא משהו מיוחד. אבל בעיניי יש לו את הרכיב הזה המהותי לזמר קאנטרי טוב – היכולת הזאת להעביר נחמה דרך המוזיקה שלו. אחרי שעבר תאונת דרכים קשה ביחד עם בנו הקטן שכמעט והרגה את שניהם, עשה קוב את המקבילה שלו לברכת הגומל והקליט אלבום המורכב משמונה סטנדרטים של גוספל (פלוס שיר אחד מקורי). יש פה ביצועים שקטים ומהורהרים, יש פה כאלה קצביים במסורת הקאנטרי-רוק הדרומי של שנות השישים והשבעים ויש פה שירי פסנתר-קולות ליווי גוספליים קלאסיים. בכולם מורגשת הכוונה המלאה של קוב שתורמת לאותנטיות ולהגשה של השירים. אלבום מנחם ומעודד, לא רק לאוהבי גוספל וקאנטרי.
להאזנה
אנחנו מאחלים לכם 2023 נהדרת, עשירה ומוזיקלית,
צוות הכותבים והכותבות של קולומבוס.
COMMENTS