לאליזבת פרייזר הוותיקה יש קול אלוהי וסוחף מהסוג שאוחזות בו אצולות מוזיקה כמו קייט בוש או ביורק. מהמוזיקאיות שמביאות אותך לכאלו שיאים של רגש בהאזנה שאת בטוחה שהן סוג של פיות. אני גיליתי אותה כשיצא האלבום Mezzanine של מאסיב אטאק ב-1998, ובו היא ביצעה את השיר הבלתי נשכח Teardrop. נשביתי כליל. אבל נדמה שמאז הפירוק של הרכב הדרים-פופ האגדי 'קוקטו טווינס' לפני עשרים וחמש שנים, הרב שבו היה עיקר פעילותה, היא כמעט ונעלמה.
פרייזר, זמרת ומוזיקאית סקוטית, הצטרפה ל'קוקטו טווינס' ב-1981 כאשר הוא עדיין היה הרכב פוסט-פאנק. ההרכב פעל עד 1997, קצר שבחים מקיר לקיר ונחשב לאחד ההרכבים האלטרנטיביים הטובים והחשובים שפעלו באותה התקופה. פרייזר בעלת קול הסופרן העניקה להרכב את הגוון הייחודי שהיה לו ובהאזנה לשירים מרהיבים כמו Heaven or Las Vegas, Pandora (For Cindy), Carolyn's Fingers, Know Who You Are At Every Age ועוד; אפשר להרגיש התעלות של ממש. כמעט נגיעה באלוהי, בשמיימי, במשהו שלא מהעולם הזה. הצליל הייחודי, השירה של פרייזר והליריקה הסוריאליסטית והמכשפת העניקו למעריצים והמשבחים תחושה שיש בהרב מן העל-זמני.
אווירה של מסך גדול
אז מה קרה לה במשך כל השנים האלה? כפי הנראה צילו של 'קוקטו טווינס' שריחף מעל ההבלחות של קריירת הסולו שלה במהלך השנים, בתוספת האתגרים בחייה הפרטיים עשו את שלהם. ואולי כעת זה לא באמת משנה משום שכמו פרח נדיר, פרייזר חוזרת ובגדול ויחד עם בן זוגה לחיים, הפרקשניסט דיימון ריס (שניגן בין היתר ב'מאסיב אטאק' ו'אקו אנד דה בנימן') הם הוציאו השבוע EP נפלא בן 27 דקות בשם Sun's Signature.
העבודה על השירים ב-EP החלה כבר לפני עשר שנים: השניים חברו מקצועית להרכב בשם Sun's Signature והחלו להריץ את השירים בגרסה גולמית מול קהל. השיר הפותח את האלבום אף יצא כסינגל כבר ב-2000. אבל לקח להם שנים רבות להביא את השירים לכדי תוצאה שהם יהיו מרוצים ממנה, וזה בא לידי ביטוי היטב ברבדים העשירים של ההפקה, הקרובה בעיני לשלמות. ריס מביא להפקה השפעות של שני מלחיני פסי-קול ידועים – ברנרד הרמן וג'ון בארי, כדי להוסיף איזושהי אווירה של מסך גדול ל-EP. אחרי הכול, לא כל יום אליזבת פרייזר חוזרת. אבל עדיין, אין בהפקה תחושה של גרנדיוזיות מופרזת: הקול הענק של פרייזר נשען בקלות ובטבעית על העושר שלה. נוסף על כך, באלבום מנגן לא אחר מאשר הגיטריסט האגדי סטיב האקט (ג'נסיס) שמביא איתו צליל פרוג-רוק בלתי צפוי. כל זה הופך את ההאזנה לחוויה של ממש.
הרצועה הראשונה Underwater היא פתיחה מושלמת: רצועת טריפ-הופ שמהדהדת משהו מהצליל של מאסיב אטאק, מתחילה בשירתה הקריסטלית של פרייזר בפיץ' גבוה. אמנם היא עדיין מצליחה להגיע באופן מושלם לגבהים הווקאליים שלה, אבל אפשר לשמוע שקולה התבגר, והאמת? היא עדיין נשמעת נפלא. כמו בסרט דרמטי, המתח נבנה ושירתה מגיעה לנקודת שיא, עד לפיצוץ מצמרר מעונג בנגינת הגיטרה המרגשת של האקט. פרייזר שרה על הטבע ועל חילופי העונות, על סיום הקיץ ועל המעבר לסתיו של חייה. אני לא יודעת מה אתכם.ן, אבל בשבילי לשמוע את פרייזר שרה על סתיו חייה הוא דבר מעציב, ואולי בשבילה זה דווקא ממש בסדר. אולי היא שלמה לחלוטין עם העובדה שהיא הגיעה לשלב הזה בחייה. אחרי הכול ובניגוד למה שהייתי רוצה להאמין, היא בת-תמותה.
הרצועה הבאה Golden Air היא מרהיבה וסוחפת ואולי אפשר לכתוב זאת על כל ה-EP הזה. גם כאן מבחינת ליריקה הטבע במרכז השיר וגם כאן האקט מוציא מהגיטרה שלו צלילים מופלאים, רובד נוסף להפקה של השיר. הרצועה השלישית, Bluedusk מתחילה בתוף טימפני דרמטי והיא נשמעת קצת בארוקית, לפחות בראשיתה. הקול של פרייזר מרחף מלמעלה וכמו בשירים אחרים באלבום, ישנה תפנית לא צפויה והשיר תופס מקצב קצת שונה וגם מעביר לפתע תחושה שונה.
השיר הרביעי, Apples, הוא שיר מכשף. פרייזר נשמעת כמו גרסה בוגרת של אותה סולנית ה'קוקטו טווינס'. גם כי יש משהו בהפקה של השיר שנשמע כמו קוקטו וגם פרייזר בעצמה חוזרת לשיר מילים שהן לא תמיד מובנות, מעין שפת-סתרים, בדיוק כפי שעשתה כשכישפה את הקהל בימי קוקטו. ברצועה הסוגרת, Make Lovely The Day יש משהו בליריקה שהוא מעין תפילה קטנה של פרייזר:
"See him rise and make lovely the day/ From blue profound, the stars look out/ Where rests/ my heart with God at home…" היא מלווה כאן בגיטרה ספרדית בלבד, מזכירה לנו שגם עם גיטרה בלבד ברקע היא עדיין יכולה לגרום לנו להרגיש קרובים לאלוהים.
אני יכולה להבין למה לקח להם עשר שנים תמימות להוציא את ה-EP. ההפקה פרפקציוניסטית ומלוטשת ויכול להיות שהיה מאמץ גדול להגיע לשיא מוזיקאלי שאינו נופל מהשיאים המבריקים של 'קוקטו טווינס' כי מה לעשות, ההשוואה תמיד תהיה שם. אבל יכול להיות שגם היה רצון לשחרר אותה מצל העבר וגם להזכיר למעריצים שלה איזו מוזיקאית אדירה היא. בעיני האלבום הוא מעין קינה נוסטלגית ופרידה מהפרסונה המוזיקאלית הקודמת. אבל גם כשפרייזר הבוגרת נפרדת מפרייזר הצעירה, היא עדיין מצליחה בעיני להישמע על-זמנית. כולי תקווה שהיא תחליט לצוץ שוב ממש בקרוב ולפזר עוד מאבק הפיות שלה.
COMMENTS