'רוקרפוקטס' (אמיר גרומן ויולנטה דולב) הם יוצרים יוצאי דופן בסצנת המוזיקה המקומית. לעתים הם נשמעים כמו הדברים שהם מאזינים להם ומשפיעים עליהם, אבל לעתים לא כמו שום דבר אחר שיש כאן. הם עושים מוזיקה מצוינת באפס מאמץ: יש משהו כל כך נונשלנטי ביצירה שלהם וזה הופך אותה לכאילו פשוטה, אבל מרגשת ומעניינת.
אמיר גרומן לקח חלק בהרכב 'מריונטה סול' וכיום הוא חבר ב'רוקרפוקטס' ובהרכב הלא פחות משובח 'בני אלף' ביחד עם אלעד שופן. הוא גם הפיק לא מעט אלבומים מצוינים של אומנים אחרים, ביניהם איתי בלטר, טל פוגל ויולנטה בכבודה ובעצמה. יולנטה היא במקור פסנתרנית קלאסית שהתחילה ליצור מוזיקה בעשור הרביעי לחייה. שניהם מולטי-אינסטרומנטליסטיים.
באלבומם הראשון כצמד, 'רוקרפוקטס' שיצא ב-2020 נשמע שהם הלכו על השפעות דארק סינת'-פופ של אייטיז ומיד אחרי ששמעתי אותו הייתי חייבת להבין איך הם חמקו לי מהרדאר. האלבום החדש והמצוין 'מלון 2 כוכבים' נתן לי תירוץ מושלם להיפגש עם השניים לראיון קצר כדי שהם לא יחמקו מהרדאר של מאזינים נוספים.
באלבום אפשר למצוא מנעד של השפעות, ובכוונה אני בוחרת במילה הזו ולא ב'סגנונות', משום שבעיני המילה סגנון יכולה לייצג משהו פחות מקורי. בעיניי, גורמן ויולנטה לקחו השפעות מכל מיני ז'אנרים והצליחו לרקוח משהו חדש. כך ישנם שירים שנותנים תחושה חלומית כמו 'הנהר הירוק' ו'דיסקו מקלטים בין פרחי קיר', בזכות צליל גיטרת סרף מופלאה. או תחושה טיפה ילדית בזכות איזשהו גוון נאיבי בשירים 'בבדוק', 'מוקי' ו'קיוטו ופיית הנצנצים'. למרות שישנם אולי אלמנטים משותפים, אף שיר אינו דומה לזה שאחריו. מעבר לכך, אני מתה על האירוניה הדקה העוטפת את הליריקה שלהם: אין כאן מבט שיפוטי, אלא התבוננות כנה ואמיתית על החיים.
אנחנו נפגשים בערב שישי, מאוחר בלילה בזום מאחר ויולנטה בחו"ל. אחרי כמה דקות של שיחה, אני מנסה להתגבר על המבוכה שלי ולנסות להבין מה סוג הקסם שלהם.
אז איך זה שאין יותר מדי מידע עליכם ברשת?
יולנטה: "אנחנו כמו גראוצ'ו (מרקס, ל.ר.) שאמר שאנחנו לא מוכנים להתקבל למועדון שמוכן לקבל אותנו".
מה הרקע של כל אחד מכם? אני יודעת שאת פסנתרנית.
אמיר: "אל תאמיני לאף מילה שסיפרו לך".
יולנטה: "יש לנו רשת הברחות סודית".
אמיר: "בגיל שש-עשרה התחלתי לנגן גיטרה ואז משם הכול נהיה הרבה יותר טוב ורע: לימודים צנחו וגם הכבוד והכסף נעלמו (צוחק). כשהקמנו את 'מריונטה סול' וסינגלים השתחררו לרדיו, שם הבנו שאנחנו יכולים להיות בסדר. אז שם זה קיבל תפנית יותר גדולה. אחר כך התחלתי גם להפיק בכל מיני אולפנים שפתחתי עם כל מיני אנשים מפוקפקים. ומאז הפקתי הרבה מאוד דברים, הרבה מאוד אלבומים. רובם לא הצליחו ברמה המסחרית ואני חושב שזה דווקא דבר טוב, שהם לא הצליחו להגיע למיינסטרים. אז באזוטרי כאן אנחנו טובים".
יולנטה: "אני אתחיל מהחיים השניים שלי, כשהכרתי את אמיר. אני התחלתי בגיל מאוד מאוד מוקדם במוזיקה הקלאסית, וכשכולם התחילו את הרומן שלהם עם המוזיקה, אני דווקא הרגשתי שסיימתי. הרגשתי שאם אני לא יכולה להיות עכשיו איזה מוצרט או אלטון ג'ון, אז די אין טעם. אני כמובן מפשטת את הכול. וכשהכרתי את אמיר לפני איזה שלוש-עשרה שנה, משהו כזה, התחלנו את הקשר שלנו כי הוא היה המורה שלי לגיטרה וזהו, השאר היסטוריה כמו שאומרים. אני לא עשיתי יותר מדי עד לפני עשור בערך בתחום האומנותי והמוזיקלי. אבל היום בדיעבד אני יודעת שכל הזמן הסתובבתי ליד".
אמיר: "מכירה את ילדי הפלא שהיו שמים מחוץ לחנויות כלי נגינה? שהם היו מנסים לשכנע אנשים להיכנס לחנות בעזרת נגינה מופלאה? אז היא הייתה מהילדות האלה, שתדעי".
