Homeאלבומים חדשים

הקומדיה האלוהית /// רועי ויינברג צולל לאלבום 'יהוא ירון נגד השטן'

אלבומו החדש של יהוא ירון משתמש בהרחבה בדמותו של השטן בשביל לגעת לעומק בקיום האנושי, ועושה זאת באמצעות שילוב בין מחזמר לרוק ישראלי

עיצוב: מירב שחם

השימוש התרבותי-דתי-מיתולוגי בשטן מרתק. בשונה מדמויות מיתיות אחרות כמו אלוהים או נביאיו השונים שנתפסו כבני אדם, השטן מסקרן אותי כרעיון. אם אנחנו מתייחסים לשטן כרוע מוחלט, זה אומר שבצד השני של הסיפור יש טוב מוחלט. זאת ראיית עולם קצת פשטנית בעיניי, אבל היא בסיס טוב לספר סיפורים. לכן, לפחות בכל הקשור לבניית עולם תרבותי, אני אוהב את הרעיון של השטן.

אני אוהב את יהוא ירון. היוצר השלם הזה מצליח לשלב בין לחנים טובים, כתיבה יצירתית והגשה מקורית בשלושה אלבומי סולו טובים מאוד והיה חלק מריליסים מוצלחים של השנים האחרונות; מאלבומי הסולו המופתיים של אביב גדג', דרך 'תופעות לוואי' עם רביד פלוטניק ואיה כורם ועד ל'גורת אריות שפת זאבים' של דניאל וייל שיצא לאחרונה. כאן, לראשונה מאז 2017, אנחנו זוכים לעוד אלבום סולו שלו. ואיזה אלבום. האלבום היחיד שמדבר על ווייל אי קויוטי, פול פוט, הרוע האנושי, דונלד טראמפ, מיכה שטרית והתנ"ך בשעה וחצי מהפנטות, עם להקה נהדרת, טקסטים נפלאים ומעל הכל סינגר-סונגרייטר אחד שמנסה להסביר איך להתמודד, אם אפשר בכלל, עם העולם.

כך בעולם

בחצי הראשון של האלבום, 'כך בעולם', יהוא ירון מסתובב עם השטן לאורכה ולרוחבה של הארץ. הדיון הפילוסופי הזה, מכל המקומות, מתחיל דווקא עם ווייל אי קויוטי ורוד ראנר, הדמויות מלוני טונס. הקשר בין שתי הדמויות שרודפות אחת אחרי השנייה בנצחיות המדבר לבין השטן נראה עמום בהתחלה, עד לסוף השיר: "כילד שנאתי את ווייל אי קויוטי, אני שונא אותו גם עכשיו/ למרות שהוא הרבה יותר אנושי, אפילו לרגע לא ריחמתי עליו", שר ירון. הוא מודע לזה שקויוטי הוא הדמות הטראגית בסיפור, סוג של סיזיפוס מצויר, המאזין מצפה לאמפתיה, אבל ירון שונא אותו בכל זאת. למרות האנושיות.

הקו הזה, מעין דילוג בין הרצון לאמפתיה לרוע האנושי, מוביל את העיסוק בשטן בחצי הראשון של האלבום. לא מדובר ברוע מוחלט ואמורפי שיושמד באמצעות ברית קדושה כזאת או אחרת, אלא ברוע שנמצא בכל מקום בחברה, גם בתוכנו. "אתה ממשיך לנצח להתחלף בעצמך", ירון אומר לשטן, וממשיך לדבר על הרוע האנושי שנמצא בכל מקום; בין אם בתוך חוסר השלווה הפנימית ("לא קל להיות אני, בטח שלא באמצע הלילה" ב'השטן בחלום'), בטורפים מיניים ('לשמוע את כל החבר'ה ב-2019'), הקיום האנושי ('צייתנות') ועוד. אותו רוע, כמו כמעט כל דבר בחיים, מתחלק לשניים: הקיום שלו מצד אחד ודרך ההתמודדות שלנו איתו מהצד השני. קטעים כמו 'אתה יוצא מהעולם' או 'במכרות', אולי השיר הטוב ביותר בצד הזה של האלבום, מתייחסים לפער הזה ולדרכי ההתמודדות שלנו.

ירון מצייר את הגהנום באמצעות המוזיקה. בחלק מהשירים, כמו 'הבלדה על ווייל אי קויוטי', 'צייתנות' או 'אתה יוצא מהעולם', יש בה משהו מאוד תיאטרלי, עם קליימקס שרודף קליימקס. הגיטרות מנסרות, התופים רועמים, הפסנתר לא מפסיק להפתיע וכלי נשיפה מאפשרים לדמיין תמונה בוערת, מעין אש שמתחברת למילים באותם השירים.

דרכי התמודדות, לקראת סיום החלק הראשון, מגיעות ממקום הרבה יותר תמים או אוהב בהשוואה לתמונת העולם שעלתה מהשירים המוקדמים יותר. ירון מתאר את עצמו כמי שעבד במכרות של הים הכחול, דימוי שאולי בא להמחיש מוזיקאי שעובד בעבודה מתישה בשביל לייצר משהו שנתפס בעיני אחרים כמושלם ועשיר. בשיר העוקב הוא מדבר על מישהי חכמה מדי בשביל להתלכלך מהבוץ של העולם. אפשר ללכת בין הטיפות של הרוע, והפתח הקטן הזה לאופטימיות מאזן את הנושאים המורכבים שהוא שר עליהם עד כה.

