Homeאלבומים חדשים

לרקוד בכיסא, ידיים באוויר /// עומר אסייס על Open, האלבום החדש של קותימאן

לכל מי שחיכה לקותימאן של האלבום הראשון, צפויה לכם כאן הפתעה משמחת, באריזה עכשווית

הקריירה המוזיקלית של קותימאן היא כמו לשבת בחדר עם החבר הזה שמטייל בעולם, ומוציא מהמוצ'ילה עוד ועוד מזכרות, סיפורים וזיכרונות ממיליון מקומות. קותימאן כבר שנים מרגיל אותנו לצרוך מוזיקה מכל מקום בעולם, אם זה אפרוביט חללי מהג'ונגלים, צלילים מסונתזים מהעננים או נגיעות דיסטורשן מקומי תוצרת צאלים. וזה לא רק ה"מה" אלא גם ה"איך". המשחק שלו עם המדיה שבה המוזיקה שלו מעוצבת היה ועודנו אחד הפרויקטים המעניינים פה בסביבה, וגם מחוץ לגבולותינו. בהינתן כל אלו, אין שום יכולת לדעת על איזה צד מוזיקלי קותימאן יקום באלבום חדש, אפשר רק לדעת שזה כנראה יהיה מעניין.

בין ערות לשינה

באלבום החדש והנפלא שלו – 'Open', קותימאן עושה מהלך שאותי אישית מרגש – הוא חוזר מוזיקלית לאלבום הראשון. הוא אמנם חכם יותר ומנוסה יותר, ולכן ההפקה ובניית האלבום מהודקים יותר, אבל כל הדברים שגרמו לי להתאהב באלבום הראשון שלו נמצאים כאן, בתוספת משובחת של אלרן דקל. האלבום מתחיל עם 'Vanishing Point', המעולה, קטע עם גרוב אוורירי ומלא סינתיסייזרים שיכול להופיע במילון תחת "פתיחה מעולה לאלבום". אבל היופי טמון לא רק בקטע עצמו, אלא באופן שבו הוא ממשיך בטבעיות לקטע השני – 'My Everything', שם דקל שר. מהלך קלאסי של מפיק מיומן. השיר הזה לבדו יכול לקבל ממני פוסט שלם, בעיקר בזכות הטקסט הפשוט אך מרגש לצד הקול של דקל. וההפקה של קותימאן עובדת מצוין בשביל הטקסט: עדיין מלאת מקצבים, סינתי ובס משובחים, אבל קצת פחות דומיננטית, כאילו אומרת לדקל – "זה שלך".

'Canoe' ו-'Always Be Alone' שומרים על הצימוד של קטע אינסטרומנטלי ואחריו קטע עם טקסט, ובכלל האיזון בין שירים עם טקסט לבין ג'אמים פסיכדליים נשמר לאורך כל האלבום. אבל הטריק שקותימאן עושה פה הוא שדווקא הקטע השני, עם הטקסט, הוא הקטע פחות דומיננטי, וזה אפילו נרמז בכותרת שלו. הקול של דקל נשמע ומוגש אחרת, קצת יותר נמוך מכל הבחינות – הטון ומצב הרוח.
בהמשך האלבום ב- 'Love You Tomorrow', קותימאן ודקל מחזירים את אווירת ההתעלות והכיף שיש ב-'My Everything'. הקצב המהיר, התופים הדומיננטיים וההרמוניות של דקל יוצרים פה קטע מלא שמחה ואנרגיה, שיכול לגרום לכל מאזין לרקוד בכיסאו ולהרים ידיים באוויר. מעין אושר מתוזמר להרמת מצב הרוח, שמתכתב מעולה עם 'Always Be Alone' כניגוד משלים. הקטע הזה משובץ באלבום בדיוק ברגע הנכון: רגע לפני שיתחיל הפיידאאוט עם קטעים הרבה יותר איטיים וניסיוניים; ועד לרגע שהאלבום יסתיים ביופי ובעדינות עם הסקסופון ב- 'Ripples', קטע איטי ואווירתי שנשמע כמו פס הקול של הרגע בין הערות לשינה.

למרות שאין ריליס של קותימאן שלא אהבתי ונהניתי ממנו, תמיד היה בי את הקול שביקש ורצה עוד קצת מאותו אלבום ראשון. בשבילי הוא לא רק היה "עוד אלבום טוב", אלא אולי הרגע הראשון שבו הבנתי שיש מלא מוזיקה אחרת, צבעונית יותר, אולי אפילו מוזרה יותר, שאני אוהב וצריך לשמוע. אלבום שבמידה מסוימת עיצב את הטעם המוזיקלי שלי היום. ההאזנה לאלבום החדש לוותה אצלי בתחושה של חזרה לבית – בית שיש בו הרבה מפעם, אבל הוא מגיע באריזה עכשווית. בא לי לכתוב שנחכה לראות מה קותימאן יוציא מהמוצ'ילה הווירטואלית שלו באלבום הבא, אבל האלבום הנוכחי יהיה איתי כנראה עוד מספיק זמן כדי לטפח את הסבלנות המוזיקלית שלי.
להאזנה לאלבום המלא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0