Homeריאיון

מאנלוגי לדיגיטלי /// שחר רודריג בשיחה עם יעל ברנר, היוצרת מאחורי Screens 4 Eyes

היא יוצרת פרויקטי סולו מורכבים אבל דווקא פורחת בשיתופי פעולה, בייחוד אם הם נעשים מרחוק. על עבודת יצירה לא-שגרתית שיוצרת מוזיקה לא-שגרתית

יעל ברנר. צילום: Creafix Mehdi

לפני כמעט שנה האזנתי בפעם הראשונה לשירים של יעל ברנר, האישה שמאחורי הרכב הרוק האלקטרוני Screens 4 Eyes. הרגשתי שאני חייבת לראיין אותה ולתת במה למוזיקה המעניינת שהיא יוצרת, שלהגדרתה היא שילוב בין שוגייז, פוסט-פאנק, דרים-פופ וניו וייב. Screens 4 Eyes הוציאו השנה שני EP's מעולים: האחד Meridians, והשני The Deal ששיר הנושא מתוכו מופיע בפלייליסט שירי השנה שלי להתשפ״ב.

יעל, את יוצרת מוזיקה כבר מעל עשור. איך הגעת לזה?
"ניגנתי על פסנתר, תופים וקצת גיטרה אבל התחלתי ליצור בעצמי רק בשנות העשרים המאוחרות. גרתי בברלין תקופה קצרה וחיפשתי אנשים לנגן איתם כמתופפת, כך התחילה התכתבות עם מוזיקאי אמריקאי בשם וויליאם ביירון שהייתה לו להקה ממש מגניבה שהתכוונה לעבור לברלין. הוא ביקש ממני שאשלח לו שירים עבור הלהקה שלו ואמרתי לו שאני לא כותבת אבל הוא ממש התעקש, כאילו הוא ידע בצורה מיסטית שיש בי את היכולת. אז התיישבתי מול הפסנתר ושירים החלו לזרום ממני. רציתי שהוא יבצע אותם אבל אז הוא התעקש, למרות מחאותיי, שאעשה איתם משהו בעצמי. הם הפכו מאוחר יותר להיות שירים של ההרכב הראשון שלי, Leather Academy. וויליאם ואני חברים עד היום ואני מוקירה לו הרבה תודה על ההשפעה שהייתה לו על חיי".

ההרכב Leather Academy, שיתוף פעולה עם תיירי דומא, בעצם נוצר בהתכתבות.
"תהליך העבודה עם תיירי היה קסום. במשך תשעה חודשים לא דיברנו בצ'אט, שיחה קולית או וידאו, רק בהתכתבויות. זה היה ב-2009. היינו שני זרים שלאט לאט הלכו ונפתחו גם מבחינה אישית, ובמקביל ניהלנו פינג פונג של מוזיקה. הייתי שולחת לו שירים והוא היה מחזיר לי אותם עם התוספות שלו שהעיפו לי את המוח ולקחו אותם למקומות שלא דמיינתי. למדתי ממנו הרבה על הפקה. יש משהו מלהיב בלמסור משהו שהנפש שלי יצרה לאדם מעבר למסך ולדעת שהוא מטפל בו בקשב וברגישות, ובסוף הוא הופך ליצירה משותפת שלי ושל אותו הזר".

לאור קוביד והעובדה שרוב העולם הפך לדיגיטלי בשלושת השנים האחרונות – האם קל יותר לעבוד באופן הזה?
"כמו שציינת, היום שיתופי פעולה מרחוק זה כבר עניין די שגור. כמובן שיש הרבה יתרונות ליצירה ביחד מתוך נגינה משותפת, אבל לי אישית, אולי בגלל שכבר התרגלתי, קל יותר ליצור לבד ורק אז לגשת לשיתוף פעולה, בין אם במציאות או אונליין, כשהשיר כבר די מגובש".

בזמנו יצא לכם להופיע גם בישראל וגם בצרפת. האם צפוי קאמבק של Leather Academy?
"תיירי ואני מדברים מדי פעם ויש לנו עוד שירים שמעולם לא הקלטנו. יש דיבור לעשות עם זה משהו ואפילו לארגן הופעה בישראל, אבל כרגע כל אחד מאתנו עסוק בפרויקטים אחרים. אני חושבת שמבחינה מוזיקלית אנחנו שותפים מושלמים. אבל היינו זוג במשך כמה שנים כך שמבחינה אישית זה אולי קצת יותר מאתגר".

