איור: Elad Elharar – Design & Illustration

הפרויקט הזה שבו אנחנו חוגגים 30 לאלבומי מופת משנות התשעים, הוא בראש ובראשונה הזדמנות בשביל כולנו להאזין שוב לאלבומים שכנראה לא שמענו במלואם כבר שנים. רובנו היינו ילדים כשהם יצאו, חלקנו לא נולדו אפילו, אבל הם הצליחו להיכנס למחזור החיים שלנו. בהיסטוריה, אחרי 30 שנה מותר לפתוח ארכיונים ולגלות כל מיני סודות מן העבר שלא ידענו. אז אנחנו מזמינים אתכם לפתוח איתנו את הארכיון, ולגלות בתוך האלבומים שחשבנו שאנחנו מכירים סודות חדשים.

שי אברהמי

קורין אלאל – זן נדיר
בשנת 92׳ קורין אלאל הייתה בתקופת שיא. שני אלבומיה הקודמים קצרו תשואות והצלחה מסחרית, היא בדיוק סיימה להפיק את האלבום של ׳כרמלה גרוס ווגנר׳ יחד עם ברי סחרוף ועסקה בהפקת אלבום נוסף (לגלי עטרי, תכף נדבר גם עליו). וכאילו כל זה לא הספיק לה, היא חזרה לאולפן לעשות את מה שהיא אוהבת – אלבום נוסף משלה. ׳זן נדיר׳ הוא התוצאה של ההקלטות האלו ולמרבה ההפתעה הוא לא נחשב אלבום "מצליח", למרות שאין לי מושג מאיזו סיבה מטורפת, כי מדובר בפיסת רוק היסטרית. יצירה כזאת שמתכתבת עם הזמן והמקום, מלאה בלחנים נהדרים, טקסטים נוגעים ואיכותיים והבנה מאד מדויקת של איך דברים צריכים להישמע. שירים כמו ׳מעיין׳, ׳כמה זה שקל׳, ׳ימי הפרח והאהבה׳ וכמובן שיר הנושא זכו בצדק להשמעות ברדיו ונשארו רלוונטיים עד היום, וגם שאר שירי האלבום לא איבדו מהכוח שלהם – ׳יוצאת אל החיים׳ שפותח את האלבום באווירת מסע בערפל, ׳תאונה׳ ששומר על אינטנסיביות שקטה, ׳הוא כאן׳ המשתולל והשמח, ׳ייפוי כח׳ הריפי שמהדהד לי תמיד את ׳הטבעת נפלה׳ – שיר נהדר אחר של אלאל; ובסוף – ׳ים העשב׳ המהורהר, השיא היחיד באלבום שבו היא אפשרה לפסנתר להתבטא מעט, וברקע פריטת גיטרה קלאסית. אין נקודה באלבום הזה שהיא פחות מטובה, ויותר מהכול, בשבילי זה האלבום שתמיד מציג את קורין אלאל בצורה הכי אותנטית שלה – כנה, ישירה, מדויקת. ככה, עם השירה המיוחדת והבלתי ניתנת לחיקוי, בול בלב.
להאזנה

גלי עטרי – ביום שאחרי
מלבד האלבום שהוציאה קורין אלאל, היא וגלי עטרי עבדו במהלך שנת 1991 על אלבום חדש לעטרי. בפרק של הפודקאסט ׳שיר אחד׳ על השיר ׳חזקה מהרוח׳, עטרי מספרת שהיא החליטה לנסות כיוון אחר, חדש. אז היא נפרדה בידידות מאילן וירצברג וביקשה מאלאל להפיק אותה, וזו אכן לקחה אותה לדרך חדשה, שפיצית ורוקיסטית יותר. הן בילו שנה באיסוף טקסטים ולחנים לשירים והפיקו דמו ראשוני לקראת ההקלטות, אולם כשפנו לחברת התקליטים לאישור האלבום הן קיבלו סירוב מבוהל במקצת. בניגוד לקורין אלאל שהייתה רוקיסטית מהיום הראשון, גלי עטרי הייתה התרנגולת שמטילה שירי פופ ישראלי של מה שעתיד להיקרא ׳אמצע הדרך׳. אני מניח שהם שמעו את שקי הזהב שלהם מצלצלים בקולם של ברזלי בניה במקום מטבעות. בכל מקרה, עטרי הצליחה לשכנע את אילן וירצברג להצטרף כשותף להפקה, וככה נוצר היהלום המלוטש של האלבום הזה, שאחריו היא זכתה בתואר ׳זמרת השנה׳.

