Homeריאיון

ג׳אז יונגיאני /// שחר רודריג בשיחה עם מיה פרידמן

שיחה עם מיה פרידמן על מוזיקה, פסיכולוגיה, חלומות והקשר שלה לארץ הקודש. ריאיון ראשון בעברית

Photo By Kathryn Vetter Miller

אני עולה לריאיון הזה מעט בלחץ. כבר יצא לי לראיין באנגלית, אבל אף פעם לא מישהי שנטועה כל כך חזק בפלייליסט שלי בשנים האחרונות. גוף העבודה של מיה פרידמן (Maia Friedman) כולל את ה-5EPs עם Dirty Projectors, את אלבום הבכורה של Coco ואלבום הסולו הראשון שלה, Under the New Light; וכבר שלוש שנים רצוף שהיא נכנסת ל׳טופ אוף 202X' שלי. אני עולה לשיחת הזום חמש דקות לפני הזמן וחצי-מקווה שהיא לא תתחבר, שהיא תשכח מכל הסיפור ואני פשוט אמשיך להאזין למוזיקה שלה בלופים. ב-20:30 היא עולה והחיוך שלה ישר מעודד אותי. ״בדיוק חזרתי מסתימה אצל רופא השיניים, אז אני קצת כאובה״, היא אומרת בקול נעים ושליו.

אז איך היה סיבוב ההופעות?
״הייתי באירופה לפני מספר חודשים, באפריל, ובדיוק חזרתי מסיבוב נוסף. במסגרתו הופעתי בחמש הופעות: שתיים מתוכן עם Coco ושלוש כחימום ל-Durand Jones & The Indications. בהופעה הראשונה שלנו בלונדון יהיה ממש מופע משפחתי כי אני אחמם אותם עם מופע הסולו שלי".

יש לקחים שהופקו מסיבוב ההופעות הקודם באירופה?
״אני צריכה חבילת שיחות חדשה לטלפון הנייד, זה הלקח הראשון. אבל זה בטח לא סוג הלקח ששאלת לגביו״, שתינו מצחקקות. ״תני לי לחשוב לרגע,״ מיה משתהה, דבר שעוד יקרה מספר פעמים לאורך הריאיון. ניכר שהיא בוררת היטב את מילותיה ולא מפחדת גם לעצור ולחשוב. ״אני חושבת שזה מאוד קל למצוא אוכל טוב באירופה.אפילו מקדונלד׳ס טעים יותר״.

מיה הצטרפה ל-Dirty Projectors בהובלת דייב לונגסטרת׳ ממש טרם פרוץ הקורונה. ה-EP הראשון שיצא והימם אותי ביופיו היה Overlord.

מה לגבי הופעה עם Dirty Projectors?
״היה מאוד קשה להוציא אלבום ב-2020, אני יודעת שאני לא היחידה שמרגישה כך. הרבה אלבומים של חברים נכנסו לסחרור עקב המגיפה, ואני חושבת שזה גם מה שקרה ל-5EPs (חמישה EP-ים שדירטי פרוג׳קטורס הוציאו אחד אחרי השני ב-2020, ש.ר.). זה מאוד מאכזב. דייב עוסק כעת בפרויקטים רבים, ביניהם כתיבת מוזיקה עבור סרט, ויש לי תחושה שכשהוא יסיים הוא יחזור להתמקד בדירטי פרוג׳קטורס. נצטרך להקליט מוזיקה חדשה כדי לצאת לסיבוב הופעות, כמובן. זה מרגיש כמו אתמול, אבל גם כאילו עבר עשור. זו שאלה האם נופיע איתו, אבל אני יודעת שכולנו רוצים״.

ישראל על הכוונת בטור?
״וואו, אני אשמח. אני נענית להזדמנויות כשהן מופיעות. הופעתי באירופה, בארצות הברית ובקנדה, ואני אשמח על הזדמנות להופיע בכל מקום״.

אני מחויבת לשאול, בגלל שם המשפחה שלך, יש לך משפחה כאן בישראל?
מיה מחייכת, ״עד כמה שידוע לי – לא. אבל לבן הזוג שלי יש משפחה בכל רחבי ישראל. כשהתבגרתי כולם אמרו לי שאני צריכה ללכת ל… איך קוראים לזה? Bloodright?״
Birthright (פרויקט תגלית, ש.ר.)?
״כן! ובאיזשהו שלב הייתי כבר מבוגרת מדי בשביל להצטרף. פספסתי את ההזדמנות שלי. אני אשמח לבוא ולבקר יחד עם חברים שגרים בישראל, שמעתי על תל אביב דברים נפלאים״.

אם נחזור למוזיקה שלך. אני מרגישה שיש לך חתימה מאוד מובחנת, בין אם זה באלבום הסולו שלך או בהרכבים בהם את חברה. איך היית קוראת לדבר החמקמק הזה?
״את מתכוונת למהות שלי? אני מאוד אוהבת לכתוב מלודיות וחלק גדול בתהליך כתיבת השירים שלי הוא לכתוב כמה שיותר מלודיות על אותו מהלך הרמוני. זה יכול להיות סולו אינסטרומנטלי של גיטרה או קלידים שמופיע לו פתאום. אני חושבת שזה מה שאני מביאה, יחד עם הטקסטורה והגוון. לכל אמן יש את הגוון הייחודי שלו״.

