צילום חמיד דרייק: Žiga Koritnik. צילום אורן אמברצ'י: Traianos Pakioufakis
לכבוד יום ההולדת ה-16 של מועדון 'לבונטין 7', המרחב של המועדון עומד להשתלט על חלל שלא מזוהה בהכרח עם מוזיקה אלטרנטיבית ו/או ניסיונית כמו זו שמאפיינת את הקו של הלבונטין – מוזיאון תל אביב. יש לי סנטימנט מיוחד ללבונטין 7. זה היה אחד המקומות ש'גיליתי' בעצמי בתקופה שבה גרתי במרכז, ואני זוכרת לטובה במיוחד הופעה של רות דולורס וייס ויהוא ירון שם. מרגש לראות שמעבר לכך שמועדון אנדרגראונד (תרתי משמע) הצליח לשרוד אתגרים כמו תקופות ביטחוניות בעייתיות וקורונה, הוא גם משגשג ומשפיע מעבר ל"מדינת תל אביב".
למרות שלכאורה יש הבדלים משמעותיים בין שני המוזיקאים ששוחחתי איתם – האחד מתופף ג'אז בן 66 משיקאגו והשני מולטיאינסטרומנטליסט אוסטרלי בן 53 שמנגן נויז ואמביאנט, מצאתי הרבה נקודות השקה ביניהם. שניהם לא תוחמים את עצמם מבחינת ז'אנר מוזיקלי וכתוצאה מכך יש גיוון מאוד גדול בדיסקוגרפיה שלהם, ומוזיקאים שונים שאיתם הם משתפים פעולה. אצל שניהם מצאתי חיפוש אחרי ביצוע חי שבו יש ערך מוסף עבור המאזינים, ורצון לקחת את המוזיקה לשלב אחד מעבר לחוויה היומיומית.
"כולם מעורבבים עם כולם" – ריאיון עם חמיד דרייק
המתופף חמיד דרייק הוא מוזיקאי שצבר קילומטראז' רציני מאוד בעולם הג'אז ואף מחוצה לו, ובהתאם כמות הניימדרופינג במהלך הריאיון גרמה לי לסחרחורת קלה, כי נראה שהוא מכיר את כולם וניגן מתישהו עם כולם. אבל למרות הסחרחורת, זה היה אחד מהראיונות הכי לבביים וכיפיים שיצא לי לערוך.
במוזיאון אתה עתיד להופיע פעמיים עם הרכבים שונים: ההרכב של הסקספוניסט דיוויד מוריי והקונטרבסיסט בראד ג'ונס; ו-The Heart Trio, עם הקונטרבסיסט וויליאם קופר והמולטיאינסטרומנטליסט קופר-מור. מה ההבדלים בהרכבים מבחינת סגנון?
"הטריו עם דיוויד מוריי הוא יותר ג'אז פשוט ולעניין, סגנון יותר מסורתי. איתם אני מנגן בסט תופים. עם טריו Heart זה יותר ניסיוני, מה שאני קורא לו מוזיקה למדיטציה. שם אני מנגן בתוף מסגרת שמוחזק בידיים. קופר-מור מנגן בכלי נגינה עם מיתרים ייחודיים שהוא בנה בעצמו, זה משהו מיוחד ופחות שגרתי".
אתה בטח מכיר את הנגנים האלה הרבה זמן. כבר כמה זמן בערך אתה מנגן איתם?
"את ויליאם פארקר פגשתי לראשונה ב-1988, נפגשנו במהלך טור אירופאי שערכתי אז בכפר ליד קלן בגרמניה. הייתי שם עם פיטר ברוצמן (Peter Brötzmann, סקספוניסט ונגן קלרינט גרמני שאיתו דרייק משתף פעולה לעיתים תכופות, צ.פ.) ומתופף יפני בשם טושינורי קונדו. את דיוויד מוריי פגשתי לראשונה באזור 1991-1992, בדיוק חזרתי מטור אירופאי, והוא יצר איתי קשר כדי להזמין אותי להופעה איתו בבית כנסת. ניגנתי עם הרכב רגאיי בשם The New Zion Trio, ומנהיג הלהקה ג'יימי סאפט הכיר לי דרכו את נגן הקונטרבס שלהם, בראד ג'ונס. ציינתי שיש הופעה של הטריו של מאריי, דרייק וג'ונס שזמינה כולה ביוטיוב כיוון שצולמה במהלך הקורונה. הוא השיב: "מאז המוזיקה שלנו ביחד התפתחה וזה לא יהיה בדיוק אותו הדבר בתל אביב. חוץ מזה יש לי פרויקט חדש עכשיו בשם Turiya שהוא מחווה לאליס קולטריין. היא הייתה השפעה מאוד חשובה על חיי, נפגשנו לראשונה כשהייתי רק בן שש-עשרה ואני נתתי לה ספר תפילות בהאיי שהיה עליי. מאוחר יותר ראיתי שהיא ציטטה ממנו בגב אלבום שהיא הוציאה כשנה לאחר מכן. זה לא פרויקט של ביצוע המוזיקה שלה בדיוק כפי שהוקלטה, משולבים שם ספוקן וורד ומוזיקה אלקטרונית של מוזיקאי נורבגי, יאן באנג".