אני אשמח לשמוע קצת על תהליך העבודה על האלבום החדש. באוזן שלי הוא נשמע יותר מגוון סגנונית מאשר האלבום הקודם.
יולנטה: "מתקדמים לא?"
אני חושבת שהאלבום הקודם מצוין, רק מעניין אותי לשמוע קצת על העבודה על האלבום החדש. ולמה הוא כזה קצר? למה שני האלבומים כל כך קצרים?
יולנטה: "כי סוכריות באות ב… משאירות טעם של עוד".
אמיר: "העבודה הייתה מאוד קלה. יולנטה יושבת על הטקסט, אחר-כך יושבים על הרעיון ו…"
יולנטה: "טקסט ומלודיה גם. לא רק רעיון".
אמיר: "כן, יושבים קצת, מסדרים טיפה את השיר לכיוון שאנחנו יותר שמחים איתו. זה התהליך שהוא יחסית הכי ארוך. ממש תוך שניה קורה האלבום. האלבום הזה קרה מאוד מהר. נכנסים, קצת מנגנים כמה דברים. הבעיה ש…"
יולנטה: "לא נעים לנו" (צוחקת). לא נעים לנו להוציא אלבום אחרי שבוע, אז צריך להראות שאנחנו עבדנו".
אמיר: "אז אנחנו עושים את הטעות הנפוצה כשעושים דברים מהר ואנחנו עושים את זה עוד פעם – אולי מכיוון אחר לתקוף את זה. מין איזה תהליך סיזיפי חסר טעם".
יולנטה: "או כמו שאמיר קורא לו: 'בוא נלך להביא את הגרזן מהחצר ועכשיו נעשה בור ונחפור ונחפור'".
אמיר: "שעות לחפור בגרזן בגינה כדי להרוס את מה שעשינו ואז…"
יולנטה: "ואז בסוף חוזרים להתחלה".
אמיר: "אבל זה היה באמת מביך, כי גם באלבום הקודם זה היה מהר".
אולי זה מעיד פשוט על פרץ יצירתיות ועל שיתוף פעולה מצוין?
יולנטה: "כן, אני מניחה. אבל בכל זאת. אנחנו נפגשים לעבוד על אלבום וזה…"
צריך להראות רצינות.
אמיר: "יצא לי לעבוד עם כמה וכמה אומנים שהיו קשוחים. זאת אומרת, זה לא שלא היה קונקשן, אבל פשוט לוקח לפעמים הרבה מאוד שנים כדי להוציא אפילו אלבום אחד. אנחנו יכולים תוך חודשיים להכניס אותו כבר למיקסים. מבחינה סגנונית לפחות, בהתייחס למה שאמרת, אז אנחנו הרבה יושבים ביחד, שומעים הרבה מוזיקה וכשיש דלֵקות, אז אנחנו אומרים למה שלא נשתמש בכל הדברים שאנחנו שומעים מן הסתם? ונכניס אותם (לאלבום, ל.ר.) שיהיה את הכיף הזה גם אצלנו".
יולנטה: "בתור התחלה, אנחנו חושבים מה מעניין אותנו. מה עכשיו אנחנו רוצים לעשות. פחות מעניין אותנו את יודעת, מה איקס יחשוב או לאן הרוח נושבת באופן כללי עכשיו".
שומעים את זה מאוד בעבודה שלכם. היא לא מתאמצת, היא לא מנסה להידמות למשהו מסוים ונשמע שאתם עושים את הדברים בסבבה.
יולנטה: "אנחנו שומעים כל מני דברים שמתייגים אותנו, מוזיקה הודית, מוסיקה יפנית…"
אני שמעתי גיטרת סרף באלבום החדש.
אמיר: "גם באלבום שהוצאנו עכשיו עם עוד הרכב שנקרא 'בני אלף', גם שם איכשהו הצלחתי להשחיל את הסרף. למרות שהשירים יותר דרמטיים, כי דרמה וסרף זה לא בדיוק… הדרמה שאני מדבר עליה ב'בני אלף' היא אולי על נושאים יותר מעיקים".
זה באמת מעניין כי הליריקה באלבום גם מגוונת. כלומר יש את 'קיוטו ופיית הנצנצים' ו'מוקי' ויש גם את 'רק המתים רוקדים'. עומדת כאן איזושהי כוונה מיוחדת?
יולנטה: "הכוונה להגיד משהו על העולם בחוץ ברגע מסוים אחד. נאמר השיר 'קיוטו': ראיתי איזו תוכנית שהייתה של פבלו רוזנברג וגל תורן כשהם היו ביפן והם ראיינו מישהו לגבי זה שאשכרה יש שם תרבות כזאת שהם מפתחים יחסים עם בובות. קודם כול שום דבר לא יפתיע אותי על יפן, אבל היה בזה משהו נורא עצוב בעיני. ממש עצוב. ואז מתוך זה, יש לנו תמיד את הקטע של 'הומור זה דבר רציני'. אז אנחנו משתמשים הרבה בהומור בתוך המוזיקה שלנו, בתוך הטקסטים שלנו. זה גם יצא הומוריסטי וגם הקליפ רצינו שהוא יצא הומוריסטי, אבל הוא מעביר מסר מאוד עמוק, שיש אשכרה אנשים כאלה שלא מצליחים לייצר קשרים עם אנשים אחרים. בכלל היום כל העולם שלנו כזה, אנשים מנוכרים אחד לשני וקשה לייצר היום קשרים אם הכול קורה בצורה וירטואלית. הנה, תראי את הריאיון שלנו במקום להיפגש על הספה אצל אמיר".
COMMENTS