הכיף בלכתוב על שני האלבומים הללו יחד ולחוד טמון בעיקר ביכולת להשוות את מה שעשתה קורין אלאל ב׳זן נדיר׳ לעומת שיתוף הפעולה שלה עם וירצברג. הרוק של אלאל מתבטא באווירה ונגינה שופעת גיטרות וזה מאד בולם באלבום שלה, אבל פה אפשר להרגיש את המקומות שבהם היא לקחה את הצעד אחורה ווירצברג בא לידי ביטוי. אם ׳חזקה מהרוח׳ הוא הצד הרוקיסטי של הסיפור, מהכיוון השני אנחנו מקבלים את ׳ערמונים מהאש׳ העגול והמלא. גם סגנונית האלבום מקבל המון השפעות מעולמות קרובים יותר למזרח התיכון. ׳בית היין׳ המסולסל ו׳ביום שאחרי׳ במקצב של חמישה רבעים (שמיניות? אני בחיים לא אבין את ההבדל), בעוד ש׳זן נדיר׳ שמר על עצמו כרוק סטרייט פורוורד. שתי התוצאות נהדרות בעיניי. יש מעין אקסיומה בתעשיית המוזיקה שגלי עטרי תמיד מצליחה להוציא מהכותבים שלה את המקסימום, והאלבום הזה עם שילוב בין טקסטים של אבות ישורון (׳שתים עשרה בלירה׳) למאיר גולדברג (׳ערמונים מהאש׳) מבלי שנרגיש שהחלפנו עולמות תוכן הוא הוכחה ניצחת לכך. או שזוהי הוכחה ניצחת לכך שגלי עטרי מסוגלת לגרום לכל דבר להישמע כאילו הוא שלה.
להאזנה

פסטיגל 92׳
אוקיי, בעיקרון זה האלבום שהכי חיכיתי לקרוא עליו, כי כשהתחלנו לבחור אלבומים משלל הביזה של 92׳ ורבנו על מי יקבל את ׳מפלצות התהילה׳ ומי יזכה ב׳כשהגיטרה מנסרת את הלילה׳, שחר רודריג הודיעה קבל עם וסיפון שיש לה דיבס על האלבום הזה. עכשיו, כשכולם רבים על האוצר ומישהו מתחמק מהצד עם מה שנראה כמו סוג של בדיחה, זה אומר שאו שהוא לא מבין משהו, או שכל השאר לא מבינים משהו – ובמקרה של שחר היה לי די ברור שהבעיה היא אצלי.
אבל בכל זאת, היו לי עוד דברים על הראש, וידעתי שאני אזכה לקרוא את זה בסופו של דבר, אז מה שנותר לי הוא רק להתאזר בסבלנות ולהמתין חצי שנה בערך. והיות ואנחנו אנשים קצת עסוקים וכפי שכתב דגלאס אדאמס אוהבים את הדדליינים שלנו ובעיקר את הרעש שהם משמיעים כשהם חולפים על פנינו, הגילוי שלשחר אין זמן לסיים את הטקסט הכריח אותי לרדת לשורש העניין, ובאמת באמת שאני עצלן ואין לי כוח.
לכן, מיידית עשיתי מה שכל אדם שפוי היה עושה וניסיתי להפיל את זה על מישהו אחר.
"אף אחד לא יכתוב על פסטיגל 92׳???" שאלתי בנימה מתעניינת של מבין עניין.
התשובה לא איחרה לבוא. "תכתוב זריז אתה".
"נו באמת, עדין לא התחלתי לכתוב אפילו את שני הטקסטים שאני הבטחתי לסיים לפני חצי שנה! ומה בכלל יש באלבום הפסטיגל הזה? הוא בספוטיפיי?"
מסתבר שכן. לא צריך להתרגש, אני עדיין יכול להפוך את זה לבדיחה ולצאת מזה.
"אין לי מושג מה היה שם לעזאזל. אני יכול לכתוב ״שחר הייתה חולה אז מבלי להיכנס לפרטים – 1. זה מדהים-כיפי-מצחיק! 2. תקשיבו לזה! 3. איזו שנה טובה 92׳, מה? 4. ברצינות, מי היה מאמין שיש כזה קאסט לפסטיגל?״׳ כי בשלב הזה מצאתי אותו בספוטיפיי ובאמת, יש פה חתיכת קאסט רציני.

זה נפתח בגידי גוב, שאני לא יודע מי ניגן את בשבילו את הבס, אבל הוא השאיל מאלביס קוסטלו את ליין הבס שפול העניק לו לשיר Veronica ואני מעריך את הוובוס שצריך בשביל מהלך כזה. ואז בשיר השני דנה ברגר בלב אפיזודת הרוק שלה עם ליין גיטרות שנשמע כמו ההורה הרוחני של ׳כל הילדים קופצים רוקדים׳. אחר כך טיפקס ששפכו לתוכם יותר מדי מדלל – שזה מה שקורה כשנותנים לקובי עוז לכתוב לנגן ולשיר את הנונסנס שלו, אבל לא מאפשרים לו להשתמש באף אחת מהמניירות שהפכו את טיפקס ללהקה החפלאית שמחברת את המזרח למערב. והתוצאה… תאונה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. ממשיכים עם יגאל בשן שמנסה להפוך עוד שם של ילדה להמנון (ניסיון חביב, אבל פחות מוצלח מ'סיוון', עלינו כבר על הטריק שלך), ואז הטורים שוב עולים לקראת ׳קצת אחרי כולם׳ ששכחתי שאני מכיר בכלל, הלהיט של אתי אנקרי עם הג'יבריש הנפלאה שלא הייתי חושב לעולם לחפש דווקא באלבום הזה. וזה ממשיך עוד עם מיקיאגי וגלי עטרי ומאיר בנאי, כולם בשירים נהדרים שנכתבו כדי להיות קומוניקטיביים לילדים, מבלי להיות ילדותיים. אני אסתכן בלהישמע זקן (לא באמת, אני תמיד נשמע זקן) ואניח את זה על השולחן – אם הקאסט הזה היה מגיע לעשות פסטיגל היום כנראה שאשתי ואני לא היינו צריכים לשחק את משחק הפאסיב-אגרסיב של "מי ייקח את הילדה לפסטיגל", כי אני הייתי מעמיד פנים שאני סובל ואז הולך לשם בעצמי.
אז כן, זה אלבום נהדר, וכמו שחזיתי כבר באזור פברואר – שחר ידעה משהו שאנחנו לא, ואם אני צריך לספר לכם על לקח אחד שלמדתי מהסיפור הזה הוא לא לפתוח את הפה הגדול שלך ולשאול שאלות קיטבג כי זה נגמר בזה שאתה צריך לכתוב.