ההרכב השני שלך הוא Screens 4 Eyes, הרכב שעבר מאנלוגי לדיגיטלי, מהרכב לסולו.
"כן, אי אפשר כל כך לקרוא לזה 'הרכב' כי חזרתי לפורמט סולו. בקצרה: סקרינז החל כפרויקט סולו שלי באלבום הראשון. אני מחבבת אותו אבל הוא די בוסרי. ניגנתי כמעט את כל הכלים בעצמי וידעתי לעבוד על קיובייס בצורה מאוד בסיסית, הרגשתי שאני מוגבלת ולא לגמרי מצליחה לגרום לזה להישמע כמו מה שאני שומעת בראש.
באלבום השני כבר רכשתי יותר ניסיון בקיובייס והצלחתי להגיע לרמה טובה יותר של הפקה. אז גם הצטרפו אליי אסף כהן על הבס, רונילי דובנוב על התופים ואופיר מרקוביץ' שהצטרף אלינו על הגיטרה בהופעות, כך שיש שם כבר הרגשה של להקה וכל אחד הביא את הצבע שלו והייחודיות שלו בנגינה.
אחר כך נפרדנו והצטרפו אליי הבסיסט גיא רוזנבלט, הגיטריסט אלי משה והמתופף מוש מי. באופן טבעי גם הסאונד השתנה קצת וכל אחד הביא את ההשפעות שלו. אלי הביא סגנון יותר דארקי עם גיטרת סרף, ולפעמים הצטרף עם קלידים, מה שאִפשר יותר משחקים מלודיים ואלקטרוניים. בהרכב הזה גם ניגנו באינדינגב. הוצאנו אי.פי ואז נפרדנו בגלל עומס בחיים האישיים שהקשה עלינו להיפגש.
בגלגול הנוכחי הוצאתי שני EPs ועוד כמה סינגלים, לגמרי לבד. מצד אחד זה מגביל אותי כי אני לא מולטי-אינסטרומנטליסטית או מפיקה דגולה וללא עזרה או השראה של אחרים, התוצאה שאני מגיעה אליה היא מוגבלת. גם לא כל כך בא לי להופיע לבד. מבחינה חברתית זה גם משהו שחסר; אהבתי את כל שותפיי ואת החוויה של "להקה" – אלה אנשים שמלווים אחד את השני כל שבוע בחזרות, באולפנים, בהופעות, בדרינקים שאחרי. נוצר הוויי, וזה כיף להיות חלק ממשהו גדול יותר. מצד שני, זה מאפשר לי חופש אמנותי לעשות עם השירים מה שעולה על רוחי ולכתוב את התפקידים מבלי להתחשב באף אחד, ויש בזה משהו משחרר".

איך את מגדירה את המוזיקה שאת עושה?
"אני אף פעם לא ממש יודעת להגדיר ולפעמים השירים יוצאים די שונים אחד מהשני. באופן כללי נראה לי שאני נופלת בין הכיסאות של דרים-פופ, ניו וייב, פוסט-פאנק, שוגייז וסינתפופ. כיסיתי ספקטרום די רחב, הא?"

לגמרי, אבל אני מתחברת להגדרה הזו. איך הגעת דווקא לשם? מהן ההשפעות שלך?
"תמיד אהבתי שירים עם מלודיות בשרניות והרבה רגש. בתור ילדת אייטיז אהבתי את שירי הפופ המושלמים עם הסינתיסייזרים, וגם את היותר דארק. א-הא, טוק טוק, אלפאוויל, דפש מוד, ניו אורדר, הקיור… בתור נערה התאהבתי בבריט-פופ אבל הכי הכי אהבתי את סווייד, ושנים אחרי היה לי הכבוד לחמם אותם כקלידנית בהופעת האיחוד של הג'ינג'יות. אחר כך התחברתי לדברים יותר אלקטרוניים כמו מלודיק טכנו, האוס ואלקטרו, וגם לרוק של בלונד רדהד, דה הורורז, מרקיורי רב.
אני אוהבת שילובים של רוק ואלקטרוני כמו פרודיג'י, רדיוהד, ביץ' האוס, והפרוייקט האהוב עליי במיוחד UNKLE של ג'יימס לאוול – שילוב מושלם בין רגש והפקה בומבסטית ונוצצת, שהשפיע עליי מאוד. אני לא כל כך אוהבת מינימליזם. מעדיפה שהאוזניים והלב יתמלאו בדרמה ובאפיות. אני אוהבת ליצור שירים עם הרבה שכבות בהפקה, אבל מוצאת שזה אתגר לגרום לזה להישמע טוב בלייב. דווקא באי.פי האחרון יצא שקצת התמתנתי".

סיפרת ש-Screens 4 Eyes עברה כמה גלגולים, מהו הגלגול הבא?
"סקרינז פור אייז הוא פרויקט דינמי. הלוואי ושוב אמצא שותפים מוכשרים שיאהבו את המוזיקה ונהיה באותו ראש מבחינה מוזיקלית ונוכל לעוף ביחד תוך הפריה הדדית. למעשה, אני מנצלת את הבמה לקול קורא!"

להאזנה לאלבום המלא

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0