Homeכתבות לפטריאונים

גיטרות במרפסת בשקיעה /// על התמכרות חדשה וחשוכת מרפא לבלוגראס

בטקסט מיוחד לפטריאונים, הראשון מסוגו שאנחנו שולחים, תום יוגב מספרת על התקף הבלוגראס שהתחיל אצלה לפני כמה חודשים ועד כה מסרב להסתיים

photo: Priscilla Du Preez on unsplash

הכול התחיל מאלבום תמים שהגיע אלינו לאינבוקס של קולומבוס. 'שירים לאם ולכלב' היה שמו, של מירי אוחנה. שהוא גבר. ששר בעברית בלוגראס. "מגניב, נחמד", חשבתי אחרי השיר הראשון. השיר השני כבר שבה את לבי לגמרי. מעטים מצליחים לקחת את המוזיקה השורשית האמריקאית, ויהיה זה בלוגראס או בלוז או דברים מלבבים אחרים שכוללים גיטרה חורקת, בנג'ו מדגדג או כינור מייבב, ולעשות אותם כמו שצריך בעברית. מירי אוחנה הצליח במשימה הלא-פשוטה הזו לאורך אלבום שלם. גיטרה ובנג'ו ושני קולות, טקסטים שנעים על הציר בין הרציני-למשעשע-למגוחך, סאונד חד וגולמי כמו שאני אוהבת. הייתה רק בעיה אחת. אחרי ששמעתי אותו כמה פעמים, היה נדמה שאני לא מצליחה לשמוע שום דבר אחר. כל מה שרציתי לשמוע, מהרגע שפקחתי את העיניים בבוקר ועד השירים שהזדמזמו לי בראש לפני השינה, היה בלוגראס.

כמו להתחתן עם שיר

האלבום של מירי אוחנה, יפה ככל שיהיה, הוא אלבום קצרצר של שבעה שירים ועשרים דקות. ואני כבר הייתי בקריז קשה, זה לא הספיק. למזלי קטלגתי איפשהו בראש אלבום שהספן עומר אסייס המליץ עליו לפני כמה זמן וטרם התעמקתי בו, Elementary Doctor Watson של דוק ומרל ווטסון, משנת 1977. לא הכרתי את האב והבן ווטסון, אבל משהו בחוֹם הדרומי של איור העטיפה העיד על כך שאנחנו עומדים להתיידד, עוד לפני ששמעתי תו אחד.

אחרי השיר הראשון כבר היה לי ברור מה עומד להיות האלבום שהמלשינון של ספוטיפיי יראה ששמעתי הכי הרבה בסיכום השנתי. Going down the road feeling bad היה שיר שהכרתי קודם, וכמוהו לא מעט משירי האלבום, אבל הקול העמוק, החם, המזמין של דוק ווטסון, טוב אני פשוט אפסיק עכשיו עם התיאורים לפני שהכתבה הזו תהפוך לספרות ארוטית. מכירים את זה שאתם רוצים להתחתן עם שיר? לא שהוא יהיה השיר בחופה שלכם עם מישהו אחר, לא, ממש להתחתן עם השיר עצמו. זה מה שקרה כאן. פשוט היה לו את הקול הכי יפה בעולם. השיר הבא, The last thing on my mind, הוא שיר שהכרתי לראשונה מהביצוע הנפלא של סנדי דני ולא חשבתי שאשמע משהו שיתעלה עליו. ואז מגיע הביצוע הזה. ואת הגרסה המכושפת של סנדי דני שיש בה משהו שמזכיר אור ירח ולילה רדוף מחליף פרץ האור האחרון של שעת בין הערביים, כשהשמיים נצבעים בכתום מרהיב וכל האוויר ספוג בגעגוע. והגיטרות האלה, והקונטרבס, והתחושה שאנחנו יושבים בסלון של בית חווה ישן מעץ בזמן שהחבר'ה מנגנים ומשיקים כוסות, מישהו קם לרקוד ומישהו מצטרף אליו, מישהו צוחק ומישהו בוכה. גם אם התקף הבלוגראס הזה יתחלף יום אחד בהתקף מוזיקלי אחר, אני יודעת שבכל פעם ששיר מתוך האלבום הזה יתגנב לי לפלייליסט, התמונות האלה שמעולם לא חוויתי אבל היו לי כל כך חיות בראש יעלו מיד.