אתה מבקר בתדירות גבוהה בישראל, ושיתפת פעולה עם מוזיקאים ישראלים כמו אלברט בגר ואסיף צחר. אני גם יודעת שאתה משתף פעולה לעתים קרובות עם מוזיקאים שמנגנים מוזיקה צפון-אפריקאית. בישראל בטח יש הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה ברוח זו.
"כן, בוודאי. ניגנתי עם אמן כלי ההקשה זוהר פרסקו. אני גם בקשר עם רביד כחלני, הוא עדכן אותי לאחרונה על פרויקט חדש שלו, 'קולות תימן'. יצא לי לשתף פעולה הרבה עם מוזיקאי גנאווה. טיילתי איתם בכל מרוקו, במרקש, רבאט וגם בהרי האטלס שם מנגנים סוג מוזיקה שונה שמבוססת יותר על מקצבים ברברים. היה שם מקרה שאני זוכר במיוחד: מאג'יד בקאס (Majid Bekkas) מרבאט לקח אותי לעומק השוק, נכנסנו כל כך עמוק שכבר לא היה אור טבעי, וכבר לא הבנתי מה העניין אבל הוא אמר לי להתאזר בסבלנות. הגענו בסוף לבית כנסת עתיק מעץ שנשמר שם במצב מצוין. שאלתי אם עדיין מתפללים שם והוא אמר שקצת, אבל הוא בעיקר מתפקד כמוזיאון. ריגש אותי ששמרו על הבניין ככה. מי שהכיר לי את מוזיקת הגנאווה היה דון צ'רי, נגן חצוצרה מוכשר מאוד (ואבא של נינה ואיגל איי צ'רי, צ.פ.). גם בהרכב שלי Turiya יש נגן גימברי, ג'ושוע אברהמס, שהוא יהודי מפילדלפיה". דרייק, אגב, רואה בעצמו מוסלמי סופי, אבל הוא מאמין שכל הדתות הן מאותו שורש, ושבתור מוסלמי מאמין אי אפשר שלא לכבד את התנ"ך והברית החדשה ואת המאמינים של היהדות והנצרות שהם, לדבריו, "אנשי הספר".
אתה פעיל רוב הזמן בשיקגו, והעיר בבירור מהווה בסיס עבורך ומקור השראה. יש לך שיתופי פעולה קצת מפתיעים שם, למשל עם להקת פוסט-רוק מקומית בשם Mako Sica. איך היית מאפיין את הסצנה המוזיקלית בעיר והאם היא השפיעה עלייך לאורך השנים?
"על הנושא הזה אני מסוגל לדבר יום שלם. העיר נתנה לי הזדמנויות לשמוע ולהיות חשוף לכל מיני סוגי מוזיקה, לכל סוגי הג'אז. יש פה ג'אז מסורתי, יש פה פרי-ג'אז, יש אוונגרד וכן הלאה. אני יכול להיות בלוזיסט, מוזיקאי רגאיי או מוזיקאי רוקנ'רול. מה שמיוחד בסצנה בשיקגו הוא שכולם מעורבבים עם כולם, למשל אם יש הופעת ג'אז כל נגני כלי הנשיפה הם גם נגני רגאיי. יש התלהבות קולקטיבית שמשפיעה על האווירה ועל שיתופי הפעולה. יש לציין שאני עצמי לא התחלתי בג'אז, הלהקה הראשונה שלי בגיל שש-עשרה הייתה של מוזיקה אפריקאית מגמביה, The Mandingo Griot Society של מוסא סוסו. גם צריך לזכור שבעיר יש ארגונים כמו AACM (Association of Advancement of Music) שמקדמים את קהילת המוזיקה בעיר".
לסיכום רציתי לשאול איך זה שלמרות שאתה פעיל כמוזיקאי כבר משנות ה-70, רק בשנות ה-2000 התחלת בקריירת סולו?
דרייק צוחק: "זה כי הם ביקשו ממני להוציא אלבום סולו! הלייבל Rouge Art מפריז יצר איתי קשר והם שאלו אותי אם אני רוצה להוציא אלבום סולו, זה הפך לפרויקט 'בינדו' שיצא ב-2005. 'בינדו' זו המילה בסנסקריט לעין השלישית, הנקודה שמתוכה התודעה פועלת. עד אז לא חשבתי להוציא אלבום לבדי".
