טכנולוגי, אנושי /// ליאת רוזנבלט חוגגת 40 לאלבום Big Science של לורי אנדרסון

האלבום 'Big Science' של לורי אנדרסון שחוגג החודש ארבעים שנה לצאתו הוא אלבום על-זמני. לא במובן היומרני של הביטוי – אין בו פריצת דרך מוזיקלית משמעותית. מה שהופך אותו לעל-זמני הוא העיסוק בדברים הבסיסיים ביותר של חיינו: קשר בין אנשים, האנושי מול הקדמה הטכנולוגית, אהבה, לידה, מוות ועוד. מבחינה מוזיקלית הפקת האלבום הייתה חדשנית וכללה שילוב בין כלים "רגילים" כמו סקסופון, כינור וחמת-חלילים וכלים אלקטרוניים כגון סוגים שונים של סינתיסייזרים וה-Vocoder (פלאגין המאפשר להעביר קול אנושי דרך סינתיסייזר). השירה של אנדרסון אף היא לא שגרתית: היא נעה בין ספוקן-וורד לשירה של ממש כאשר לעתים התחושה שהיא מעבירה למאזינים היא כמעט מֵדִיטָטִיבִית, וזאת משום לאנדרסון יש את אחד הקולות הנעימים והחמים בעולם. למרות מוזרתו והסאונד המונוטוני ולמרות שזהו אלבום אוונגארד, המאזינים זוכים למסע מרגש בתודעה הקסומה של אנדרסון, מסע שלא נשחק עם השנים.

לחבק את האימה

בסוף שנות ה-70 לורי אנדרסון הייתה אומנית רב-תחומית מוכרת ומוערכת. היא שיתפה פעולה עם הקומיקאי אנדי קאופמן, אומני אוונגארד כמו המוזיקאי ג'ון גיורנו והסופר וויליאם ס. בורוז, ערכה מופעי מולטימדיה בהם שילבה התנסויות באלקטרוניקה ותאורה ואפילו המציאה כמה כלי נגינה אקספרימנטליים כגון כינור שעליו מתחה סרט מגנטי במקום שיערות סוס.

בשנת 1981 היא הוציאה את הסינגל 'Oh, Superman' במספר לא גדול של עותקים. בסינגל אנדרסון שרה ומדברת דרך Vocoder על רקע לופ של צליל נשימה סרעפתית. הוא הגיע לידיו של השדרן האגדי ג'ון פיל שהשמיע אותו בתכניתו. באופן מפתיע, השיר האקספרימנטלי שנמשך שמונה ומשהו דקות הגיע למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי באותה שנה, מה שהביא את חברת וורנר להחתים אותה באותה השנה על חוזה הקלטות והופעות לשבעה תקליטים.

אבל לא מדובר באיזו יציאה מוזרה של תחילת האייטיז. הקרקע להצלחתה של אנדרסון הייתה פורייה כבר זמן מה. העיסוק באימה מעולם שהולך ונעשה טכנולוגי יותר ויותר הפך להיות מאוד דומיננטי בתרבות ובא לידי ביטוי בתחומים שונים: 'בלייד ראנר' שיצא לאקרנים ב-1982 הציג 'רפליקנטים' אכזריים ואנושיים; במוזיקה, הסינת'-פופ שהתחיל לפרוח בסוף שנות ה-70, הפך לז'אנר דומיננטי בעת שגארי ניומן שר ברובוטיות ליריקה נוגעת ללב על הפחד שלו מהעולם החיצון ועל הביטחון שהוא מוצא כאשר הוא נעול במכוניתו. נדמה לי שמה שקושר את היצירות השונות ובא לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה באלבום 'Big Science' הוא ניסיון של הפיכת הטכנולוגי לאנושי. אולי זה ניסיון להתגבר על האימה מהשתלטות המוחלטת של הטכנולוגיה, ובסופו של דבר גם ניסיון לחבק אותה.

הסוף נורא, אבל אתם לא לבד

באלבום יש שמונה רצועות שהיו חלק מפרפורמנס בן שמונה שעות שכלל מוזיקה, אומנות, ספוקן וורד וקולנוע. אנדרסון מצליחה לתת תחושה של ריחוק אינטלקטואלי מהדברים שהיא כותבת עליהם, וזה לא אומר שהיא מתנשאת, אלא שהיא אבודה גם דרך המילים שלה. זאת הדרך שלה להתמודד: היא מרחיקה את עצמה באמצעות סגנון הכתיבה הנונסנסי. זה גם אחד הדברים הנהדרים בלורי אנדרסון: היא כותבת על נושאים כבדים הנוגעים בחרדות הקיומיות שלנו, אבל ברגע שהכול עלול להפוך לנורא רציני, היא מצליחה להתחמק באמצעות הפיכת הכול לסוריאליסטי.