קראתי שאבא שלך נהג לקנות לך אלבום ג׳אז בכל יום הולדת, ושמאוד הושפעת מזמרות ג׳אז גדולות כמו בילי הולידיי. שמעתי את זה גם בחלק מהשירים באלבום שלך, לדוגמא ב-Happiness. מצד שני, אימא שלך היא פסיכולוגית יונגיאנית וגם את ההשפעה הזו שמעתי באלבום, ובכלל – גם מהשיחה איתך זה ניכר.
״כן. אני מקשיבה לזמרות ג׳אז והייתה לכך השפעה רבה על המוזיקה שלי, על ה-phrasing, על השימוש בקול ככלי נגינה. הרבה פעמים בג׳אז הזמר/ת מחקה את הפסנתר, את הבאס, את התופים. מרגיש לי שאצלי זה מעט יותר… איך אומרים? תת מודע. אני כן מחקה את הזמרות הללו בכוונה, אבל זה מגיע מהספרייה המוזיקלית שעליה גדלתי והתחנכתי. אני שמה לב שאני כותבת, בכל הפרויקטים בהם אני משתתפת, על אותן תמות: חיבור לחוויה הפנימית, צלילה לתוך העולם הרגשי, הרבה עבודת חלום. גם בטיפול הפסיכולוגי שלי, שהוא טיפול יונגיאני, אנחנו מדברים הרבה על החלומות שלי״.

גם עטיפת האלבום מאוד מזכירה משהו חלומי, פנטסטי.
״כן, התמונה על עטיפת האלבום היא תמונה שאימא שלי צילמה כשהייתי בת שתים-עשרה והתחלתי את תהליך ההתבגרות. היא רצתה לצלם אותי לפני שהגוף מתחיל להשתנות, לפני שאנחנו נכנסים לנתיב הזה״, היא מחווה בידיה דרך ישרה וסלולה. ״האיפור שלי בתמונה הזו הוא שילוב של השראות: גוון סטפאני א-לה טקס הבילבורד של 1997 עם האבנים האלה מעל הגבות, וקווין אמידלה מסטאר וורז עם הפס הלבן על השפתיים״.
האמת היא שהייתי בטוחה שזו תמונה עדכנית.
״זו מחמאה אדירה עבורי, אני מנסה לשמר איזו איכות שיש לנו בתור ילדים – של פתיחות, של משחקיות כזו. מאוד קל לאבד אותה כשמתבגרים ומתקבעים״.

לקראת סוף אלבום הסולו שלך, הוא משתנה והופך למשהו מעט יותר כבד, אלקטרוני. זה קשור לאותה משחקיות? כלומר האם זה שינוי מכוון או מעין ניסוי?
״יש איזושהי קשת באלבום: הוא מתחיל גבוה, צולל למטה, ואז שוב ממריא. אני מרגישה שיש באלבום ייצוגים שונים של אותו הדבר, השיאים והמעמקים של החיים שלנו. עבדתי על האלבום הזה עם טום דייס (Tom Deis), פיטר לליש (Peter Lalish) ודן מולד (Dan Molad, חבר גם הוא בהרכב Coco – ש.ר.), שיר אחר שיר. לדוגמא Raintime for Yohei הוקלט הרבה יותר מהר, אבל הוא לא עבד לנו, משהו הרגיש לא נכון. פיטר היה בבית של ג׳ייק גולדמן שעזר לנו עם השיר הזה, ויחד הם האטו אותו ממש. בשיר A Sleep in the Garden קרה אותו דבר, ניסינו לשחק איתו. הוא כמעט ולא נכנס לאלבום, הוא לא היה כל כך שייך. רציתי שלאלבום תהיה הקשת הזו: צלילה למעמקים ואז המראה״.

למה את מקשיבה עכשיו? מה השיר האחרון שמופיע באפליקציית הסטרימינג שלך?
״אני אוהבת אוהבת אוהבת! את האלבום האחרון של Zannie. הוא נקרא How do I get That Star ואני אוהבת אותםן! המלודיות והמילים, וההפקה. זו הפקת 'חדר שינה' אז הם ניגנו כמעט על כל הכלים. במיוחד בשירים Mechanical Bull, Poison Plan. פרט לכך חזרתי לאלבום Me של Empress Of, הראשון שלהם. האזנתי לו כשחזרתי מההופעה עם Lord Heron, האלבום הזה עומד במבחן הזמן כל כך טוב!״