נ.ב. שחר בסוף הספיקה לכתוב, אז אנחנו מביאים לכם גם את הטקסט שלה מנקודת המבט של הילדה שאשכרה הלכה לפסטיגל ב-92, ולא רק הקשיבה לו בספוטיפיי שלושים שנה אחרי…
להאזנה

שחר רודריג

פסטיגל 92׳
כל הורה יודע/ת שספרות הילדים הטובה ביותר, היא ספרות שבעצם מכוונת להורה. אותו כנ״ל לגבי כל מוצר צריכה לילדים; יש את המם המוכר הזה שנפוץ בחוגי חווית משתמש בהייטקס אבל בעצם מדבר בדיוק על ההפרדה בין ה״קונה״ של המוצר לבין ה״משתמש״ בו: ההורים שמסתכלים על מובייל של חיות מהצד ורואים את העושר של החיות וכמה המובייל יפה, בעוד כל מה שהתינוק רואה הוא חריצי טוסיק של החיות הנעות למראשותיו.
פסטיגל 92׳ זכור לי כאירוע כל כך מכונן, אולי משום שהוא היה אירוע מכונן גם עבור ההורים שלי. בליינאפ של הפסטיגל ההוא הופיעו גידי גוב, מאיר בנאי, טיפקס, אתי אנקרי, דנה ברגר, גלי עטרי, מיקיאגי (סולן 'נוער שוליים'), יגאל בשן והופה היי. אולי רק האחרונים היו ממש כוכבי ילדים נטו, כל יתר האמנים היו באי ביתנו הקבועים. מאיר בנאי עם ׳גשם׳ ו׳וביניהם׳ שיצא גם הוא ב-92׳, טיפקס עם הרבי ג׳ו כפרה, אתי אנקרי עם הסלף-טייטלד המופתי שלה שיצא שנתיים קודם לכן, כל אלו היו אלבומים ושירים ששמענו בקלטות במכונית או בתקליט בסלון.

דווקא רשימת השירים של פסטיגל 92׳ לא יוצאת דופן. השירים היחידים שאני זוכרת בעל פה הם 'היי עצור' של הופה היי (כוכבי ילדים, אמרנו?) ו'יעל' של יגאל בשן. אבל אירוע בודד כן היווה נקודת ציון משמעותית בפסטיגל 92׳ (ולא נכנס לאלבום) והוא ביקורה של מוג׳דה ילדת הפלא הטורקית בפסטיגל. כן כן, את 'הופ הופ הסתובבתי והיא נעלמה' מוג׳דה ביצעה כבר כמה חודשים לפני שהוא הוקלט – בפסטיגל 92׳ עם מיקי גבריאלוב. אפשר להתפלפל ולהגיד ש-it all went downhill from there, ושזה היה סימן לתחילת עידן כוכבי הילדים, כיום במבט לאחור זה בעיקר מרגיש לי קרינג׳י שקהל שלם בסינרמה ישב וצפה בילדה בת שמונה מענטזת על הבמה. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי? כן, היה שמח אפילו בטורקית.
להאזנה

מתי כספי – בובה מתי
עוד אמן ששחרר ב-1992 אלבום לילדים שהוא בעצם אלבום להורים הוא מתי כספי. ׳בובה מתי׳ אף הוא זכור לי בתור קלטת (וידאו) שנחרשה הלוך וחרוש בביתנו. בניגוד לפסטיגל 92׳, רבים השירים ממנו שזכורים לי עד היום ולעיתים גם מצליחים לשחרר איזו דמעת געגוע לאותם ימים: 'מי ראה את באני שלנו', 'אחותי הקטנה', 'נחליאלי', 'בן' או 'ילדותי השניה' (ששוחרר עוד קודם לכן) הם בהחלט שירים שמצליחים להדהד את הילד שבתוך כל מבוגר ובזו טמונה איכותו של האלבום הנפלא הזה.
להאזנה

