Homeכותבים אורחים

ינון ריינר בכתבת אורח: איך לשרוד הופעת מטאל – מפי חובב אינדי

מה עושה בחור שמאזין ביומיום לגיל בר הדס ויוגי כשהוא מוצא את עצמו בפסטיבל מטאל באנגליה? מאבד נעל, נצמד למאבטחים – וחוזר מוּמר

מושפיט בפסטיבל רידינג. צילום: ויקיפדיה

אני לא בחור של מטאל. השירים הכי מושמעים שלי ב-2021 היו של גיל בר הדס ו-iogi. למרות העובדה הזו מצאתי את עצמי נוסע ל-Reading Festival, אחד הפסטיבלים הגדולים באנגליה בהובלת ה-BBC עם מעל 100,000 איש. בין ההדליינרים הגדולים (ארקטיק מנקיז) היו גם לא-מעט הופעות מטאל. התרגשתי. פתאום לבונטין 7 והבארבי הפכו ל-Main Stage West ו-BBC Introducing Stage. הצטרפתי לשני חובבי מטאל מושבעים, כך שמעבר להנאה מהחוויה לא היה שם אף אחד שיבין את הקשיים שלי. לכן אספתי עבורכם רשימה של טיפים איך לשרוד ואפילו להנות בהופעות מטאל פלוס כמה המלצות (או אי-המלצות).

טיפ #1 – תמצאו פתרון למשקפיים
בניגוד להופעות אינדי שרובן רגועות, בהופעות מטאל יש המון תנועה. בהופעה האחרונה שהייתי בה בארץ, של עמרי קרן, התזוזה הכי קיצונית שעשיתי הייתה עם הראש. בהופעות מטאל בפסטיבל מצאתי את עצמי נמחץ ונדחף בדרכים שלא הכרתי. אם אתם באווירת ההופעה זה מצב כיפי, אבל מסוכן למי שהמשקפיים לא יושבים עליו טוב. בעצם לכל מי שיש לו משקפיים. מי מכם שלא יכול להסתדר בלעדיהן ימצא עצמו בחרדה מתמדת בנוגע למיקום שלהן על האף שלו במהלך ההופעה.

אז מה עושים?
עדשות – פתרון לא רע בכלל אם יש לכם כוח לדחוף לעצמכם אצבעות לעיניים בבוקר ובערב בתוך שירותים כימיים בלי מראה, או מעל ברז משותף ליד הבחור שאתם כמעט בטוחים שהזריק משהו לפני שתי דקות.
שרוך למשקפיים – אין מה לעשות. מדובר בפריט אופנה שהגיל הממוצע של המשתמשים בו הוא מעל שישים. מצד שני, הדבר המקסים הזה הציל אותי לא מעט פעמים. אני בצד של השרוך.

Cleopatrick (רמת כבדות 6/10)
דואו רוק קנדי, גיטריסט ומתופף מעיירה קטנה בשם Coburg המונה כ-19,000 תושבים. חברים מגיל ארבע העטיפות של כל האלבומים והסינגלים שהם הן תמונות ילדות שלהם – הם כרגע בני 22. יש להם ריפים עצבניים וקליטים, סאונד גיטרה רטוב ושירה לא-ברורה שמשתלבת בצורה מושלמת. הם מוכיחים את מה ש-Royal Blood הוכיחו ב-2014: אפשר לעשות רוק מעולה וכן עם שני כלים והפקה מינימלית. הקהל השתגע עליהם (אני ביניהם), כולנו שרנו את הריפים או את המילים, שניהם נתקעו בראש באותה המידה. הרצון של הקהל להגיע כמה שיותר קרוב לזוג החברים האגדי מעך אותנו לחלוטין. חמש פעמים עפו לי המשקפיים והייתי צריך לחפש אותם. לחפש אותם על הצוואר שלי וללבוש שוב כי לי, לי היה שרוך. היה ממש כיף.
לכו תשמעו אותם.

