Homeאלבומים חדשים

לחיות לצד העצב /// רועי ויינברג כותב על האלבום החדש של קובארי, 'זהב אדום'

אלבומה החמישי של קובארי, הטוב ביותר שלה עד עכשיו, מציג חוויות קשות שיכולות לעבור על אדם בחברה הישראלית ובכלל. ובכל זאת, היא מצליחה לשמור על פתח לתקווה באחד-עשר סיפורים נהדרים

צילום, עיצוב עטיפה: אהוד איתן

רגשות, ברמה מסוימת, מניעים את העולם, אבל קשה לדבר עליהם. לעתים הם עלולים להתפרש בצורה בוטה או ישירה מדי, לעתים הצד השני לא מבין בכלל מה אתה רוצה ממנו. באלבום האחרון של אביגיל קובארי, 'זהב אדום', היא מצליחה למצוא את האיזון הזה: לדבר על רגשות (ולא רק בהקשר של מערכות יחסים) בצורה ישירה מצד אחד, ועדינה מצד שני.
מדובר באלבום החמישי של קובארי, אחת היוצרות הבולטות והפוריות באינדי הישראלי היום, בהתחשב בכך שאלבומה הראשון יצא ב-2014. הכישרון שלה ככותבת התבטא בכל אחד מהאלבומים שלה, וגם כאן היא מביאה זווית מעניינת על העצב האנושי, או העצב הישראלי. קובארי עוברת כאן בין נושאים כבדים: ירי טילים על תל אביב, קשיים כלכליים, הפלות, פוסט טראומה, זוגיות מתעללת ומערכת יחסים קשה בינה לבין אמא שלה. זה אלבום שמתעסק בהרחבה בעצב ועם זאת, הוא לא אלבום עצוב. הלחן והעיבוד של השירים, בהובלת זיו זק, לא משדרים עצב. האלבום הזה הוא לא "ערק, פסנתר וקובארי". הסאונד חם וקצת יותר רך מקלידים קודרים, ואת רוב המנעד הרגשי אנחנו מרגישים דרך הקול שלה. זה ניכר כבר בשיר הראשון באלבום.

קובארי מתארת בו סיטואציה מוכרת מדי שבה כולם קופצים לממ"ד בזמן מלחמה, כנראה בהשראת מבצע 'שומר חומות'. "מה אתם צוחקים? אחת זרקה/ אני מהעוטף וזה נורא/ ואני הייתי מ"פ בצוק איתן, וככה אני מפרק את זה". כל האלבום הוא הדרך שבה קובארי מפרקת את "זה", טראומה שמשתנה משיר לשיר. הרוק הישראלי שמלווה את קובארי מתחילת הקריירה נוכח כמעט לכל אורך האלבום. בחלק הראשון שלו, המוזיקה הופכת לשקטה יותר ברגעים שבהם קובארי עוברת לדבר על חייה האישיים, אך בשום שלב היא לא הופכת לקודרת.
ב'אלסנדרו', אחד השירים הטובים באלבום בעיניי, בולט המוטיב המרכזי השני לצידו של העצב: התקווה. "וכל מקום בסוף אותו דבר, ברחת אתמול עוד תברחי מחר/ בכל מקום בכל סמטה, אמצא ת'דרך חזרה/ אני מקווה". האופטימיות הטבעית הזאת כמעט מדבקת. גם אם העולם קודר, יש באיזו פינה אור שאף פעם לא כבה. זה מתבטא גם ברמה המוזיקלית, בהתחשב בקצב של השירים ובכך שרובם המוחלט משנים כיוון לקראת סיום חלש או חזק יותר. המגמה הזאת מעידה על כך שהמצב הקיים ומתואר בשיר, עצוב ככל שיהיה, הוא זמני.