אלקנה כהן

משינה – מפלצות התהילה
משינה אף פעם לא הצטיינה דווקא במקוריות, אבל גם השראה צריך לדעת ממי לקחת, וב-1992 בנאי/ברכה הבינו שהגיע זמן הגראנג'. זה היה הרגע של 'מפלצות התהילה'. 'חלומות נוזלים', 'שעטת הבגלמות', 'הארי קריש דם' ו'שדה של חמורים' הם רק חלק מהרעיונות לשמות האלבום שחברי משינה כתבו על דף נייר. כולם מבטאים את הגישה של משינה לרוק כבד: תרעיש, אבל אל תהיה כבד, הכול בהומור.
'מפלצות התהילה' הוא אלבום פאנק/גראנג' פסיכדלי שנשמע כמו פסקול של סיוט. הגיטרות בו סמיכות במיוחד, הקלידים נמצאים הרבה יותר ברקע, ויובל צורח – דבר שלא קרה באף אלבום קודם של הלהקה. כשנכנסים קצת לעומק, מגלים שלצד הג'יבריש של 'הכול התחיל בנאצר', יש עוד הרבה באלבום הזה: בלוז רוק ('תתעורר'), גראנג' ('את באה לבקר', 'אישה'), תיאטרליות ('איזה איש') וניו וויב אפלולי ('בנות הים'). מה שכן, כדי שלא נשכח במי מדובר, אנחנו מקבלים גם קאבר רוק ל'שלומית בונה סוכה', וגם פרודיה ארסית על להקה מתחרה ('זה לא יכול להיות ישן' – אתם מוזמנים לנחש על איזו להקה מדברים).
בזמן אמת, 'מפלצות התהילה' לא הצליח כמו האלבומים שלפניו או אחריו, וגם היום הוא קצת נחבא בין האלבומים שיותר מזוהים עם משינה. אם לא הקשבתם לו אז, תעשו את זה היום. זהו רגע נדיר בהיסטוריה של הרוק הישראלי.
להאזנה

שלמה ארצי – ירח
היום זה נעשה טרנד דווקא לאהוב את שלמה ארצי, אחרי שנים של זלזול מצד האליטה המוזיקלית, או לפחות מצד מי שחושבים את עצמם לכאלו. לפני שלושים שנה, זה היה הרבה יותר טבעי. האלבום 'ירח', סימל כניסה עוד יותר עמוקה של שלמה ארצי לתוך הסיפור הישראלי: ישראל של האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ, ערב הסכמי אוסלו, אבל גם ישראל של היום, שלושים שנה אחר כך. הוא נפתח בבלדת פלמנקו עם פזמון שהופך להמנון, ממשיך עם פופ/רוק בהשראת טום פטי (כמו אז), ומשם מתחיל רצף של שירים מעולים, שרובם הפכו מיד ללהיטים – וממשיכים להיות להיטים עד היום.
לשירים 'שאלתי מה קרה' ו'אני בא' יש את אותה קופצניות טורדת מנוחה ואפלולית, ו'תגידי' מחזיר אותנו לשלמה ארצי של סוף שנות השבעים. ב'הסכין הרובה והאבן' שלמה ארצי חוזר לעסוק באחד הנושאים האהובים עליו: החיים בצל המלחמה התמידית. אותה מלחמה שמלווה אותו ואת המדינה לכל אורך הקריירה שלו ושלה. 'ואלס בחמש ושלושים' הוא ביטוי של כמעט-ייאוש, דבר די נדיר אצל ארצי, בטח כשמדובר באלבום שמתחיל עם "אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר". אבל גם בו ברור שאין אפשרות נוספת, מלבד להמשיך באותו הריקוד.
שלושים שנה עברו. הקריירה של שלמה ארצי ידעה עוד עליות ועוד מורדות, ואנחנו תמיד מתייחסים אליו במין "פעם תורי ופעם תורך לאהוב", אבל 'ירח' בעיניי ממשיך להיות אחד האלבומים הכי טובים שנעשו בארץ הזאת.
להאזנה

עומר אסייס

פונץ' – הצוללת
אל המוזיקה של פונץ' הגעתי הפוך: הכרתי את פועלו הנהדר של יוסי בבליקי בשנים האחרונות ומשם סללתי את דרכי ברוורס אל הפלא שנקרא פונץ'. מה ששימח אותי באופן יוצא דופן היא העובדה שבמוזיקה של הלהקה יש את אותו הקסם של יוסי בבליקי, מעין יכולת לגרום לך להרגיש שהוא מלחין סיפור חיים שיכול להיות שלך.
כשחזרתי עכשיו לאלבום 'הצוללת' נשאבתי לרגע לימים שבהם רוק גיטרות עם מלודיה פשוטה וטקסט טוב היה מצרך נפוץ. הוא נפתח ב'איש השנה', אחד מקטעי הפתיחה האהובים עליי אי פעם, שכולו שלוש דקות של רוק-בלוז מלא ציניות. זו אגרסיביות שלא מתיישבת עם הלהיטים שלהם, אבל היא מלווה את כל האלבום. במקביל לכל הדיסטורשן והתופים מלאי האנרגיה יש פה גם קטעים שמעניקים קצת נחמה, כמו 'הלילה' ו'הוא מסתכל בה' האלמותי. האחרון גם מחביא בתוכו את השורה היפה: "ושקר יכול לגרום למשהו יפה". אפילו בשיר על טרקטור, שהוא לכאורה לא הפסגה של האלבום, מסתתר משפט על-זמני כמו "עכשיו – אם נשים לב היה קשה השנה".
יש באלבום גם שיר על מכונית, וזה לא במקרה. המילים שעוסקות לא פעם בבדידות וקשיים משתלבות מצוין עם דיסטורשן ושירים על כלים ממונעים. מעין חספוס רגיש שהניינטיז ידעו לספק לנו מצוין ועד היום אני מתגעגע אליו. בשיר הסיום, 'ג'ורג'י', יש בסך הכול ארבע שורות, אבל כשהלהקה שרה יחד בשקט "אם אתה מרגיש לבד וערירי, תתקשר ותנסה למצוא אותי"; זו מעין הבהרה אחרונה למה התכנסנו כאן.
אני מניח שלהקה שכוללת את שלום גד ויוסי בבליקי לא יכולה להוציא משהו שאני לא אוהב. אבל האלבום הזה שהוא מרגש, מצחיק וגם מכעיס וציני, תמיד מזכיר לי שבבסיסה של החיבה שלי לניינטיז אין געגוע לז'אנר או לסאונד. זה געגוע למוזיקה שיוצאת מהבטן, בלי פאסון, ועם תחושה שאתה עם החבר'ה לבושי הג'ינס והטישרט שאתה אוהב להסתובב איתם, אלה שיודעים בדיוק מה להגיד אם תרגיש לבד.
להאזנה

