מוזיקה, בסופו של דבר, מורכבת משני צדדים עיקריים: המוזיקה עצמה והמאזין, או הדרך שבה הוא תופס את המוזיקה. לכן בתחילת הדיון על 50 שנה ל-The Rise and Fall Of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars המופתי של דיוויד בואי אני אתחיל מהכיוון של המאזין.
בסוף 2013 או תחילת 2014 הייתי באיזה טיול בית ספרי לתפן, למפעלים של סטף ורטהיימר. הייתי אז בכיתה ח', ואני לא זוכר כלום מהטיול הזה חוץ מרגע אחד ספציפי. כשעלינו על האוטובוס בחזרה מתפן למודיעין חיפשתי מוזיקה בטלפון, לחצתי על שאפל ואז הגיע ריף שלא הכרתי. עף לי המוח.
הזמר אמר שהוא תנין, ואחרי זה שהוא אבא ואמא שבאים אליי. לא הבנתי כל כך את המילים או מה הוא רוצה מהחיים שלי, אבל משהו סקרן אותי להמשיך לשמוע את הווירדו הזה שרוצה לשמור על איזה חלום בהקיץ בחיים. אחרי שתי דקות וחצי בערך הגיע סולו גיטרה שעלה וירד, והוסיף מעין אווירה של חלום/סטלה/חלל עם הפייד-אאוט והפזמון החוזר. השיר, כמו שכבר בטח ניחשתם, היה 'Moonage Daydream' של דיוויד בואי.
עד לאותו רגע שמעתי, כמעט באופן בלעדי, מטאל. השיר הזה גרם לי להתחיל לשמוע את האלבום הזה ואת דיוויד בואי בכלל, ואולי בעצם היה הרגע שבו מוזיקה התחילה לתפוס מקום כל כך מרכזי בחיים שלי. אין הרבה רגעים בחיים שמרגישים כמו מפץ, התפרצות של איזה חלקיק אלוהי שחיכה שם ועומד לשנות לך את העולם.
מונאג' דיי דרים כזה, בשבילי. והגדולה באלבום הספציפי הזה של בואי, הטוב באלבומיו ואולי גם המצליח שבהם מבחינה היסטורית (למרות שבזמן אמת 'Let's Dance' הגיע ליותר אנשים), היא שהוא היה כזה בשביל כל כך הרבה אנשים.
"יש איש כוכבים שמחכה בשמיים. הוא ישמח לבוא ולהכיר אותנו, הוא חושב שהוא יפוצץ לנו את המוח", בואי שר בעצמו ב-'Starman'. "תן לילדים לאבד את זה, תן לילדים להשתמש בזה, תן לילדים לרקוד בוגי". ההקדמה הסמי-מגלומנית הזאת, בה בואי מדבר על עצמו כמשיח מוזיקלי שיגרום לאנשים לאבד את המוח שלהם, התלוותה לאחד השירים האופטימיים והטובים ביותר באלבום.
בזמן שהכתבה הזאת תפורסם כל עולם התרבות יחגוג 50 שנה לעלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים. האלבום הזה נחגג בהרחבה כאן בישראל ואנחנו חיים אותו כל הזמן, בשונה מאלבומי מופת אחרים (כמו 'What's Going On' של מרווין גיי), חיה אותו כל הזמן. אנחנו יכולים לדבר על הפרסונה המדהימה של בואי בתור זיגי סטארדאסט, על ההערצה שהוא קיבל, על הגיטרות של מיק רונסון או על העיבוד הגאוני. אנחנו יכולים לדבר בהרחבה גם על הדיון פורץ הדרך במיניות עם שירים כמו 'Lady Stardust' או על ההגשה שמאפשרת לו לעבור בין ייאוש קיומי דרך ריחוף בחלל, אופטימיות, מסע אגו מטורף, שירי רוק מקפיצים ואז שוב ייאוש קיומי ב-40 דקות.
זיגי סטארדאסט הוא אלבום עם השפעה עצומה. הוא מחזיק גם כאלבום קונספט, שינה את הפריזמה של הרוק והצליח לאזן בין האמונה של אלבום קונספט איכותי לבין אהדה מבחינת הקהל. אבל מעל הכל, בעיניי, זיגי סטארדאסט זה אלבום של רגעים.
