חלק מאלבומי ההיפ הופ הגדולים בהיסטוריה קיבלו את מעמדם לא מעט בזכות המעמד המיתי של הראפרים עצמם. All Eyez on Me של טופאק יצא חודשים ספורים לפני רציחתו של הראפר, Straight Outta Compton של N.W.A היה פסגת חייו של איזי אי שהלך לעולמו מאיידס שנים לאחר מכן. מהחוף המזרחי אפשר להוסיף לרשימה גם את Ready to Die של הנוטוריוס ב.י.ג, האלבום היחיד של ביגי סמולס שיצא כשהוא עדיין היה בחיים. מעבר לאלבומים האלה, שמציירים דיוקן מרהיב של החיים כגבר שחור בשכונת פשע, יש את Good Kid, M.A.A.D City, אלבום הפריצה של קנדריק למאר. עשור לאחר צאתו, קנדריק למאר כבר בן 35, נשוי עם שני ילדים וממלא אולמות ברחבי אירופה בסיבוב הופעות מוצלח נוסף.
יש השפעות גנגסטה ראפ מאוד ברורות על מאד סיטי, אבל האלבום מתאפיין בניגוד שמלווה את הגותו של קנדריק למאר מאז ועד היום: מצד אחד בן האדם, ברוב המקרים קנדריק עצמו, ומהצד השני הסביבה – החברה (To Pimp A Butterfly), הקיום האנושי (DAMN), או הבית (Mr. Morale and the Big Steppers). במקרה של סיטי, הסביבה היא קומפטון, עיר ילדותו, וקנדריק הוא ילד טוב שמנסה לגדול בתוך עיר כועסת. הוא הגדיר בעצמו את האלבום כסרט קצר, והוא אכן עמוס בתוכן ובטקסטים שיכולים למלא סרט של שעה. במקביל, הוא נמצא כאן בשיאו כראפר, גם מבחינת ההוקים הקליטים וגם מבחינת הסיפורים עצמם.
ילד טוב
שני השירים הראשונים באלבום נכנסים לתוך העור של קנדריק עצמו. האלבום נפתח בתפילה ווידוי על חטאים, אבל מיד לאחר מכן קנדריק כבר מדבר על נסיעה ברחבי קומפטון לבחורה שפגש במסיבה, נסיעה שהסתיימה בכלום לאחר שראה שני אנשים בקפוצ'ונים שחורים בכניסה לביתה. בשיר העוקב, Bi*ch Don't Kill My Vibe, הוא מגדיר עצמו כ"חוטא שהולך לחטוא מחדש" אבל מבקש ממישהי, במילים קצת פחות עדינות, לא להפריע לו. בשני השירים האלה ההתייחסות היא בעיקר לקנדריק עצמו. הוא מעביר אותנו דרך חייו עם הרים של טקסט ופלואו מהיר במיוחד, וזה מה שאנחנו רואים גם ב-Backseat Freestyle, אולי השיר הכי "קלאסי" של קנדריק כראפר.
בבקסיט פרייסטיל, קנדריק, לפחות על הנייר, "חוזר אחורה" ועושה את הראפ שהוא היה עושה בגיל 16, לדבריו. הוא מדבר מהר, מפנטז על כמויות של בחורות ומתפלל שאיבר מינו יהיה בגודל של מגדל אייפל. המילים האלה עלולות להיות קצת מגוחכות בהשוואה לקנדריק של ימינו, אבל השיר הפך לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו. זה הגיוני ברמה מסוימת, כי הוא פשוט שיר ראפ מושלם. מהביט, דרך ההוק ועד לבתים עצמם, יש כאן את כל מה שצריך בשביל קלאסיקה שמזכירה יותר ראפרים כמו 50 סנט או אייס קיוב (ופחות את בוב דילן). הוא אחד השירים הטובים באלבום, גם אם הוא משמש כמעין "מראה" לתקופה ילדותית יותר בחיים של קנדריק.
בהמשך האלבום אנחנו ממשיכים לקבל הצצה לתוך האישיות של קנדריק, למשל ב-Good Kid הוא משלים עם ההבנה שעליו לצאת מקומפטון, בהתחשב בסיטואציה הבלתי אפשרית שם. יש הבדל בין הגישה של קנדריק לזו של טופאק, איזי-אי או ביגי ביחס לעיר. הוא ניסה למרוד ולברוח מהסיטואציה, באלבום שאפשר להגדיר כדיוקן מקיף של הגטו אך לא כשיר אהבה אליו: "הרחובות משחררים את הצד הגרוע של הטוב ביותר שבי".
בהמשך הוא מורד במקום פנימי יותר מקומפטון, בתא המשפחתי. קנדריק מדבר בהרחבה על הרגלי האלכוהוליזם של משפחתו ב-Swimming Pools (Drank): "הייתי מוקף בכמויות אלכוהול שהיו ממלאות בריכה". הוא מתייחס להתמכרות לאלכוהול כבריחה מהמציאות, ובשלב מסוים מדבר מנקודת המבט של המצפון שלו. היום זה נשמע כמו משהו שקנדריק וראפרים רבים היו עושים, אבל זה לא מובן מאליו בכלל ב-2012. בחסות ההפקה המדהימה של T-Minus וד"ר דרה, ששימש כמפיק שותף של האלבום, גם השיר הזה הפך ללהיט ענק. הביט שעולה ויורד יחד עם קנדריק, הנגיעות של הכינור וההוק הקליט הפכו אותו ליצירת מופת. בגרסת האלבום יש וורס נוסף (שנמצא גם ביוטיוב), לא הוורס ששוחרר לרדיו, ובו הוא אומר שכל מה שיש לו בחיים זה תאבון לכישלון וכאב בבטן שממשיך לגדול, בהשפעת הסביבה שבה גדל. חשבון הנפש הזה מגיע לשיא ב-Real, שם הוא מצהיר על אהבתו לעצמו ולעולם בניסיון לשמור על אופטימיות יחסית. הקול שלו איטי יותר והוא נשמע קצת יותר בוגר בהשוואה לשירים אחרים בחלק הזה של האלבום. רגע לפני סיומו, קנדריק מצהיר על הרצון להתבגר ולצאת מחיי האלכוהול והפשע של קומפטון.