ירון ברוידא

אביב גפן – זה רק אור הירח
בגיל 18 בלבד, נער מוזר אחד עם פס שחור בעיניים וקול של צפרדע, כתב, הלחין וביצע את אחד מאלבומי הרוק הטובים שנעשו בארץ, אחד מאלבומי הבכורה הטובים שנעשו בארץ – וגם אחד הפלופים הגדולים שנעשו בארץ. כשיצא האלבום הראשון של אביב גפן, 'זה רק אור הירח', הוא מכר בערך מאתיים עותקים ונחשב לכישלון מסחרי אדיר; בטח בהתחשב בהר הציפיות שהונח על כתפיו של "הבן של", והחוזה חסר התקדים לשלושה אלבומים שעליו הוחתם בהד ארצי (לא מעט בזכות לחץ שהפעיל אביו יהונתן גפן), עוד לפני שהבחור הראה איזשהן קבלות מוכחות לכישרונו. אבל, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, זה היה רק עניין של זמן (ראיתם מה עשיתי פה?) עד שההשקעה השתלמה, ובגדול.
אין עוד הרבה אלבומים ישראליים שמתפקעים מכל כך הרבה רגש בוסרי וטהור, המוטח לעבר המאזין ללא פילטרים, ונכתב בזמן אמת מפיו של טינאייג'ר בכל רמ"ח אבריו הגרומים. בזמן שרוב הרוקרים בארץ רצו להיות מתוחכמים ומגניבים (וכמובן "אהבו את הרוק שלהם מר" לכאורה), אביב גפן שר שירים ראשוניים וכמעט ילדיים על אהבה נכזבת, שנאה עצמית, פתטיות והשפלה כללית – בפני ההורים שמתעלמים, בפני בת הזוג שעזבה, בפני המדינה שהכזיבה.

כמה נרקיסיזם, שאפתנות ופומפוזיות נדרשות כדי לפתוח אלבום ראשון עם המנון מלודי וגדול מהחיים א-לה ג'ון לנון, שפונה ללא פחות מ'מיליארד טועים', רק כדי לעשות פנייה של 180 מעלות כבר בקטע שאחריו – 'הכול אצלי נהיה לא רגיל'. שיר של דהירה דחוסה ועצבנית של דקה וחצי בלבד (כולל צרחות מבעיתות לקראת הסוף), שבה גפן מספיק להכריז ש"כל שיריי כבר משעממים". איפה הלכת איפה נסעת? אנחנו רק בשיר השני! בשיר השלישי והמדהים 'אמש', אנחנו כבר נתקלים במחאה אל מול הגוף הכי חזק במדינה ("ובעטו בי מול כולם כי לא הייתי בצבא") ואם זה לא מספיק, גם עיסוק במוות, סמים, ולקינוח גם זנות, כפי שהיא מתבטאת בשורה האלמותית: "כבר חצי תל ברוך יודעים שאני יהודי". כל זה עוד לפני שצלחנו רבע מהאלבום. וזה רק הולך ומשתפר מאותו רגע (גם בזכות ההפקה המצוינת של משה לוי), עד לקליימקס הסופי שהוליד את "דור ילדי אור הירח". בקיצור, מדובר באלבום שהוא רכבת הרים – וכפי שידוע, רכבות ההרים הטובות ביותר הן גם אלה שגורמות לנו קצת בחילה.
אם אלבום הבכורה של אביתר בנאי, שיצא חמש שנים לאחר מכן, גרם לנו להרגיש הו כה צעירים ואינטליגנטים (כי רצינו להיות כמוהו), אלבום הבכורה של אביב גפן הכניס אותנו למוד של צעירים ומטומטמים. ובינינו, כשאנחנו טינאייג'רים אנחנו הרבה יותר במצב צבירה של טמטום. לכן יש משהו כל כך אלמותי באלבום הזה, וגם מאוד ישראלי – ממש כמו מרצפות הטרצו המיושנות שמעטרות את פניו של גפן על העטיפה. נכון, מדובר באייקון רוק, אבל הפרצוף תקוע עמוק ברצפה של בית ההורים הבורגני.

