Homeהיום לפני

סליחה, אפשר תעודת זהות? /// עומר אסייס ותום יוגב חוגגים 50 לאלבום 'Dr. John's Gumbo'

נוטף גרוב ועולה על גדותיו משמחת חיים, האלבום המופתי של דוקטור ג'ון נשמע רענן היום כפי שהוא היה לפני חמישים שנה

באלבומים הראשונים של הפסנתרן יליד ניו אורלינס דוקטור ג’ון, קיבלנו דמות של צעיר מוכשר, עמוס בחומרים מערפלי תודעה שנועדו לטשטש מטענים מאירועים היסטוריים כמו מלחמת וייטנאם והרצח של קנדי ומרטין לותר קינג, אירועים שהוא ציין לא פעם שהיו אסונות עבורו. אבל ב-1972, דוקטור ג’ון חזר מוזיקלית הביתה לניו אורלינס עם אלבום שכולו קאברים לשירים מהעיר האהובה שלו. ואיזה שם יותר טוב לאלבום כזה מאשר 'הגאמבו של דוקטור ג’ון'.

גאמבו היא מנת המרק המתובלת היטב של ניו אורלינס, שילוב בין מטבח צרפתי ולטיני, אבל כזה שכבר מזמן מזוהה עם לואיזיאנה. וכמו כל אחד שחוזר הביתה למרק של אמא, האלבום הזה מלא שמחה ואווירת קרנבל, כראוי למוזיקה של ניו אורלינס שנטועה היטב בהופעות רחוב, לרוב בהשתתפות אקטיבית של הקהל.
חמש השניות הראשונות של השיר הראשון כבר מבהירות עם מה יש לנו עסק כאן. גרוב לוהט ופסנתר לא ייאמן שמצליחים איכשהו להישמע הדוקים ונחושים מצד אחד, ומלאי קלילות וחן מבולגן מצד שני. נשמע לא סביר? זה באמת לא סביר. אבל ככה דוקטור ג'ון מנגן. 'Iko Iko' הוא שיר עם מילים משעשעות שמספר על מלחמה בין שני שבטים של Mardi Gras Indians (עוד על המושג הזה בהמשך). הוא יכול להיות כמעט שיר ילדים. אבל בעיבוד פה הוא פשוט יוצא משולח רסן, סקסי, מלא כוח. כל כלי נגינה פה – מהפרקשן דרך הליינים הקצרים של הבראס ועד הקולות של זמרות הרקע – נמצא כדי להוסיף עוד גרוב למרק. זה באמת השיר המושלם לפתוח אלבום כזה.

נחצבו באבני המדרכה

'Big Chief' הוא לא רק הקטע שהתפרסם לראשונה, אלא גם מחווה גם למסורת המארדי גרא בניו אורלינס, ולראשי "השבטים" שמובילים את הקהל עם תחפושות מרהיבות ונוצות ענקיות כאשר מסביבם כמות לא סבירה של נגני כלי הקשה. גם כלי נשיפה יש פה לרוב, בדיוק כמו בתזמורות הרחוב, כי אם יש משהו שדוקטור ג’ון עושה טוב פה באלבום, זה לתת מקום לכל התרבויות שיש בניו אורלינס. ה'מארדי גרא אינדיאנס' היא מסורת שמצליחה אפילו היום לשמור על הילת מסתורין מסוימת. תחילתה בימים שבהם הקהילה השחורה בניו אורלינס לא הורשתה להשתתף באופן פעיל בתהלוכות המסודרות של המארדי גרא. בשכונות שלהם, הם ייסדו 'שבטים' וקראו לעצמם בשמות של נייטיב-אינדיאנז כמחווה לאלו שסייעו להם לברוח בתקופת העבדות, ויצאו לתהלוכות בזמנים ומקומות שלא פורסמו מראש. פה יש סרטון מופק היטב עליהם, ופה יש תהלוכה ספונטנית שמצולמת בפלאפון.

קחו גרסת לייב לשיר:

במסגרת המחוות למורשת של העיר, הדוקטור מעלה על נס שני פסנתרנים גדולים מהעיר שקדמו לו – פרופסור לונגהייר ויואי סמית'. יואי סמית’ הוא עד היום אחד הפסנתרנים החשובים של העיר ואחד המוזיקאים הכי חשובים במעבר מ-R&B לרוקנ'רול. המחרוזת לכבודו עמוסה בזמרות רקע ויחד עם הדוקטור הן שרות רוב הזמן ג’יבריש, אבל בקצב מדויק שגורם לתחושת ההתעלות שבסיומה של הופעה טובה. ופרופסור לונגהייר זוכה פה למחווה פשוטה ומדויקת ללהיט הבוגי-ווגי שלו – 'טיפיטינה'. הדוקטור שר פה רק בליווי פסנתר, בהקלטה גולמית ובקצב איטי יותר מהגרסה המקורית של הפרופסור, אבל היא עדיין נוטפת גרוב וטירוף מבורך. כאילו הוא מתעל את רוחו של לונגהייר לתוך השיר (כמובן, כשהאלבום הוקלט לונגהייר אמנם היה מבוגר אבל עדיין בחיים, הוא נפטר ב-1980).

ניו אורלינס היום היא עיר שלא מתמסרת בקלות. האזורים ההיסטוריים שלה נעשו תיירותיים להחריד, ולמרות שמוזיקה עדיין נוטפת מכל פינה שם, צריך קצת להתאמץ כדי למצוא איפה באמת מתרחשים הדברים המעניינים. אבל המוזיקאים העכשוויים בני העיר שאנחנו כל כך אוהבים – ג'ון בטיסט, פי ג'יי מורטון, Tank and the Banges ועוד, מוכיחים שהיסודות של 'הגאמבו של ד"ר ג'ון': השמחה הפרועה, הגרוב, הסקסיות, הפסנתר הו הפסנתר – הם כבר חלק בלתי נפרד מה-DNA המוזיקלי של העיר.
אחד הדברים הכי כייפים שאפשר לעשות עם אלבום כזה הוא פשוט לחפש את כל השירים על גרסאותיהם השונות, אלו שנחצבו לאט לאט באבני המדרכה של ניו אורלינס במאות הופעות של אמנים שונים, ולקבל כבונוס תמונה רב ממדית של העיר הכי שמחה בארצות הברית. וזו אולי הגדולה של האלבום הזה – שאם שוטר היה עוצר את ניו אורלינס בצד הדרך ומבקש ממנה תעודת זהות, הגאמבו של דוקטור ג’ון לחלוטין יהיה תשובה רלוונטית, גם חמישים שנה אחרי.

האלבום המלא להאזנה

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0