טיפ #2 – הזהרו ממושפיטים
מושפיטים, או בשם שיותר ישראלים מכירים משום מה, פוגו, הם דבר מוזר. אנשי אינדי עדינים שכמותנו יתקשו להבין למה שמקועקעים כבדים יתאספו במעגל ופשוט ירוצו אחד לתוך השני. ברגע שהשתתפתי הבנתי, התשובה היא כי זה פשוט כיף להשתגע לפעמים. אם נגררתם להופעת מטאל ואתם מפחדים להימחץ (בצדק) הנה כמה דרכים להימנע מעין הסערה וסיפור שאולי ירגיע אתכם.

תבחרו את הקהל שלידכם – אם אתם מוצאים את עצמכם בהופעת מטאל לא צפופה מדי שבה יש לכם קצת בחירה לאן לזוז, תסתכלו סביבכם. האם האנשים לידכם: א. נלהבים, קופצים במקום, חוזרים ואומרים לחברים שלהם "וואי וואי מה יהיה פה?" או לפחות נשמע לכם ככה מהאינטונציה שלהם? או ב. מסתכלים סביבם בחשש, מפחדים להימחץ ורק רוצים לראות את ההופעה בלי להוציא אגרסיות מיותרות? אם אתם ליד אנשים מהסוג השני, הידד, אתם באזור בטוח יחסית. זה לא אומר שלא יפתחו מושפיטים בקרבתכם אבל יהיה לכם על מי להסתכל ואת מי לחקות במידה וצריך לברוח.
שימו לב לתנועות ידיים – מושפיטים לא קורים בטבעיות. מישהו צריך להתחיל אותם. לפעמים הסולן צועק על הקהל, לפעמים מדובר ביוזמה פרטית ומבורכת (אולי לא בשבילכם) של אנשים. בשני המקרים יהיה בדרך כלל מוביל אחד או שניים שיורו לכולם לפתוח מעגל. ראיתם ידיים פרוסות לצדדים או עושות תנועות של פיצול ים סוף? סימן רע. שמעתם קריאות של "לכו אחורה" או "תפתחו Pit"? סימן יותר רע. תהיו ערניים.

מצד שני, חשוב שתבינו שאתם לא לבד בזה. באחת ההופעות נכנסתי למושפיט ונפלה לי נעל. המושפיט נרגע ואני נותרתי חצי יחף והמום, מחפש את הנעל האבודה. החבר'ה לידי קלטו שמשהו איתי לא בסדר וברגע שהבינו מה קרה קראו לכולם לפתוח מעגל. נפתח מעגל ומהר מאוד נמצאה הנעל. לא רק זה, אלא שמרגע שקיבלתי את הנעל לידיי נשמעו צעקות שמחה. הם התחילו במורל: "שים את הנעל, שים את הנעל" וכשסוף סוף נעלתי אותה הרגשתי כמו סינדרלה. כולם שמחו, המעגל נסגר והכל המשיך כרגיל. בסופו של יום מדובר במרחב שאמור לתת לאנשים לשחרר קצת קיטור בכיף, אפשר לקרוא לזה אגרסיה מבוקרת. אתם תבחרו אם בא לכם לנסות. אני ממליץ שתנסו.

Fever 333 (רמת כבדות 11/10)
ההופעה זאת הייתה בשבילי יותר מדי. זה היה סוף היום, היינו עייפים ורק אחד מאיתנו באמת העריץ אותם. מדובר בראפ-מטאל אמריקאי עם ליריקה סטייל Rage Against the Machine. זין על המשטרה, זין על אמריקה, בואו נצרח. מבחינת המוזיקה, הרגשתי שהם לקחו את הדברים הפחות מעניינים מכל סגנון ומכל זה נוצר משהו קצת חסר-ייחודיות. אמנם התחלתי לאהוב צרחות ובריידקאונים, באמת שכן, אבל משהו כאן הרגיש מיותר וקצת מציק. מבחינת ההופעה לעומת זאת, וואו, לחב'רה האלה יש כוחות. הזמר לא הפסיק לצרוח ליותר משתי שניות, המתופף עשה סלטה אחורית על הכיסא שלו, ובסוף ההופעה הסולן קפץ ממגדל של שלושה רמקולים בבוקסר בלבד. מצורף סרטון לנוחיותכם.

