מקצבים אפריקאים וחוצפה ישראלית /// ציפי פישר על פסטיבל 'חשיפה בינלאומית למוזיקה 2022'

תמיר גרינברג. צילום: ציפי פישר

!"You have your shit got together" אמר לי דני קפיליאן, מפיק ותיק מארצות הברית שעבד עם שמות גדולים כמו לו ריד, לורין היל וג'ון בטיסט, כשתפסתי אותו לשיחה קצרה ביום הראשון של פסטיבל 'חשיפה בינלאומית'. הוא היה בהרבה כנסים דומים אבל לדבריו מעולם לא נתקל בכאלה סדר וארגון טובים. ואכן זה היה אירוע מוצלח ביותר, מאורגן להפליא, ובעיקר פסטיבל שהציג מגוון מוזיקלי שהמחיש את עושר הסצנה הישראלית.

יום ראשון לפסטיבל – דיסקו סבנטיז ואווירה לוחמנית

ההופעה של לירז צ'רכי שעלתה ראשונה הכניסה את הקהל לאווירה טובה, והיא הגיעה אליה עם אנרגיות לוחמניות במיוחד לאור ההפגנות באיראן בשבועות האחרונים. למי שעדיין לא מעודכנ.ת, לפני מספר שבועות מסה אמיני, צעירה אירנית ממוצא כורדי, נרצחה בידי פעילי משמרות המהפכות אחרי שנעצרה "בעוון" חבישת חיג'אב לא תקנית. מאז יש התקוממות נרחבת באיראן המובלת בידי נשים, נגד הגבלות דתיות ובמיוחד נגד החובה לחבוש כיסויי ראש. בשיא ההופעה צ'רכי נופפה בדגל האיראני וקראה לחופש ושיוויון לכל אזרחי איראן. יצא לי לראות אותה לפני מספר שנים ולדעתי ההופעה שלה השתפרה מאז – היא בבירור יודעת איך ללכוד את תשומת לב הקהל, בין השאר באמצעות ריקוד, תנועה טובה על הבמה ונגינה על תוף מסגרת. הכימיה עם נגני ההרכב המלווה הייתה טובה ותרמה להצלחת המופע. בלטו שירים מרקידים עם אווירת דיסקו סבנטיז כמו ‘Zan Bezan’ מאלבומה השני, והיא גם שיתפה לגבי חוויותיה מהקלטת אלבומה החדש והשלישי Roya באיסטנבול, עם נגנים איראנים שהשתתפו בסתר באלבום.

לירז צ'רכי. צילום: ציפי פישר

ההופעה השנייה המשיכה עם הווייב האתני מעורבב באלקטרוניקה, עם ההרכב של מארק אליהו. יצא לי לשמוע אותם בעבר בהופעה אקוסטית לחלוטין, לפעמים בדגש על יצירת מקור של מארק ולפעמים בדגש על מוזיקה מסורתית. אבל כאן הדגש היה יותר על אווירת רייב שהעיפה את הקהל, ותוך זמן קצר כולם החלו לרקוד. זה היה בבירור שונה מהופעות קודמות שלו שראיתי, והם באמת הצליחו לחדש לקהל. במהלך ההופעה מארק החליף מהקמנצ'ה המזוהה איתו לבגלמה, ואף עשה כבוד לאביו פרץ שניגן איתו בטאר בדואט נהדר. כרגיל הופיע איתו הפרקשניסט רוני עברין (שמנגן עם הרכב 'קולות תימן', שהופיע אף הוא בפסטיבל), ואת הצד היותר פופ/רוק סיפקו חיים וייס בקלידים ויענקל'ה סגל בבס וגיטרות. ההופעה הזו משכה כנראה הכי הרבה קהל באותו הערב וזה לא במקרה, היה משהו מאוד סוחף בשילוב בין מסורתי למודרני ובין ישן וחדש.

ההופעה האחרונה שנכחתי בה ביום הזה הייתה של הרכב האינדי-רוק בוריטו, הרכב שאני אוהבת כי בחרתי באלבום שלהם 'What We Have Now' לאלבום השנה שלי בסיכום של שנת תשפ"א. הפעם הראשונה שראיתי אותם הייתה בנסיבות שונות מאוד, בדיוק התחילו לחזור הופעות חיות ועדיין היה התו הירוק, בבר הבלייז שהוא קטן משמעותית מהבמה של הצוללת. שמחתי שהלהקה מקבלת במה גדולה יותר, וגם הסולנית יעל קופלנד סיפרה לי שהיא ביצעה את הבגרות שלה במוזיקה בצוללת ומאז לא יצא לה להופיע שם, ולכן זו הייתה הופעה משמעותית במיוחד. ההופעה לא אכזבה אותי והם הצליחו לשחזר במדויק את הצליל של האלבום שנע בין דרים-פופ לסאונד קצת יותר רועש של רוק גיטרות.

יום שלישי לפסטיבל – חפלה של גרוב וקסם של פסנתר

החלק הזה של הפסטיבל דמה יותר לפסטיבל מוזיקה "אמיתי" כיוון שהיו התרחשויות רבות בחלקים שונים של המתחם החדש שנפתח ברחוב בצלאל בירושלים, שכולל את אולם בית העם (לשעבר אולם ז'ראר בכר), בית הספר למשחק ניסן נתיב, בית הספר החזותי והרחבה בחוץ. כך שביליתי את הערב בריצה ממקום למקום כדי להספיק להגיע להופעות. פתחתי באזור שבע וחצי עם תזמורת 'ארמון בזמן' ברחבת המתחם, הרכב שכבר הרבה זמן רציתי לראות ולא יצא לי. מה שמצאתי היה שילוב מהפנט בין מוזיקה קלאסית מודרנית, ג'אז, אלקטרוניקה ומוזיקה אתנית – תחשבו על למשל טרי ריילי או פיליפ גלאס פוגשים את מיילס דייויס וקותימאן. זו במידה רבה מוזיקה עם אלמנט אלתורי חזק ואני משערת שאף הופעה לא זהה לשנייה, ולכן ממליצה מאוד ללכת לשמוע אותם בהופעה חיה.