עד היום אני מוכן להילחם על כך שזהו האלבום הטוב ביותר של אביב גפן, וכמעט כל שיר בו הוא חלק בלתי נפרד מהנעורים שלי (האהובים עליי ביותר הם דווקא הפחות מוכרים כמו 'לפעמים' ו'שוב החושך' – נסו ותיהנו). ככל שעובר הזמן ואנו עדים למול עינינו למה נהיה מאותו אביב גפן, התחושה הזאת רק מתחזקת. אם נרצה או לא נרצה, אביב גפן הוא המראה של כולנו – אולי מראה קרקסית מעוותת, אבל עדיין מראה. כמעט כולנו מתחילים כצעירים חדורי אידאלים, מוטיבציה ורצון לשבור את העולם, ומסיימים כמבוגרים עייפים מול הטלוויזיה (או בתוכה), נרדמים מול פרק של 'הכוכב הבא' או 'שנות הירח'. אז מזל שיש אלבומים כמו זה, כדי להזכיר לנו לרגע מי היינו, ומי היינו יכולים להיות.
להאזנה

רועי ויינברג

מאיר בנאי – וביניהם
האלבום 'וביניהם' של מאיר בנאי נבחר לאלבום השנה של 1992, ושירים מתוכו הגיעו למקומות גבוהים במיוחד במצעד השנתי של קול ישראל. 'אהבה קצרה' נבחר לשיר השנה, 'וביניהם' זכה במקום ה-12 ו'שער הרחמים' הגיע למקום ה-14. שלושת הלהיטים האלה זכו לחיי נצח באלבום המצליח ביותר של בנאי, אך בעיניי, הגדולה שלו לא נמצאת בהכרח בשירים האלה (טוב, אולי חוץ מ'שער הרחמים'), אלא בשירים כמו 'הקרקס הגיע' או 'נגמרות לי המילים'. כי הגדולה של מאיר בנאי ז"ל הייתה החיבור בין השירים הקטנים, האישיים, לקול הגדול שלו.
באלבום אנחנו פוגשים את מאיר בנאי רוכב על אופניים ברגעים הקטנים של החיים. הוא נזכר בערגה בילדותו, הוא מדבר על חלומות נשכחים, ופשוט נמצא שם ומזמין אותנו אליהם. הוא לא מנסה לזעזע או להעיף אותנו, ומשהו בפשטות הכנה הזאת גורם לי להתרגש. הוא עובר בין סגנונות – רוק, פופ ובלדות – בקלות מרשימה, ומשלב באלבום גם את שלומי שבת וגם את יובל מסנר, שני מוזיקאים שעל הנייר מגיעים מעולמות שונים לחלוטין. כל אלו לצד ההפקה המוזיקלית של משה לוי הובילו למכירת ארבעים אלף עותקים מהאלבום.

"מוזיקה ישראלית", כמושג, הוא משהו מאוד אמורפי. הדרך הטובה ביותר להגדיר אותו היא האלבום הראשון שקופץ לכם לראש כשאתם חושבים על מוזיקה ישראלית. במקרה שלי מדובר באלבום הספציפי הזה של מאיר בנאי, אפילו לפני אריק אינשטיין או שלמה ארצי. השילוב בין הנגיעות הבינלאומיות, ההשפעות של המזרח והמערב והמוזיקה הקליטה הופכות את האלבום הזה לאחד המייצגים הטובים ביותר של המוזיקה הישראלית, ובמקביל לאלבום אישי במיוחד של כותב גדול ומבצע ענק.
כשחזרתי לאלבום בשביל הכתבה הזאת שמעתי אותו מספר פעמים, ושתי ההאזנות שבהן הצלחתי להתחבר אליו יותר מבכל היו בזריחה ובשקיעה של אותו היום. יש משהו כמעט אינסופי בדמדומי היום ודמדומי הלילה, זמנים שבהם העולם משתנה סביבנו ואפשר לשים לב בדיוק לסיפורים האישיים האלה. כאן, בדיוק, נכנס בנאי. ביניהם.
להאזנה

יוסי קומר

אתניX – יללת תן
אחרי שני אלבומי פלטינה, זכיה בתואר "להקת השנה", פסטיבלים ופסטיגלים, ורגע לפני שהמציאו מחדש שוב את מוזיקת הפופ הישראלית, הוציאה להקת אתניX את 'יללת תן', אלבום שאולי לא הצליח כמו קודמיו אבל התחיל להראות את הוורסטיליות של הצמד נחמה-קליסקי ושאר הלהקה. קודם כל, באלבום הזה הגיטרות לקחו צעד קדימה והן באות יותר לידי ביטוי ומכסחות בשירים כמו 'כלה כלה', 'האמת בקולה' ו'קלמנסי'. בכלל, זה אלבום רוקיסטי בהרבה מקודמיו ואולי מכל הקטלוג האתניקסי הפורה. בה בעת, כמובן שיש בו גם בלדות ארוכות מדי ולהיטי פרוטו-דאנס ים תיכוניים טעוני סינת'ים כמיטב המסורת (במיוחד בכל מה שקשור לגרסאות הריקודים, מה שנקרא רמיקסים). הטקסטים של זאב נחמה ממשיכים להיות עמומים, יש שירי אהבה לאישה אלמונית שהיא אולי המדינה או האנושות, שירי מחאה פוליטיים שלא ברור לאיזה צד הם פונים וצירופי מילים שאף אחד אחר לא היה יכול לכתוב כמו "וגשמי ברכה שאין בה תוכן", "ילדתי, על חיטים נעשה אהבה עד אובדן הכאב הקדמון" ו"בין גדרות של אבן אחפש את הקסום". אבל עם כל זה, אתניקס שומרת ב'יללת תן' על רצף של אלבומים חזקים שביסס אותה כאחת הלהקות הגדולות והמצליחות שהיו פה.
נ.ב. היה שם גם שיר בשם 'תותים' שהלך לו לא רע.
שירים מומלצים: 'קלנדיה', 'האמת בקולה'.
להאזנה