היה טוב וטוב שהיה, אני פחות ממליץ.

טיפ #3 – תשאירו יד פנויה
אני תמיד חשבתי שקראוד סרפינג זה דבר של סרטים. מי באמת פשוט יקום וייתן לחבורה של זרים לקחת אותו ולהחזיק את גורלו בידיהם? אז זהו, מסתבר שהמון אנשים. המון אנשים שחלקם לא מתאימים להיות מורמים בצורה כזו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. ראיתי אנשים מאחוריי מקבלים נעליים וחלקי גוף שונים לפרצוף וגולשים שנפלו, רגליהם ישרות וזקופות אל השמיים. אם אתם רוצים לראות הופעה של אמן מטאל מוכר, כפי שכבר הבנתם מטיפים אחד ושניים, זה מגיע עם אחריות.
מה זה אומר להשאיר יד פנויה? תחשבו שאתם משחקים בטלפון. נגיד Subway Surfer. לפעמים מגיעה רכבת ואתם חייבים להגיב מהר כדי לא להימחץ. אותו דבר רק שהרכבת היא הגב/ תחת/ ראש של האדם הגולש. שמרו יד אחת כדי להחזיק את החברים שלכם, אבל את השנייה תשאירו פנויה ומוכנה.

טיפ למתקדמים – אם אתם ממש מקדימה תוכלו לראות את המאבטחים. מעבר לכך שהם מקצועיים בטירוף (ונחמדים), יוציאו אתכם מההופעה אם אתם לא מרגישים טוב וימלאו לכם את הבקבוק בין ההופעות, הם גם תופסים את מי שגולש ברגע שהוא מגיע קרוב לבמה. אם אתם רואים מאבטח מסתכל אל האופק בדריכות, יש גולש בדרך, תכינו את היד.

Bring Me the Horizon. צילום: ינון ריינר

Bring Me the Horizon (רמת כבדות 8/10)
להמליץ על ברינג מי למעריץ מטאל זה כמו להמליץ לחובב אינדי על אלון עדר. כולם מכירים את זה וזה לא חדש. מצד שני, יש סיבה שזה נהיה מיינסטרים. הם באמת ממש טובים. האלבומים הראשונים שלהם היו Death Core, סגנון שלא אתיימר להבין בו או לאהוב אותו. אממה, עם כל אלבום הם התעצבו, שילבו סגנונות, אימצו שירה קצת יותר רגועה לצד הצעקות ופיתחו סאונד ייחודי. לצד גיטרות ותופים מצטרפים עשרות ערוצים של סינת'ים. כל שיר מתפוצץ עם נפח ואם רק תקשיבו תוכלו לשמוע כמה השקעה יש מאחורי הקלעים.

מעבר למוזיקה עצמה השואו לא השתווה לאף להקה אחרת. וידאו ארט מטורף ומושקע לכל שיר, סטליסט מפוצץ והפתעות לאורך כל הדרך. באחד השירים הסולן עלה עם לפיד עשן אדום ביד, רגע שלא היה מבייש אף סרט הוליווד. אד שירן, הג׳ינג׳י השברירי והרגשן התארח לשיר אחד, קאבר מטאל ל-Bad Habits. אין לי מילה רעה אחת, פשוט מדהים.

סרטון מההופעה (אני כובע בננות בשנייה 0:31)

וגם המלצה לאלבום – That's the Spirit, תנו לזה צ'אנס.

נחתנו בארץ גמורים, חזרה למדינה הצפופה והאהובה שלנו. חבול, הלום ושמח חזרתי אל ביתי לנוח את מנוחת הלוחם. שבתי לשגרה ולאט לאט מצאתי את עצמי נמשך לדאבל בס, לצרחות ולברייקדאונים. אין מה להירתע מקצת מטאל ואם הייתי צריך לטוס לאנגליה כדי להבין, זה היה שווה את זה. אם הטיפים שהנחתי כאן לפניכם אי פעם יעזרו לכם, תזכרו שהם אמנם לא נכתבו בדם, אבל עם הרבה מאוד זיעה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0