משם ירדתי לאולם הופעות בבניין של בית הספר 'ניסן נתיב' להופעה של יחזקאל רז. במידה מסוימת ההופעה הזו הייתה האנטיתזה להופעה של התזמורת, שהייתה עם הרבה קצב וגרוב והזיזה את הקהל, בעוד ההופעה הזו התקבלה בשקט מופתי. נגינת הפסנתר של רז הייתה קסומה ונראה שהיא גרמה לקהל להמנע אפילו מלנשום חזק, שמא הקסם יופר. הוא השתמש בלופר כדי ליצור שכבות סאונד אבל לי זה נשמע די "קלאסי" ולא יותר מדי אלקטרוני, יותר כמו צ'ייקובסקי למשל. בעקבות ההופעה הגעתי למסקנה שרז הוא כנראה המוזיקאי הכי אנדרייטיד בישראל, עם כזו מוזיקה יפה ונגישה לקהל הוא אמור להיות כוכב-על כמו יאן טיארסן או לובומיר מלניק, ורק הצניעות שלו מנעה עד כה את הדבר.

בחלק הזה הייתה לי קצת התלבטות לאן להמשיך הלאה. החלטתי לעלות לגג של בית הספר לתיאטרון חזותי שם הופיעו ההודנא אורקסטרה ולא הצטערתי על כך. זה הרכב שמופיע בלפחות שלושה סיכומי שנה פה על הסיפון, כי יש קונצנזוס בין הכותבים השונים שהשילוב בין מקצבים אפריקאים, כלי נשיפה ג'אזיים וחוצפה ישראלית מדבק במיוחד. הגעתי ממש בדקה התשעים כי מרוב צפיפות סגרו את מתחם ההופעה, והייתי בין האחרונים שזכו לעלות לשם. זו כנראה הייתה ההופעה שבה הכי נהניתי, משהו שם פשוט עבד יותר טוב והקהל היה חופשי ומשוחרר. הם ניגנו במעגל מוקפים בקהל ללא הפרדה, וזו הייתה פשוט חפלה כיפית של גרוב שאי אפשר לעמוד בפניה. ראיתי את הנציגים מחו"ל מתלהבים ומצלמים את ההתרחשות. אולי כי זה אחד ההרכבים הוותיקים והמיומנים שהופיעו בפסטיבל, הם גרמו לכל אווירת המסיבה להרגיש חסרת מאמץ.

סגרתי את הפסטיבל עם הופעה באורך מלא של תמיר גרינברג ב'בית העם'. לא יצא לי להיות שם מאז ששופץ ונפתח מחדש השנה, והתרשמתי מהכניסה היפה ונוצצת. מצאתי את עצמי בשורה הראשונה, במקום הכי טוב באולם. אני חייבת לציין שבאתי בלי הרבה הכרות עם גרינברג והמוזיקה שלו. אני לא עוקבת אחרי מוזיקת מיינסטרים וטלוויזיית ריאלטי היא לא הקטע שלי, כך שבאתי ללא כל ציפיות מוקדמות. מה שהלך שם היה שואו מרהיב עם כל מה שצריך מסביב, כולל זמרות רקע ותלבושות נוצצות, ולאורך כל הדרך הוא לא שיעמם לרגע. חוויה כזו היא די נדירה בישראל, ואכן שמעתי את הקהל ביציאה ממלמל שזה ממש כמו באמריקה. במהלך ההופעה גרינברג שיתף איך הקורונה תקעה את הקריירה שלו בארצות הברית אבל הובילה אותו לבסוף לפריצה הגדולה בישראל אחרי הרבה שנים של תסכול, בעקבות זכייתו בעונה השמינית של "הכוכב הבא". כמובן שהקהל אהב מאוד את הסיפור הזה, מי בישראל לא רוצה לשמוע שאהבת הקהל המקומי חשובה יותר מקריירה בינלאומית? ובתמורה הקהל אכן הרעיף אהבה חזרה. אפשר לשמוע במוזיקה שלו השפעות ברורות של אלטון ג'ון ושל אדם למברט, כי כמוהו גם גרינברג אוהב ללהטט בקול והוא בא עם חיבור לעולם המחזמר והפופ ומצד שני גם לרוק, עם גיטרה חשמלית דומיננטית. ההופעה שמרה על מעברים אפקטיביים בין שירים שקטים יותר, כמו בלדת הפסנתר 'Tell Me Where The Light Goes' או קאבר ל'הללויה' של לאונרד כהן; לשירים קצביים יותר כמו 'Changes'. גרינברג מסוגל לעלות בקולו לגבהים עם פלצט אבל לפעמים הוא דווקא הולך על שירה יותר רוקיסטית ומחוספסת בטונים הנמוכים, עם נגיעה של מה שבאנגלית מורים לפיתוח קול קוראים לו vocal fry, שיותר מזכיר זמרים כמו אדי וודר. היכולת הזו לעבור מסגנון שירה נקי יותר ל"מלוכלך", לפעמים באותה פראזה ממש, הופכת את השירה של גרינברג לייחודית. יצאתי עם תחושה שהנה מוזיקאי שבאמת בא לתת לקהל ערב של כיף, והקהל מקבל תמורה מלאה לכספו.