הכי לבד עם כל הנשים בעולם

שירים עצובים יכולים לעצור את הסיפור ברגע השבר העמוק ביותר שלו, בין אם בשביל האפקט הדרמטי או כדי להביע את סערת הרגשות של הכותב.ת. קובארי לא עושה את זה. בשיר שכתבה המשוררת יעל סטטמן קובארי שרה על אח שחלם אתמול בבוקר על עזה, וממשיכה לדבר על כמות מוגזמת של לגו בבית. בהמשך השיר יש אלגוריה מדהימה בין הלגו לבין פוסט טראומה: הטראומה לא נעלמת ולא נעצרת באיזה שיא, אלא משתלבת בחיים היומיומיים שלנו. העצב הוא חלק מאיתנו, גם ברגעים הטובים יותר, ולא בטוח שזה דבר רע. לכן במקרה של 'ארבעה כדורים', אחד משני הסינגלים שיצאו לפני האלבום, קובארי לא עוצרת בתיאור ההפלה עצמה אלא בגלידה ובפלאפל מיד אחריה. ההלם שנלווה לבשורות רעות הוא אנושי, הדקות שמגיעות אחרי רגע השוֹק עצמו הן אנושיות אפילו יותר, אך כמעט ולא זוכות להתייחסות בתרבות הישראלית. המבט של קובארי מעניין כי הוא בוחר להבליט את הרגע שבו היא הרגישה הכי לבד שיש, אבל במעין שותפות גורל עם כל הנשים בעולם. הכאב נוכח ועדיין שם, במעין "שביל לא מסומן", והוא לא מנותק מהסביבה.

הגישה הזאת, של מעין אמפתיה בזמן הכאב במקום נטייה לאנוכיות, ניכרת גם בשיר הבא. קובארי מתארת פגישה קשה במיוחד עם אמא שלה מנקודת המבט של האנשים ברקע: המלצריות שלא הרגישו בנוח ויושבי הלפטופים התל-אביביים ברגע שלא נעים להיות בתוכו. הסצנות האלה קורות כל הזמן וגם בתוכן היא מצליחה למצוא אופטימיות, ברגע שבו היא אומרת לאמא שלה ש"אף אחד לא יוכל לקחת אותך ממני". בִמקום השקיעה העצמית, היא מתעקשת להציב את המצלמה כלפי חוץ ברובם המוחלט של השירים.

שותפה שווה

לקראת סופו של האלבום אנחנו מקבלים נקודת מבט אחרת, הפעם לתוך החיים האישיים של קובארי. היא מדברת על הפער בין ניכור לאהבה של בן זוג, בין אם ב"אף פעם לא נהיה קשר דם/ גם אם הייתה חופה ויש לנו תוכנית", ובין אם בשיר העוקב, 'משאלות'. בשני המקרים היא מדברת על קרבה, על בדידות, על הרצון לשלוט ועל חופש. בשירים אלה המוזיקה קצת יותר דומיננטית ביחס למילים של קובארי. קצת יותר רועשת, הכלים מנגנים תפקידים קצת יותר מורכבים. זה מרגיש כאילו המוזיקה היא שותפה שווה למילים של קובארי ולא רק מלווה את הסיפור עצמו. אולי כי זו תחושה שמילים לא יכולות להעביר. התוצאה הופכת את השירים לארוכים יותר ועשירים יותר.

בעוד 'משאלות' ו'קשר דם' מדברים על הקשר הזוגי הנוכחי של קובארי, 'זהב אדום' מדבר על מערכת יחסים טראומתית יותר מהעבר. שיר הנושא של האלבום הוא מעין שיא, גם מבחינת החשיפה של קובארי וגם מבחינת מנגנוני ההתמודדות עם העולם. "אני שונאת את זה שאתה עדיין חי/ בתוך אלפי פנים שלא יודעות מי אתה", היא שרה עם הפסקה בולטת בין שתי השורות האלה. המוזיקה הופכת לעוצמתית יותר לאורך השיר, עד לדקה וחצי של גיטרות בהמשכו שאומרות את כל מה שקובארי לא יכולה או לא רוצה להגיד. הטראומה עדיין קיימת, והיא בעצמה אומרת ש"עברה עוד שנה ועדיין בא לי לצרוח", אבל יש ניסיון להמשיך הלאה.
וזה, אולי, מה שהופך את 'זהב אדום' לאלבום כל כך טוב. קודם כל, הוא פשוט משלב בין זמרת טובה מאוד וכותבת נפלאה בשיאה לבין עיבודים טובים ולהקה מוכשרת. מעבר לזה, הוא מציע גישה שונה למציאות שאנחנו מתמודדים איתה ביומיום: ניסיון לחיות לצד העצב ולא בתוכו, עם הרבה מאוד כנות ואיזו אופטימיות כמעט מדבקת, שנובעת דווקא מהמקומות הכי קשים שיש.

להאזנה לאלבום

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0