מנדולינה ופיצה

אחרי מספר לא סביר של ימים שבהם שמעתי כמעט אך ורק את האלבום הזה, בלופים (באמת שאם היה פה איש מקצוע היו שולחים אותי להסתכלות…) הבנתי שלמען שלום בית ויחסי שכנות טובים אני צריכה לגוון קצת את הפלייליסט. בצר לי פניתי אל הקפטן בבקשה: "תביא לי מוזיקה של זקנים לבנים אמריקאים. בלוגראס, קאנטרי ישן, פולק עתיק". הוא מיד נרתם להצלתי ושלח ערמת אלבומים שנצררו בפלייליסט חדש בשם 'התקף בלוגראס'. יש שם את ג'יליאן וולש אהובת לבי, שאם לא האזנתם לטרילוגיה שהיא הוציאה מהבויידעם בזמן הקורונה רוצו לעשות זאת מיד. יש שם את האלבום Red Headed Stranger של ווילי נלסון שמלא במעשיות דרומיות. כל כך נהניתי לשמוע אותו שבהתחלה כמעט ולא שמתי לב לטקסטים, וכך יצא שהשיר ששמעתי הכי הרבה התברר כסיפור די מחריד על זר אדום-שיער שרצח מישהי בגלל סוס. אבל האלבום שהכי שבה את לבי מתוך הערמה, היה אחד שהשם ואיור העטיפה שלו בהחלט לא העידו על תוכנו: The Pizza Tapes.

זה אלבום של ג'רי גרסיה, דייויד גריסמן וטוני רייס שהוקלט בשני סשנים בשנת 1993 באולפן של גריסמן. שתי גיטרות, מנדולינה וערמת שירי בלוגראס ופולק יפהפיים עם מעין קטעי פשלות ודיבורים קטנים ביניהם שמכונים באלבום Appetizer. הסיפור מאחורי שם האלבום הוא אחד הסיפורים החינניים ששמעתי על הקלטה שלא הייתה אמורה בכלל להגיע לאוזנינו, אם הכוונות המקוריות של המוזיקאים היו נשמרות. השלושה כאמור נפגשו באולפן כדי לג'מג'ם ולשיר קצת טיונים ישנים ולעשות צחוקים, הם הקליטו כל מיני טייקים של השירים האלה ותיעדו גם חלק מהרגעים המשעשעים לפני ואחרי ההקלטות. לא הייתה מחשבה קונקרטית על אלבום, בטח שלא כזה. אז מה קרה?

האגדה מספרת שגרסיה נתן את העותק שלו מהסשן בתור טיפ לשליח הפיצה, אגדה פרוזאית יותר מספרת שהשליח פשוט גנב את העותק. כמה חודשים אחר כך הם שמעו ברדיו את אחד השירים. מעריצים של הדד התחילו להגיע להופעות עם עותקים וביקשו חתימה. אחרי שנים שהסתובבו העותקים הפיראטיים, השלושה החליטו שעדיף להוציא את האלבום באופן מסודר ולהמשיך הלאה, וכך הוא קיבל את שמו. האלבום יפה ומשולח רסן ומצחיק; אפילו מרגש לפרקים בשירים נוגעים ללב כמו Louis Collins או בביצוע המופלא של גרסייה ל- Amazing Grace שיכול להמיר את דתו של הכופר הגדול ביותר. אפילו שירים חרושים כמו Summertime או House of the rising sun מצליחים להישמע רעננים תחת ידיהם.

אני לא יודעת מה המשמעות של התקף הבלוגראס הזה, וכמה זמן הוא יימשך. אולי הייתי בנג'ו בגלגול הקודם, או כיסא נדנדה. יכול להיות שהשכנים שלי יזמינו את משטרת הצלילים יום אחד וימחקו לי את הפלייליסט של ההתקף מספוטיפיי. אני רק יודעת שבכל פעם שאצבע נוגעת במיתר של בנג'ו או מנדולינה או גיטרה אקוסטית, אני מיד במקום אחר; ובמדינה צפופה וחמה וכועסת כמו שלנו, הבריחה הזו היא תרופה של ממש.

COMMENTS

WORDPRESS: 3
  • comment-avatar
    אופיר 2 שנים ago

    אז מה שקרה זה שנגנב לנו השכל בבית מהשירים של מירי אוחנה. חכם, מצחיק ועצוב. נוגע ללב ומעורר מחשבה.
    מי אתה מירי אוחנה?

    • comment-avatar
      צוות קולומבוס 2 שנים ago

      הוא מעדיף להישאר בפסבדונים… 😉

  • comment-avatar
    עמיר שנה 1 ago

    כיף לדעת שאני לא היחיד בישראל שנדבק בחידק הזה. תודה רבה על כל ההמלצות שמיד נכנסו לספרייה שלי להאזנה, עמיר

DISQUS: 0