ציפי פישר

יעל לוי – אל תקנה לי ורד
'אל תקנה לי ורד' הוא אלבומה השלישי של לוי, והלידה שלו לא הייתה קלה. היא התחילה לעבוד עם עובד אפרת ב-1989 אבל מהסשן הזה נשאר רק שיר אחד, 'גבעול'. אחר כך היא בחרה לעבוד עם יוסי אלפנט, אבל מותו הטראגי מדום לב בספטמבר 1991 שם קץ לתוכנית הזו. רק כשהיא חברה לצוף פילוסוף מ'תיסלם' העבודה על האלבום התקדמה. לוי עבדה גם עם ורד קלפטר, שותפה ותיקה שלה, וחלק גדול ממילות השירים נכתבו בידי מאיר גולדברג.
כשאני מאזינה לאלבום הזה, הדבר העיקרי שבולט בו הוא האיפוק הרגשי, איפוק שניכר כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום, וגם היה השיר הכי מצליח מתוכו. לוי שרה על הצפיות שלה ממערכת יחסים רומנטית, והיא דוחה מחוות קיטשיות כמו ורד ודווקא מחפשת חוויות לא שגרתיות כמו ללכת לסרט בשעה שבית הקולנוע נטוש. זה לא שיר אהבה סטנדרטי שהולך על שיא הרגש אלא כמעט ההפך – מתרה בפני גברים שעליהם להתאמץ אם הם רוצים לחזר אחריה. במובן הזה הוא קצת מזכיר לי השיר של סוזאן וגה ‘Left of Center’ שיצא שש שנים לפניו. בשניהם יש אישה שלא פוחדת להציג את עצמה כקצת יוצאת דופן, לא מחפשת את המיינסטרים. למרות שיש עוד שירים שעוסקים בזוגיות באלבום, יש בו נוכחות לשירים שעוסקים דווקא במשבר ו/או סוף מערכת היחסים – 'סוף המשחק', 'אתה יוצא מהמחזור', 'לך לאן שתלך' ו'לא נגיע רחוק'. לפיכך זה אלבום ששורה עליו רוח קצת מלנכולית, לא פלא שלוי עצמה אמרה שהוא אלבום שמתאים לחורף: "כשהגשם יורד העלים מצהיבים, הרחובות חוגגים דליחות מחודשת" (מתוך 'לא בוכה').

במבט לאחור נראה שהקהל הישראלי לא ממש ידע איך לאכול את הגישה המשלבת איפוק ומלנכוליה. האלבום הזה אמנם לא נכשל כמו השני אבל חוץ משני שירים, רוב השירים מתוכו לא זכו להשמעות חוזרות, וחלקם ממש נשכחו. התחכום והאלגנטיות שלוי משדרת אולי מרגישים זרים מדי לפה, לא שייכים. גם העובדה שהסגנון שלה לא קל לקטלוג – יש יותר מדי גיטרות חשמליות ברקע כדי שזה ממש יחשב פופ, אבל לא מספיק דיסטורשן כדי שייחשב רוק – לא עזר להתקבלות. וזה חבל בעיניי כי יש בו שירים שממש לא התיישנו. האמת שהשיר עם המסר הפוליטי החריף "אימפריה של בושה" התאים לי ממש לתיאורי השבועות האחרונים בחדשות, למשל. אני ממליצה לתת לאלבום האזנה חוזרת מההתחלה ועד הסוף, יש בו רגעים מקסימים כמו השיר האחרון שהוא תרגום ללאונרד כהן. לוי לא הוציאה חומרים חדשים כבר הרבה זמן, אבל כן הוציאה לפני ארבע שנים אלבום של ביצועים מחודשים לשיריה. מי יודעת, אולי בעשור הזה גם נקבל אלבום חדש ממנה.
להאזנה

פורטיסחרוף – כשהגיטרה מנסרת את הלילה
כשהחלטנו על הפרויקט הזה היה לי ברור שאני כותבת על 'כשהגיטרה מנסרת את הלילה', שהוא בעיניי אלבום ההופעה האולטימטיבי במוזיקה הישראלית. למרות שעברו שלושים שנה, לא יצא עדיין אלבום שהחליף אותו בדירוג שלי. הייתי רק בהופעה אחת של פורטיסחרוף, ב-2005, וזה נהדר שאפשר לנסות לשחזר את החוויה בבית עם הקלטה של הופעה שנערכה בצוותא. זה היה רגע בהיסטוריה של הרוק הישראלי ששווה להתעכב עליו. 1992 הייתה שנה שבה הרוק היה המלך והגיטרות שלטו בכל מקום. אסון פסטיבל ערד עוד לא קרה, והגיעו אל הפסטיבל כרבע מיליון משתתפים. תיעוד של ההופעה של פורטיסחרוף מאז, רק מספר חודשים אחרי ש'כשהגיטרה…' הוקלט, מראה את האנרגיות המטורפות שרצו אז. ניצן זעירא, מפיק האלבום והבעלים של נענע דיסק, עבד אז עם רוב להקות הגיטרה הבולטות של התקופה – כנסיית השכל, נקמת הטרקטור ועוד, לצד אמנים כמו יוסי אלפנט. כשמבינים את ההקשר הזה, קל קצת יותר להבין למה הפעם הצמד הצליח איפה שמינימל קומפקט נכשלה, וכבש את המיינסטרים הישראלי לחלוטין.