בשירים אלו אנחנו עדיין צועדים בתוך אותו גיהנום, אבל הוא קצת פחות בוהק, הרגשה דומה לזאת שיש ברגע שמתרחקים ממדורה. הגיטרות עדיין במרכז, אך שירים כמו 'במכרות' או 'פיקחת' הם קצת יותר נגישים, גם מבחינת המלודיות בשירים עצמם וגם מבחינת הקול של ירון: פחות קטעי דיבור לא קוהרנטיים, אלא שירה ופנייה לנמענת ספציפית. הפער בין השירים האלה לשירים הקיצוניים יותר בצד הראשון של האלבום הופך אותו למורכב ועשיר מאוד.

כך בארץ הזו

בשונה מאלבומי קונספט אחרים שיצאו בישראל ('2023', 'רדיו בלה בלה') ובעולם ('קוואדרופוניה'), החלק השני של האלבום הרבה יותר נגיש מהראשון, וזה לא מקרי כמובן. ב'כך בארץ הזו', אנחנו יוצאים מהגהינום לתוך מדינת ישראל. המוזיקה מלודית ושקטה יותר, הגיטרות עדיין מכתיבות את הטון אך בעצימות נמוכה. אין דרך אחת להיאבק בשטן, אבל החיים ממשיכים להתקיים בארץ הזו. "אתלטיקה רגשית", כפי שירון עצמו קרא לזה ב'היזון חוזר', השיר שפותח את החצי השני של האלבום. לאורך כל החלק השני של האלבום הוא מחבר בין אותם מלאכים ושדים לבין החיים שלו, כשהוא מתחיל בתיאור פנסי רחוב שמתחזים לכוכבים.

כל הטירוף מהחלק הראשון דועך, וירון שר יותר מאשר מדבר בשירים אלו. החלק הזה מרגיש קצת יותר פוסט-מודרני בהשוואה למיתולוגיה בחלק הראשון. אם בחלק הראשון השטן רוכב מעל העננים שבחלון, בחלק השני הסיפור הוא הארץ עצמה ולא השטן. מה שמרחוק עלול להדמות כמו זהב, נראה מקרוב כמו פלסטיק מקומט. הפער בין השמיימי לאישי מגיע לשיא מסוים ב'כוכבים' הנפלא. "אנחנו כוכבים אנחנו, אז תרקדי איתי/ אם לא נרקוד לא נאיר", ירון שר (ובכך מרפרר גם ל'אם לא נרקוד לא נבין כלום', אלבומו מ-2017). מעין גישה שונה ליקום. יש רוע, אין ספק, וגם בשיר הזה הוא אומר ש"המציאות הדרדרה הערב", אבל אותו רוע תמיד יהיה חלק מהעולם שלנו. בואו נרקוד.

מיד לאחר מכן אנחנו נכנסים לרבע האחרון של האלבום, שמזכיר מוזיקלית יותר את החצי הראשון שלו מאשר את ארבעת השירים הקודמים. הקאבר ל'מסמרים ונוצות' של מיכה שטרית הוא מעין נקודת המעבר, שיר על חיים שנעלמו. גרסה זו, דואט עם נעמי חשמונאי, איטית יותר גם בהשוואה לשאר השירים באלבום וגם למקור של שטרית. משהו כמעט מפוספס, כמו חיים שפעם היו באמת. הגישה הכמעט ותרנית שעולה מכאן מתהפכת ב'אם יש נחש', שבו ירון מדבר על כך שימשיך לשחות גם אם יש נחש במים. בכל גן עדן יש נחש, אבל זה לא מונע מאיתנו להמשיך לצעוד ולחיות בעולם. המוזיקה כאמור מתחזקת, הגיטרות רועמות, ולאחר מכן ירון מדבר בהרחבה שוב על הרוע האנושי. שימו לב לבאלאנס בין הפסנתר לתופים, שינוי גדול מהשירים הקודמים. כאילו אנחנו שוב בגיהנום של החלק הראשון, אבל עם פסנתר שמכתיב את הקצב.

מתוך חוסר הוודאות הזה ירון יוצא לדרך בלי מצפן, כפי שאמר בעצמו ב'הלוך וחזור'. הוא כנראה אף פעם לא יפסיק לחפש, וזאת אולי המסקנה הכי גדולה שלקחתי איתי מהאלבום, לפחות ברמה הסיפורית. המלחמה בשטן לא נגמרה, ולא בטוח שהיא אי פעם צריכה להיגמר. עולם שאין בו רוע מוחלט, בעיניי, הוא גם עולם שאין בו טוב מוחלט. אם אנחנו חיים בעולם בלי "רע" או בלי "טוב", מה אנחנו יכולים לעשות, בעצם?

השיר האחרון, 'קלישאות קדושות', משקף את תפיסת העולם הזאת. אחרי עשרים שירים בהם יהוא ירון דיבר על השטן, כאן הוא מתייחס לאלוהים ולרצון להתחיל מחדש בארץ המובטחת. "אם תרצה להתחיל מחדש בארץ הזו, תנסה להקשיב לאות החלש/ תקשיב למים שזורמים מתחת לאדמה/ תקשיב לילדים שמשחקים ברחוב/ תקשיב לגשם שנשבר, תראה את כל הטורפים בוכים/ תראה את השדים של העבר, שהם השדים של העתיד".

החיבור הזה בין הקיום האנושי במהותו לבין החיים היומימיים במדינת ישראל, שמורגש בעיקר כאמור בשירים האחרונים של האלבום, הוא בלתי נמנע.
אם היה פיצ'פורק ישראלי, מהסוג שמחלק ציונים לאלבומים, 'יהוא ירון נגד השטן' הוא אלבום שראוי ל-10.

להאזנה לאלבום

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0