Homeכתבות לפטריאונים

הגלגול /// עומר אסייס מתחקה אחר שיר ארנ'בי מהסיקסטיז שהגיע כל הדרך אל סטטיק ובן אל

כשמחליטים לצלול למחילת הארנב של שיר פופ מ-2020 עם יותר מדי רפרנסים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקום 77 בבילבורד של שנת 1962

Photo by Andrew Neel on Unsplash

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי הוא הרגע שבו אתחיל להיות הבחור הזה שלא נהנה ממוזיקה רק כי היא מז׳אנר קצת אחר. הרגע שבו מוזיקה שהיא קצת רחוקה ממה שאני אמור לאהוב תייצר אצלי תחושה של ילד שנתנו לו בפעם הראשונה דג מלוח. ובעיקר, שלא אצליח לראות ולשמוע מעבר למחסום הדמיוני הזה שנקרא ז׳אנר. לעתים נדירות, אפילו מאוד, מגיע שיר שמזכיר לי שאני עדיין לא שם, והיום נדבר על הפעם האחרונה שזה קרה. ולחלוטין אחת הבלתי נשכחות.
והמקרה המוזר הזה מתחיל בשיר של הצמד העברי לשעבר סטטיק ובן אל, יחד עם הראפר האמריקאי פיטבול (מה?) עובר בניינטיז ונגמר אי שם בשנות השישים. נשמע הזוי? גם לי. אבל אני מזמין אתכם לצלול איתי למחילת הארנב שמובילה למסע מוזיקלי מוזר במיוחד, חוצה ז׳אנרים, שכולל בתוכו מספר מופרך של שינויי אדרת. כל פעם על ידי גברת אחרת.

2020: סטטיק ובן אל יחד עם פיטבול – Further Up (Na Na Na Na)

לפני כמה שנים, חיים סבן המותג ואימפריית המדיה הפיק לצמד הישראלי אלבום. לצורך זה הוא גייס הרבה שמות וביניהם את הראפר הבינלאומי פיטבול, שבאופן קצת משעשע גם נותן וורס על זה שסבן שכנע אותו לבוא לשיר עם השניים. בהיות הקטע הזה הגרסה המוזיקלית לאוכל אולטרה-מעובד, זה הכול חוץ ממפתיע שגם מוזיקלית, הוא נשען כמעט לחלוטין על להיט של אמן הדאנסהול הג׳מאייקני Ini Kamoze משנות התשעים.
אפשר להגיד שהם לא המציאו פה כלום, אפשר להגיד שזה כמעט ציני ליצור ככה מוזיקה, אבל השיר הזה בעיניי עושה את מה ששיר פופ טוב צריך לעשות. הוא כייפי מהרגע הראשון וחסר פאסון. למי אכפת אם זה הדבר הכי לא מקורי בעולם? ועכשיו נחזור לנייניטיז ולגלגול הקודם של השיר.

1994: Ini Kamoze – Here Comes the Hotstepper

אם גם אתם ביליתם במסיבות במקלט השכונתי בניינטיז העליזות, יש סיכוי קלוש שלא רקדתם עם דוקטור מרטינס ופאסון של ראפר לצלילי השיר הזה. היתוך משובח של רגאיי וראפ יצר להיט שהוא מעין גליץ׳ בטיימליין המוזיקלי של היקום. לא היו עוד הרבה כמוהו בזמנו ולא ממש ברור מאיפה הגיע, אבל את הפזמון עם כל ה"נה נה נה נה נה" היה קשה בזמנו, וקשה גם היום, להוציא מהראש. ומאיפה הגיע הפזמון הקליט? מהסינגל Land of 1000 Dances של אמן הסול ווילסון פיקט, שיצא כמעט שלושים שנה קודם לכן. לא פחות.
הפזמון אמנם נלקח כמעט בלעדית מפיקט והוא עושה את רוב העבודה פה; אבל הראפ בבתים הופך את השיר מהעתקה סתמית ליצור כלאיים אדיר שעד היום כיף לשמוע לרגע, עם כובע מצחייה הפוך, ולדמיין שאנחנו שוב בתקופה שבה לא אכפת לנו איך אנחנו רוקדים.