עיר כועסת
כאמור, חלק גדול מהשירים באלבום מדברים על ההתפתחות של קנדריק כאדם, אך אי אפשר לנתק אותם מהעיר עצמה. אין לאלבום צד א' וצד ב' או הבדל מוזיקלי גדול בין השירים, מה שמשרת ברמה מסוימת את הנרטיב – קנדריק בתוך הסביבה והסביבה בתוך קנדריק. אחת הדוגמאות הבולטות לזה נמצאת ב-The Art of Peer Pressure, מהשירים הטובים ביותר שהוא הוציא אי פעם. קנדריק מדבר על לחץ חברתי, בערב שהתחיל כערב תמים והדרדר לאלימות ולשוד: "I've never been violent until I'm with the homies", הוא אומר, מאמין בקארמה רעה אבל ממשיך לעשות דברים רעים. אחד הדברים המבריקים בשיר הזה הוא הדרך שבה קנדריק בוחר לספר את הסיפור. הוא סוחף אותנו עם תיאורים של הסביבה וקצב משתנה, אך לאורך כל השיר הוא פסיבי לחלוטין, גם באמצע שוד. הוא מספר את הסיפור שלו, אבל כדמות משנית במקרה הטוב.
הגישה הזאת ממשיכה בשיר הארוך באלבום, Sing about Me (I'm Dying of Thirst). בשיר הזה קנדריק מחליף כמה נקודות מבט ועובר בין סיפוריהם של אנשים שביקשו שהוא ישיר עליהם, או אנשים שמבקרים אותו על כך שהוא הכניס את שיריהם לאלבומו הקודם (Section 80, האלבום הראשון של קנדריק). לאחר מכן הוא עובר לנקודת המבט שלו עצמו. זה היה יכול להיות שיר של שלושה או ארבעה ראפרים שונים, אבל קנדריק מספר את הסיפור של כולם, אנשי קומפטון, מנקודת המבט שלו. וזאת בדיוק ההזדמנות המושלמת להרחיב על המפיק המוזיקלי של האלבום הזה, לא אחר מד"ר דרה.
דרה, כידוע, היה המפיק של N.W.A ושל אלבומים אדירים אחרים כמו The Chronic, All Eyez on Me, Doggystyle או The Slim Shady LP. הנוכחות שלו משאירה את הביטים של האלבום על הקרקע, בתור ביטים קלאסיים של היפ הופ, בזמן שהמוח של קנדריק נודד. כאן, בשיר של 12 דקות, קל מאוד ללכת לאיבוד. הביט ונגיעות הפסנתר מצליחות להשאיר אותנו בלופ, ולא מקרי שזהו האלבום שכולל את כמות הלהיטים הגדולה ביותר של קנדריק.
מעבר לדרה עצמו, יש רשימת אורחים מכובדת באלבום שמורגשת בעיקר בשירים שמדברים יותר על קומפטון עצמה והחיים בעיר. אחד הבולטים בהם הוא כמובן ג'יי רוק ב-Money Trees, שיר ראפ עם ביט "קלאסי" שמדבר על החיים הקשים מבחינה כלכלית. יש גם את הנוכחות של דרייק ב-Poetic Justice שמדבר על יחסיו עם שרלין, הבחורה מהשיר הראשון באלבום שגדלה גם היא בקומפטון. השיא של האלבום מגיע כמובן ב-M.A.A.D City עצמו. השיר, אחד הגדולים בתולדות הז'אנר, מצייר את קומפטון מהזווית של קנדריק בצורה הישירה ביותר. הוא אומר שאם הכנופיות השונות יתאחדו הן ירו בו עד סוף השיר, ממשיך לתאר את הרצח של דודו, הפשעים השונים שהוא חזה והיה שותף להם ואומר שהוא "קורבן האדם של קומפטון". כל זה, כמו השירים האחרים באלבום, על ביט שלא יצא לכם מהראש וב-200 קמ"ש. בהמשך יש וורס של MC Eiht, המבוגר מקנדריק ב-16 שנים, שאומר ששום דבר לא באמת השתנה בקומפטון. הנרטיב הזה, אגב, שזור עם הנרטיב של קנדריק עצמו כאדם.
האיכות של הראפ עצמו, הנושאים שעליהם קנדריק כותב וההפקה המעולה, משתלבים זה בזה ויוצרים את אחד האלבומים הטובים בתולדות ההיפ הופ בעיניי (אבל לא האלבום הטוב ביותר של קנדריק עצמו). הוא יוצר פה תמונה עשירה ומבולבלת כאחד שהשפיעה על דורות של ראפרים, אלבום שהיה אבן דרך חשובה בהתפתחותו של אחד היוצרים הגדולים במאה ה-21.
להאזנה לאלבום המלא
COMMENTS
לא דיבר מספיק על sing about me. כנראה שיר ההיפ הופ הכי טוב אי פעם.