עיצוב עטיפה: Replica Works
משבר האלבום השני הוא אחת הקלישאות הגדולות ביותר בעולם המוזיקה, אבל יש בה מימד מסוים של אמת, ובפרט אצל אמנים שהוציאו אלבום ראשון מופתי, אחד שהיה חריג בנוף וזעזע את הסביבה שלהם. גון בן ארי התמודד עם המשבר בגבורה ב'יש', אלבומו השני והמעולה. אפשר להתייחס ברמה מסוימת לשני האלבומים והאי.פי שבן ארי הוציא עד עתה כטרילוגיה. הוא התחיל ב'טכס', עבר ל'אינטגרציה' של הטכס הזה לעולם שלנו ומשם ל'יש', למה שקורה עכשיו. הכתיבה השתנתה בהתאם: קצת יותר מגובשת, קצת יותר נרטיבית ובמקביל עם פחות פאנצ'ים ופחות הטפות בהשוואה לאלבום הראשון. אבל היא עדיין נשארה גון בן ארי-ת: המחשבות שלו עדיין מגיעות אלינו ב-200 קמ"ש, הנושאים זורמים אחד אחרי השני והמבנה הוא של סיטואציה יומיומית שנטמעת בתוך משהו גדול יותר. כמה ספרות שונות שחיות אחת עם השנייה ואחת בתוך השנייה. על האלבום 'OCD | טכס', כתב ירון ברוידא כאן בקולומבוס: "אלבום רוחני לאנשים ציניקנים, שמזמין אותנו להתחבר דרך היומיום הכאוטי לתוך ההוויה הפשוטה כשהוא מעביר אותנו ריטואל שאמאני מודרני באמצעות מוזיקה". במקרה של 'יש' לעומת זאת, גון מקדש את ההווה.
השינוי התפיסתי הזה, שבא לידי ביטוי לכל אורך האלבום, מתחיל בראש ובראשונה במוזיקה. ההפקה של עיליי אשדות נהדרת ואפשר לשמוע נגיעות אלקטרוניות בחלק מהשירים, אבל ברובם אנחנו שומעים רק את גון וגיטרה. ההשפעה השאמאנית שבלטה בשירים קודמים כמו 'וויארורו' או האלקטרוניקה משירים כמו 'אמנות', כמעט ואינה מורגשת. הכתיבה שלו, שתמיד הייתה נקודת חוזק, מגיעה כאן לשיאים חדשים. בפוסט ארוך שגון פרסם בפייסבוק לפני צאת האלבום הוא השווה את עצמו לג'יימס מרפי, לאונרד כהן, אהוד בנאי ומאיר אריאל. באלבום השלישי שלו, והראשון שהוא "גון בן ארי" לבד ולא "גון בן ארי ומקהלת זולת", אנחנו שומעים אותו בשיאו כמספר סיפורים.
זה ניכר למשל ב'חמוד פצצות', אחד השירים הטובים שיצאו השנה ואולי הטקסט האהוב עליי של גון עד עכשיו. הוא מתחיל את הסיפור בתיאור של ירידה לחוף, מטייל ברחבי תל אביב, ממשיך למסיבה ומגיע להלוויה שלו ושל אשתו. לאורך כל השיר קולו איטי ונמוך יותר מהשירים האחרים באלבום, ואנחנו שומעים בעיקר אותו עם הגיטרה ונגיעות של חצוצרה. הלחן המינימליסטי מבליט את הסיפור עצמו, ואולי גם את הגישה הפילוסופית שעולה מהאלבום. באחד הבתים כאן ובזרם תודעה מרתק, גון מקשר בין מסיבה, אלכוהול, גרוב, אלוהים והבדידות האנושית בחמש שורות.
הגישה הזאת היא מוטיב מרכזי באלבום. גון עצמו אמר בעבר שבעיניו הגשמיות היא השער לרוחניות, ובאלבום הזה הם אכן חיים ביחד. במקרה של השיר 'עולים צפונה', הוא מתחיל מתיאור נסיעה לצפון והופך אותה לדיון על מקומו בעולם והדברים שהוא מנסה או לא מנסה לברוח מהם. "כולם במכות על צל/ אני יוצא אל/ שמש שאפשר לקטוף, לשתות אותה כמו תפוז דם/ רק כדי להעביר את הטעם למי שכבר טעם הכל". בשירים אחרים, כמו 'מחילות' או 'טייפ ביטס', הוא עובר לראפ על מלא. היכולת שלו לנוע בין סטוריטלינג קלאסי יותר להיפ הופ ולשחק על הגבולות של כל מסגרת כזאת מוסיפה מימד משלה לאלבום. אפילו בהופעות, תנועות הידיים המודגשות שלו מחליפות את הגיטרה הקלאסית.
רוקם מהשתיקה ציור
חמישים דקות של סיפורים גשמיים-רוחניים-קיומיים יכולות להשמע כמו משהו מאוד מעייף, וכאן בדיוק נכנסת המוזיקה. אמנם בחלקה הגדול הפוקוס נמצא על בן ארי שמלווה את עצמו בגיטרה, לא מדובר בלחנים מונוטוניים או כאלה שחוזרים על עצמם. זה קורה גם בזכות השימוש המידתי במקהלה. מקהלת זולת, מקהלת הליווי של גון בן ארי, מופיעה בשישה משירי האלבום, כולל שלושת האחרונים. ההרמוניות של הקולות מוסיפים עומק לשירים, וגם הופכות אותם לקצביים יותר. הנגיעות של מוזיקאים ספציפיים, כמו המפוחית של רועי ריק ב'פרדס חנה כרכור' או הגיטרה של יונתן מרכוס ב'כל מה שחסר לך תיתן', מכניסות הרבה צבע והופכות את השירים למהנים קודם כל בזכות המוזיקה, אפילו אם לא מתעמקים בטקסט.
האלבום כולו נע בין מקצבים, נקודות מבט וסגנונות בשביל לנסות ולספר איך העולם נראה מהזווית של גון בן ארי. המגמה הזו הייתה גם באלבומים הקודמים, אבל כאן הוא בגרסה אישית, מגובשת וקצת יותר טהורה. הוא אף הודה בזה בשיר הסיום של האלבום, 'שיטה': "כולם הם הם, רק אני עוד עושה את עצמי/ וואלה חוץ מאת עצמי מה כבר אפשר לעשות?/ זאת דתי, זאת דעתי/ בעולם שלי זה חשוב כל כך/ זאת השיטה שלי, מה השיטה שלך?" וזאת בעיניי המהות של האלבום. אדם ששר לנו על דרכו בתוך עולם מורכב, עם סיפורים שיוצרים את עצמם ונוצרים בכמה וכמה מישורים. אדם שמחפש את הדרך אחרי הסיבוב האלוהי של 'טכס' והמעבר ב'אינטגרציה'. זו אולי הדרך האלגנטית ביותר שבה אפשר להמשיך אחרי מטאור כמו האלבום הראשון.
COMMENTS