Land of 1000 Dances – Wilson Pickett :1966

לפעמים נדמה לי שפיקט לא יכול לעשות שיר רע. האנרגיות שלו כפרפורמר היו כאלו שיגרמו גם ל'סונטת אור ירח' של בטהובן להפוך לפסקול של מסיבת ריקודים באמריקה של שנות השישים. אבל הסינגל הזה, שבו מגבה אותו חטיבת הקצב של אולפני Muscle Shoals האגדיים, הוא כיף מוגזם אפילו בסטנדרטים שלו. הבתים פה נשענים על אקורד אחד, צליל אחד של חצוצרות וקצב אחיד של התופים. נשמע משעמם? ממש לא. מהמינימליזם הזה יוצא קצב סוחף עם מתח שלא נפתר עד הפזמון, וטון וחצי אנרגיות של פיקט שנשמע כאילו הוא מוביל חבורת מכוניות פורמולה 1 שלא מאטות גם בסיבובים.
ואז, בפזמון, הוא שולף את אותו "נה נה נה נה" מפורסם שהיה חומר גלם גם לקטע ראפ בשנות התשעים וגם לסטטיק ובן אל ומרים את השיר אפילו יותר מהבתים מלאי האנרגיה. לסיכום, גם בקטלוג העשיר של פיקט השיר הזה בולט, אבל – פיקט בכלל לא היה המבצע המקורי. בתחנה האחרונה שלנו אנחנו מגיעים למבצע המקורי שלו, זמר הארנ'בי כריס קנר.

1962 Chris Kenner – Land of 1000 Dances


העובדה שפסגת הדירוג של השיר בגרסה של קנר בבילבורד היתה 77, רק מראה שיש שירים שלוקח זמן להבין את הקסם שלהם. למרות זאת, בקטע הארנ'בי הזה, שהוא הדי טיפוסי לתקופה, יש הרבה דברים נפלאים, ביניהם האקורד האחד, השירה מלאה הנשמה של קנר וזמרות ליווי נפלאות. הוא גם מזכיר בערך 16 סוגי ריקודים שונים, כיאה לשיר בז׳אנר פופולרי שנועד לרחובות הריקודים של שנות השישים. אבל באופן מפתיע דבר אחד חסר בו – אותו פזמון של פיקט עם ה"נה נה נה נה".
אז מאיפה הוא הגיע? בכלל מקאבר של הרכב בשם Cannibal and The Headhunters שיצא בשנת 1965. האגדה מספרת שהסולן של ציידי הראשים כל כך נפעם מהאנרגיות של הקטע, שה"נה נה נה נה" יצא לו פשוט באופן טבעי בפזמון. וכך נולד אחד הסינגלים המצליחים של ההרכב, והפעם הוא כבר הגיע למקום 30 בבילבורד. אבל רק פיקט, ארבע שנים אחרי, הצליח להביא אותו למקום הראשון.

יש לציין שהשיר זכה למספר לא מבוטל של מבצעים לאורך השנים, כמה מוכרים ולא מפתיעים כמו טד ניוג׳נט, רופוס תומאס, רוי אורביסון ואדווין סטאר. ביצוע מפתיע נוסף היה של פטי סמית׳, שכללה אותו בקטע מחרוזת ספוקן וורד נפלא, שסוטה קצת מהז׳אנר המקורי שלו ומסגנון המבצעים שבאו אחריו. אני חושב שהיופי האמיתי במוזיקה טמון ביכולת לחבר תרבויות וסגנונות שונים, ולהיכנס ללב של אנשים ממקומות ותקופות שונות. השיר הזה, שהיה פופולרי בפורמטים שונים שנפרסים על פני כמעט שישים שנה, הוא דוגמה טובה לכך. אז אם מתישהו אני שומע איזה שיר וממלמל שהולך ופוחת הדור, או שאין כמו המוזיקה של פעם, אנא מכם, תנו לי שתי סטירות ותזכירו לי שבכל תקופה יש מי שיגיד את זה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0