אחד הנושאים ששזורים במספר שירים באלבום הוא החרדה מפני הקידמה הטכנולוגית, ואפשר לשמוע זאת כבר ברצועה הראשונה 'From the Air'. אנדרסון מתמללת הודעה של טייס מטוס לנוסעיו: בטון מונוטוני, רגוע ושגרתי הקפטן מודיע לנוסעי המטוס שהוא מנסה להימנע מהתרסקות ולכן יש לכבות סיגריות, לקפל שולחנות ולהיחגר בחגורות הבטיחות. מהר מאוד הקפטן הופך את ההודעה למשחקית ומורה לנוסעיו לשים את ידיים על הראש, לשים ידיים על הירכיים ועוד, עד לרגע שהוא מודיע להם באותו טון רגוע שכולם הולכים להתרסק ביחד. אנדרסון לוקחת את תסריט הבלהות של כל מי שאי פעם היה על מטוס והופכת אותו לנונסנס גמור. אי אפשר שלא לגחך ביחד איתה על הסיטואציה הסוריאליסטית. בדיסוננס בין הטון הרגוע ובין תיאור הבלהות היא מציגה אמת גמורה: כאשר מטוס מתרסק, זהו מוות נוראי וכל ניסיון כזה או אחר להרגיע נוסעים המתרסקים אל מותם הוא מיותר. עדיין, היא מצליחה להעביר את איזו נחמה: הסוף הוא נוראי, אבל אתם לא לבד! וזה לא רק תופס למסר של השיר הזה, אלא יכול להדהד את המסר של האלבום כולו.

גם תחושת הניכור ההולכת ומתגברת באה לידי ביטוי באלבום. השיר הבולט ביותר הוא הרצועה השנייה, שעל שמה נקרא האלבום. הדובר/ת בשיר מבקשת הוראות להגעה למרכז העיר והן רצופות אזכורים למבנים העתידים להיבנות: קניון גדול, מרכז ספורט וכולי, בעצם חללים שנמצאים בהם המון אנשים אבל לא כאלו שיכולים לסמן שייכות או קהילה. באחת השורות אנדרסון אומרת "Every man for himself" מה שבעצם מנכיח את תחושת הבדידות והזרות של האדם בעולם המודרני. למרות הניכור, כמו ברצועה הקודמת היא מסמנת סוג של תקשורת בין זרים בתוך הבדידות:

Here's a man who lives a life of danger/ Everywhere he goes he stays – a stranger/ Howdy stranger/ Mind if I smoke?

שתי הרצועות הבאות – 'Sweaters', 'Walking and Falling' הן הרצועות ה"אנושיות" ביותר באלבום ושתיהן עוסקות באהבה. ב'Sweaters' אנדרסון כותבת על הרגע שמצליחים לשחרר אהוב אחרי פרידה: היא לא אוהבת יותר את פיו, עיניו, או את הצבע של הסוודרים שלו. ב-'Walking and Falling' היא כפי הנראה תרה אחרי אדם שהיא חושקת בו, אבל היא לא מצליחה למצוא אותו. אולי שני השירים משלימים אחד את השני: האחד מדבר על שחרור ופרידה מאהוּב ישן, השני מדבר על התשוקה לאהוּב חדש ועל הפחד מההיקשרות (היא כותבת שההליכה היא בעצם מניעתה של נפילה בכל צעד מחדש).

הקליימקס של האלבום מגיע באותה רצועה מצליחה שהביאה את אנדרסון לתודעה 'Oh, Superman': יש בה ליריקה המשלבת כמה נושאים שונים: קשר אנושי בעידן טכנולוגי, ביקורת על התערבות כושלת של ארה"ב באיראן וגם קבלה והשלמה עם העתיד הבלתי ידוע. אנדרסון מצליחה לעשות מעברים חלקים בין דמויות וסצנות שונות באותו שיר, כמו הודעה אקראית במשיבון שמתגלגלת לחרדה מהמטוסים האמריקאים המאיימים להגיע. השיר הופך למסר נוקב ומתגלגל למקום בלתי צפוי: "במקום שבו אין אהבה, יש תמיד צדק ובמקום שבו אין צדק, תמיד יהיה כוח ובמקום שבו אין כוח, יש תמיד את אמא". ואכן, השיר מסתיים בחיבוק מערסל ואוהב בין בת ואמה האלקטרונית. על רקע הלופ המונוטוני שבונה סוג של מתח מתווספים קולות של ציוץ ציפורים והתחושה שמעביר השיר לקראת סופו היא מאוד נעימה ומנחמת.

אנדרסון מתבוננת בעיניים לחרדות הקיומיות ומבקרת את הניכור האנושי הנובע מהקידמה, אבל בליריקה שלה נמצא הלב החי והפועם של הקיום האנושי. אולי כך היא מעבירה דרך האומנות שלה מסר שלמרות הכול – הרוח תנצח.

האלבום המלא להאזנה