קראתי ריאיון איתך מחודש מרץ, כשיצא האלבום. סיפרת שאת רוצה שהמאזינים יתחברו לעצמם דרך המוזיקה שלך. מה הפידבק הכי מרגש שקיבלת אחרי ש-Under the New Light יצא?
״הו, מאן! האמת שלפני כמה ימים קרה משהו כזה: חיממתי את Lord Heron ואישה ניגשה אליי, היא אמרה: ׳את מזכירה לי כל כך חברה שלי שמטפלת בבריאות הנפש. משהו באנרגיות שלך משדר טיפוליות.׳ והבנתי למה היא התכוונה. הסנטימנט היה שם. סיפור נוסף – מישהו שמטפל באמנות ניגש אליי בסוף הופעה ואמר לי: ׳האנרגיות שלך בהופעה מזכירות לי את האנרגיות כשאני מטפל בילדים במסגרת הטיפולית׳. אה! ויש לי עוד דוגמא! גבר ניגש אליי ואמר לי שזה מאוד חריג עבורו, שהוא גבר מופנם אבל שגרמתי לו לבכות. זה גורם לי להרגיש טוב, לדעת שעזרתי לאנשים להתחבר לחלקים מרוחקים בעצמם״.

אז נשאלת השאלה איך לא הלכת ללמוד פסיכולוגיה.
״תמיד חשבתי שאתפתח לכך. גדלתי עם אימא פסיכולוגית כך שהרבה מהשיח הזה נוכח בבית. אבל המוזיקה… ניסיתי לא לעשות מוזיקה, באמת שניסיתי לעשות דברים אחרים. מצאתי את עצמי תמיד חוזרת לשם, יש חבל טבור שקושר אותי למוזיקה. אני מרגישה שכל עוד אני צעירה, אני צריכה להמשיך ליצור מוזיקה. אבל אני תמיד חושבת על זה – האם זו הדרך הנכונה עבורי? אני נעה ונדה בין המחשבות שבראש שלי לבין צעידה דרך הדלתות שנקרות בדרכי״.

שמעתי שאת כבר עובדת על האלבום הבא.
״אני ממש מתרגשת לצלול לתוך האלבום הבא. יש לי אסופת שירים כמעט מוכנה, והם יהיו מאוד שונים מהאלבום הראשון. התחלתי לבחון כיוון שונה, אני לא רוצה להגיד בדיוק כדי לא לקלקל, אבל עשיתי טסט על שיר אחד רק כדי לראות איך זה יעבוד עם תזמור שונה, יחד עם טכנאי הסאונד פיל ויינרוב, והוא יצא ממש קסום״.

לאור מה שאמרת, אני תוהה אם הכיוון החדש הזה הוא בריחה מהסגנון הנוכחי או התקדמות לעבר משהו אחר.
״לא כתבתי את השירים כדי שהם יהיו שונים. כתבתי כמה שירים מאוד דומים וקשורים אחד לשני, זה מאוד ברור שהם שייכים לאותו הזמן. אבל כשחשבתי איך אני רוצה שהם יפגשו את העולם – היה לי ברור שזה ישמע אחרת, זה מה שהשירים עצמם ביקשו״.

מעניין. לפני כמה ימים יצא שיר חדש להרכב Coco, גם הוא מאוד שונה מהחומרים הקודמים שלכם. אז אני תוהה אם זה אותו כיוון.
מיה צוחקת ומספרת על השתלשלות האירועים שהובילה ל-Rough Water, שיר פופ-רוק אול-אמריקן שכזה. ״דני, אוליבר ואני נפגשנו בג׳ושוע טרי (פארק לאומי בקליפורניה, מרחק שעה מלוס אנג׳לס, ש.ר). אנחנו בדרך כלל יוצרים את השירים מאפס – מתחילים לפעמים מכל מיני voice memos שלנו בטלפון. Rough Water התחיל מריף על הגיטרה האקוסטית שלי. זה היה קטע ממש יפה ונעים, אבל לא ידעתי מה לעשות איתו. אוליבר הציע שאולי נהפוך את הקטע הזה לליין הבס של השיר, קצת בסגנון פאנק. ככה אנחנו יוצרים במסגרת Coco, מישהו מגיע עם רעיון – ׳כן, אני עפה על זה!׳ – ומקליטים״.

אני תוהה לגבי המשמעות של שחרור אלבום כאלבום, ולא כסינגלים בודדים. אני מניחה שלפעמים הצורך לשחרר אלבום הוא נטו אירוע יחסי ציבור. גם את מרגישה כך?
״בתור ילדה שגדלה בתרבות של תקליטים ואלבומים בשנות ה-90-80, זו הדרך שבה אני מכירה מוזיקה. אַת יוצרת גוף עבודה ששייך אחד לשני, ויש לו בית, לשירים יש קורת גג משותפת. הם ירגישו בודדים לבד״.

מיה, תודה רבה. היה מרגש בשבילי לשוחח איתך. יש משהו נוסף שתרצי להגיד לקוראים/ות שלנו?
״אני חושבת שרק אודה לכם על ההקשבה. אני מקווה שכל מי שישמע את המוזיקה שלי בעקבות הריאיון הזה – יאהב אותה. אני מקווה שהם ימצאו להם, דרך ההאזנה, מקום בטוח שבתוכו הם יוכלו להתחבר לרגשות שלהם. תודה״.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0