האלבום עצמו מתפקד כמעין אוסף של מיטב כל הלהיטים בקריירה של פורטיס וסחרוף עד אז, ביחד ולחוד. נוסף על שירים משני האלבומים שהם הוציאו עד אז, 'סיפורים מהקופסא' ו-'1990?', יש באלבום גם מספר שירים מקריירות הסולו שלהם; זו של פורטיס שהחלה כבר ב-1987 וזו של סחרוף שהייתה רק בתחילתה עם אלבום ראשון שיצא באותה השנה. יש באלבום תחושת רצף של עשייה, ואין בו רגע אחד חלש. אני חושבת שכל אדם שיקשיב לאלבום הזה יתאהב במוזיקה של פורטיסחרוף, גם אם לא הכיר אותה בכלל, יש בה משהו כל כך סוחף, והדינמיקה בין כל הנגנים – כולל יובל שפריר על התופים וגיל סמנטה על הבס – מדויקת וזורמת היטב. קשה להסביר למה אלבומי הופעה מסוימים מצליחים יותר מאחרים לתפוס את הדבר החמקמק הזה שנקרא אווירה – האם זה בגלל התזמון הספציפי, בזכות הקהל המסוים, מצב הרוח של הנגנים או אולי שילוב של כל הדברים האלה בו זמנית – אבל משהו בהקלטה ההיא מצליח להעביר את כל האלמנטים האלה היטב. אני אישית רכשתי את האלבום הזה לפני יותר מעשרים שנה, והוא פשוט לא נמאס עליי לא משנה כמה פעמים האזנתי לו.
להאזנה

תום יוגב

אהוד בנאי – השלישי
על האלבום השלישי של אהוד בנאי (עוד לפני שהוא נקרא ככה), העיב הצל של שנת 92' – מותו הפתאומי של יוסי אלפנט. המחשבה הראשונית של בנאי לאלבום הזה הייתה בכלל איחוד של ההרכב המקורי של הפליטים, כולל אלפנט ועובד אפרת שחזר אז לארץ. אחרי שאלפנט נפטר, בנאי הבין שהאלבום השלישי צריך ללכת לכיוון מוזיקלי שונה לגמרי ויצר קשר עם יהודית רביץ, הוא אהב את ההפקה שלה ל'אנטרקטיקה' של קורין אלאל.
ממרחק השנים, בנאי דווקא מסתייג מהסאונד של האלבום (על אף שהוא קושר זאת בעיקר להחלטות של טכנאי ההקלטה, לא להפקה). וזה באמת אלבום "נקי" יותר בהשוואה לאלבומיו הקודמים מבחינת הסאונד, ויש משהו מעט צפוי בהתפתחות המוזיקלית בתוך השירים. התחושה היא שהכלים יותר מדי במַקום, שהסאונד החלטי מדי, בניגוד לטקסטים הבנאיים.

ועדיין, אהוד זה אהוד. האלבום נפתח בשני שירים שמציגים את הכתיבה הסיפורית שלו בשיאה – 'דוד ושאול' ו'פלורנטין'. בראשון לוקח בנאי את הסיפור המקראי, כמו שהוא אוהב לעשות, ובמידה מסוימת מאניש את הדמויות הגדולות-מהחיים של דוד ושאול. ההתרחשות פה היא ארס-פואטית, הרי גם אנחנו מאזינים לאהוד בנאי בחיפוש אחר קרני האור של המוזיקה, ובהאזנה הזו, גם היום ממרחק שלושים שנה, יש ממד של "הזמן זורם לו לאחור". בשיר השני בעצם קורה מהלך דומה, אבל אין פה את דוד המלך אלא רק אישה קשת יום מהמרפסת ממול. שניהם מקבלים משקל שווה ומקום שווה אצל בנאי. אין אצלו היררכיה ומעמדות, הוא רואה את כולם ושומע את כולם, הכול הוא חומר לשיר (עוד על 'דוד ושאול' אפשר לקרוא בכתבה של רועי ויינברג).

למרות הניסיון "להחליק" את הסאונד של האלבום, הוא עדיין טומן בחובו כמה הפתעות ורגעים בלתי-צפויים. לפעמים הם בטקסטים, כמו ב'בגלגול אחר' או ב'עלמתי האירלנדית' – אני לא יודעת מה אתכם, אבל לא ציפיתי שהאחד יפתח בצפרדע ושלעלמה זהובת השיער יהיו אצבעות ניקוטין. לפעמים הם בעיבוד המעניין שהטקסט קיבל, למשל ב'כבוד סגן ראש העיר' הקברטי מעט, או 'כל הזמן באוויר', מעין ספוקן-וורד הזייתי שכמו נועד להוריד את הדופק לקראת סוף האלבום. אפילו 'האביב בפתח', שיר עם תחושה ריקודית כמעט, הוא לא שיר סיום-אלבום לגמרי שגרתי. זאת כמובן עד לשורה האחרונה שלו, שאולי מחזירה אותנו אל תחילת הסיפור, עם המוות של יוסי אלפנט והצורך בשינוי – "ואלה הם החיים".
להאזנה