דיברתי מקודם על הפתיחה המדהימה של 'Moonage Daydream', אבל יש רגע גדול יותר שמגיע לפניו בשיר הפתיחה 'Five Years'. מהתיפוף השקט בהתחלה, דרך האקורד שמוביל לבית הראשון של בואי ועד לשיא בפזמון, שמגיע רק 2:50 דקות לתוך השיר. ההגשה של בואי מתחזקת ומתחזקת, עד שהוא ועכבישי המאדים שרים ביחד שנשארו להם 5 שנים לחיות. מעין קינה משותפת שהזכירה לי, יותר מהכל, אוהדים במשחק כדורגל.
הרגע הזה עוצמתי ומשותף, אבל כולו בואי. זה מתחיל מסיפור הסיפורים שלו, מהמעבר הרגשי החד לאורך השיר. הוא עצוב, דואג, שמח, מחליף רגשות ועובר בין כל האנשים בעולם, גם המאזין עצמו. "אנשק אותך, אתה יפה, אני רוצה שתלך". ואז מגיע הפזמון. גל שקט של רגש מתפקע.
קליימקס גדול שני באלבום נמצא ב-'Ziggy Stardust', שיר הנושא. מהריף האייקוני אנחנו עוברים במבנה של בית/פזמון עם גיטרה שמתחזקת באופן הדרגתי מפזמון לפזמון עד לשיא, או לתחילת הקריסה, של זיגי. הרגע שבו הוא אומר שהוא עושה אהבה עם האגו של עצמו נתפס בזכרון, גם בהתחשב במה שקרה בחייו של בואי בשנים לאחר מכן.
רגע השיא הזה פחות רגשי מהשיא של 'Five Years' או מרגע השיא הבא שנתעמק בו, אך הוא רגע שיא לכל דבר. המוזיקה מתגברת ואנחנו מקבלים שיר קלאסי של כוכב רוק שקורס לתוך עצמו, אבל עם גיטרות שמתרוממות עד לפיצוץ.
יש הרבה שירי רוק טובים ושיאים אחרים באלבום, אך בעיניי יש ארבעה שירים שמתעלים מעל כולם: שלושת השירים בהם התעמקנו ו-'Rock 'n' Roll Suicide'. השיר הזה תמיד הרגיש כמו הבוקר שאחרי טריפ גדול, מעין ייאוש שנגמר בקרשנדו בו בואי קורא למאזין ואומר לו שהוא לא לבד.
יש כאן הרבה שיאים. מפריטת הגיטרה השקטה והמלנכוליה של בואי בהתחלה, דרך העצב וכלי הנשיפה ועד לגיטרה האגרסיבית והתחינה של בואי לבקש מהמאזין לרדת מהגג, לתת לו את היד כי הוא נפלא. שלוש דקות וסערת רגשות אחת גדולה, במנעד רגשי שאמנים לא מגיעים אליו במשך קריירה שלמה.
כל ניצוץ כזה שינה את החיים של הרבה מאזינים, והוא אולי מה שהופך את האלבום הזה לעל זמני ולאחד שנמצא בשורה הראשונה של האלבומים בכל הזמנים, גם יובל לאחר שיצא. זיגי סטארדאסט יצא כשגולדה מאיר הייתה ראש ממשלת ישראל וריצ'רד ניקסון היה נשיא ארצות הברית. הוא אמנם הקדים את זמנו בכמה מימדים שונים, אבל הוא עדיין רלוונטי, עדיין מלא בחיים ועדיין מצליח להשמע קצת אחרת בכל שמיעה, בשונה מאלבומים גדולים אחרים שיצאו באותה התקופה.
מוזיקה, במיטבה, משנה את החיים של המאזינים שלה. היא גורמת להם לחשוב, היא גורמת להם להרגיש, היא גורמת להם לעשות משהו. The Rise and Fall of Ziggy Stardust עשה את זה בשבילי, בשביל דורות שהגיעו לפני ואני מאמין שיעשה את זה גם בשביל הדורות שיגיעו אחריי. מזל טוב זיגי ותודה גדולה דיוויד. הפכת את החיים שלי, ושל מיליונים נוספים, להרבה יותר מעניינים.
COMMENTS