"האופן שבו הסאונד פועם" – ריאיון עם אורן אמברצ'י
את אורן אמברצ'י הכרתי בתחילה בעיקר כאחד מהמוזיקאים שקשורים ל- (((Sunn O, הרכב המטאל/ נויז/ אמביאנט של סטיבן או'מאלי מסיאטל. אבל הוא שיתף פעולה עם רשימה ארוכה של מוזיקאים מתחומים שונים כמו ג'אז (ג'ון זורן), אלקטרוניקה (Fennesz), רוק ניסיוני (ג'ים או'רורק) ועוד.
הבנתי שאתה משוחח איתי כרגע מברלין. האם מה שמשך אותך לשם זו סצנת המוזיקה?
"כן, הגעתי לפה קצת לפני שהקורונה התחילה. אני ובת הזוג שלי רצינו להישאר באירופה, ובגרמניה יש ויזת עבודה מיוחדת שמיועדת לאמנים (ובכלל זה מוזיקאים) אז התאים לנו במיוחד להישאר פה. יש פה באמת הרבה מוזיקאים, אפילו אפשר להגיד בצחוק שיותר מדי."
יש לך פרויקט מוזיקלי חדש עם קונראד שפרנגר שינגן איתך בהופעה בישראל, וגם הוצאת עם קונראד ופיליפ סולמן את האי.פי "Panama/Suez". האם תנגנו בהופעה אצלנו מהחומרים האלה?
"אני לא בטוח מה ננגן מכיוון שיש לקונראד גיטרה מכאנית מיוחדת שהוא בנה לעצמו. כל מיתר נשלט בידי מנוע נפרד, כך שאפשר לתכנת את המוזיקה במחשב ולעשות דברים איתה שיד אנושית לא יכולה לעשות. היא מגיעה עם מערך של שישה רמקולים שמחוברים לכל מיתר. מסובך להעביר את כל זה במטוסים אז כנראה שהוא ישאיר אותה מאחור. אנחנו עובדים ביחד כבר די הרבה זמן, הוא לפני שש-שבע שנים עבד איתי על אלבום הסולו שלי "Hubris" שיצא ב-2016. אז אני לא לחלוטין סגור על מה ננגן, נראה כשנגיע. אסיף צחר כתב לי שאפשר לבחור בין לנגן באודיטוריום או לנגן בחלל פתוח בתוך המוזיאון. בחרתי בחלל פתוח כי מבחינתי הסאונד יותר חי ככה, באודיטוריום אתה מנותק מהקהל ולא מרגיש אותו".
יצא לי להאזין לחומרים האחרונים שהוצאת, זה כולל את שיתוף הפעולה עם אנדראס ורלינג ויוהאן ברתלינג, 'Ghosted' מאפריל האחרון, והם שונים מחומרים ישנים שלך, ניכר שהסאונד שלך עבר התפתחות. איך היית מתאר את הדרך שעברת עם השנים?
"אני מאוד מתעניין בהרבה דברים שונים בו-זמנית. אני כל הזמן מנסה למתוח את הגבולות של עצמי ולא לחזור על אותו הדבר. בשתיים-עשרה השנים האחרונות אני חוקר אובייקטים מופשטים ואיך לשחק איתם. במקור התחלתי כמתופף וזה משפיע על תפיסת הסאונד שלי, אני מעוניין באופן שבו הסאונד פועם. עברתי מלהיות ממתופף של להקת קאברים של שירי רוק למתופף פרי ג'אז ולנויז יפני, למשל. אני אוהב את זה שלפעמים אני עובד על משהו ודברים קורים ואני לא יודע למה. אני אוהב הפתעות – זה קורה לעיתים קרובות בהופעות חיות כשמשהו פתאום יוצא משליטה שלי, זה כמעט כמו לתעל משהו. תמיד התעניינתי במוזיקה שלוקחת אותך למקום אחר".
יש לך קשר משפחתי לישראל, יצא לך לבקר אצלנו די הרבה ואפילו להקליט הופעה באוגנדה ירושלים (ז"ל) ולהוציא אותה כאלבום. האם המקום הזה השפיע עליך? יש לך יצירה שקשורה אליו?
"סבא שלי הוא עיראקי והיה שומע הרבה אום כולת'ום, למשל. כשהייתי נער גיליתי את האלבום 'סיפורי פוגי' של כוורת והייתי מקשיב לו הרבה. הוא הרגיש לי אלבום סבנטיז פופ-רוק קלאסי, כמו הביטלס או CC10. זה מרגיש לי חלק מהמוזיקה שגדלתי עליה".
COMMENTS