עטיפת הסינגל. גדי דגון (צילום), יהודה דרי (עיצוב)
אחת השאלות המעניינות שאדם יכול לשאול את עצמו היא "למה". זה נכון ברמה הפילוסופית יותר, אבל גם ברמה המוזיקלית. השאלה "למה אני אוהב דווקא את השיר הזה" לפעמים יכולה להוביל אותנו לתובנות מרתקות על שיר, או על עצמנו. בזמן האחרון התמודדתי עם השאלה הזו במקרה של השיר 'דוד ושאול', שירו המדהים של אהוד בנאי מאלבומו 'השלישי'.
אני אוהב את השיר הזה מאז שאני בן חמש או שש. בערך באותה התקופה יצא האלבום 'ממשיך לנסוע', אלבום ההופעה שסיכם את הקריירה של בנאי בין 1987 ל-2006, ואבי נהג להשמיע אותו כשנסענו יחד באוטו. זה המשיך לשנתיים, פחות או יותר, שבהן נחשפתי לרוב הדיסקוגרפיה של בנאי וכך גם לשיר הזה. שיר שרק אהוד בנאי יכול לכתוב. 'דוד ושאול', כדרכם של שירים, נכנס ויצא מהאוזניים שלי במשך 17 השנים שחלפו מאז. לאחרונה, לצד חגיגות השלושים לאלבום 'השלישי' של אהוד בנאי, חזרתי אל השיר בשביל לנסות להבין מה הופך אותו לכל כך מיוחד.
הצד היהודי
הצד היהודי של 'דוד ושאול' קצת מובן מאליו. סיפור המסגרת של השיר מתבסס על שמואל א פרק יח, פרק שבו שאול מנסה לתקוף את דוד בזמן נגינתו לפני המלך, מתנצל ומציע לו להתחתן עם בתו. בנאי עצמו אף התייחס לכך בראיון לאתר הספרייה הלאומית: "הסיפור המקראי של דוד ושאול עניין אותי מאז ומתמיד, ניסיתי להבין מה הוא ניגן. נוסף על הסיפור המקראי קראתי בליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן על המוזיקה ויכולתה ללקט את הטוב מהרוע, הוא קשר זאת גם לדוד ושאול".
הגדולה של השיר, מהבחינה הזאת, היא שהסיפור המקראי הוא לא כל הסיפור של השיר. במילים עצמן אין שום התייחסות לכך שדוד ושאול הם מלך ישראל הנוכחי ויורשו, ובנאי ממקם את הסיפור בתוך תקופתנו שלנו. שאול המלך מרים לדוד טלפון, דוד מכוון את הגיטרה שלו והשפה הנפלאה של השיר, שאמנם מושפעת מהתנ"ך, היא יומיומית יותר מאשר תנ"כית. אפשר לתאר את השיר הזה כשיר יהודי מנקודת מבט תרבותית או חברתית.
הצד האנושי
אחד הדברים היפים בתנ"ך, גם אם אתם לא אנשים מאמינים, הוא חוזקו ברמה הסיפורית. כאן נכנס הפן האישי אל השיר. בסופו של דבר 'דוד ושאול' הוא שיר על מערכת יחסים מורכבת מאוד בין שני אנשים, גם במנותק מההקשר המקראי. שאול "אוהב שונא, ומקנא/ מכור לחברו", ובהמשך נזרקת סכין. דוד עצמו שוכח וסולח כששאול מתקשר בהמשך, סערת רגשות שלמה שלא גולשת למחוזות דרמטיים או אמוציונליים מדי. גם בשיא של השיר, כשאותה סכין נזרקת, המוזיקה אמנם מתחזקת אבל השיר לא משתנה בצורה קיצונית וחוזר לאחר מכן לאותו ווליום ואותו מקצב שמלווה אותו מתחילתו.
דוד משמש כאן כפסיכולוג, חבר ומושא הערצה בעת ובעונה אחת. התפקיד שלו בשיר הזה יחסית פסיבי, בעוד שאול מניע את העלילה כמי שמתקשר לדוד (פעמיים), מדבר איתו ומבקש ממנו לנגן. זאת אמנם מערכת יחסים יצרית, אבל הדינמיקה זורמת רק בכיוון אחד. כאן, אולי, נכנס הפן האישי של בנאי בשיר. הוא כתב אותו אחרי פטירתו של יוסי אלפנט, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי של 'אהוד בנאי והפליטים' ומי שהיה עשוי להפיק גם את האלבום השלישי אלמלא פטירתו בטרם עת. ברמה מסוימת, זהו שיר פרידה מאלפנט.
באותו ריאיון לאתר הספרייה הלאומית, בנאי אמר כי "בכל אחד מאיתנו יש דוד ויש שאול. כשאני שוקע מוזיקה של אחרים עוזרת לי ובאותו רגע אני שאול, כשאני מוזיקאי אני לפעמים דוד לאנשים אחרים". זאת זווית ראייה אחרת שממחישה גם היא את הגדולה של 'דוד ושאול'. מצד אחד זהו שיר על שני מלכים, מצד שני על אהוד בנאי ויוסי אלפנט ומצד שלישי על אהוד בנאי עצמו. אולי כולנו, ברמה כזאת או אחרת, גם דוד וגם שאול – גם מרפאים וגם זקוקים לריפוי. זקוקים למישהו שיבוא לנגן הלילה שיר געגועים.
הצד המוזיקלי
מערכת היחסים בין דוד ושאול אמנם מורכבת, אך היחס למוזיקה פה הוא חד משמעי: זהו שיר אהבה למוזיקה. שיר שמתייחס למוזיקה ככוח אוהב, מרפא, טהור. אנחנו שומעים את זה כבר בבית השני של השיר: "אולי תקפוץ אליי יא דוד, נפשי אגם שחור/ תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור". הניגוד הזה, בין "נפשי אגם שחור" לבין "אצבעותיך אור", מעיד על אהבתו הגדולה של שאול המלך למוזיקה. הריף עצמו שמלווה את השיר מתחבר לכך גם כן. מצד אחד אפשר להגדיר אותו כריף יחסית שמח, אבל הכובד של המילים והחזרה עליו לאורך השיר מוסיפות לו מטען רגשי.
כשדוד פורט על המיתר הזמן זורם לו לאחור, ומיד לאחר מכן אהוד בנאי חוזר לנגן את אותו הריף. הוא חוזר גם מיד לאחר שיאו של הריב או אחרי הבקשה לאותו שיר געגועים. המונח שיר געגועים, לכשעצמו, טעון במשמעות. לא מפורט מהם הגעגועים, אבל ברור שהם עוברים דרך השיר. המוזיקה מרפאת הכול.
השילוב המזוקק בין שלושת הרבדים האלה הוא מה שהופך את 'דוד ושאול' לשיר כל כך טוב, ולשיר שמייצג לא רק את אהוד בנאי, אלא את המוזיקה הישראלית. שיר שמצליח לשלב בין יהדות תנ"כית, הומניות ואינטליגנציה רגשית ובין אהבה גדולה למוזיקה כמו שרק מוזיקאי אחד יכול לכתוב. יצירת מופת.
COMMENTS