Homeהיום לפני

מגילת עצמאות /// שי אברהמי חוגג 30 לאלבום 'מפלצות התהילה' של משינה

דיסטורשן במקום קלידים, ביקורת בפרונט וקאצ'-פרייז בפרסית – על האלבום שלא הצליח מסחרית אבל ניצח במבחן הזמן

אחרי המהמורות של האלבומים השני והשלישי, משינה עלתה על הגל והפכה ללהקה הישראלית האולטימטיבית. היא הכילה את מה שבישראל אהבו לחשוב עליו בתור הסימנים של להקה גדולה – אלמנטים הומוריסטים שזורים בשירים, קורט של עדכניות בנגינה והשפעות (מאוד מאוד) ברורות של מוזיקה מעבר לים. שלומי ברכה בורך בכישרון לכתוב נונסנס בשיא הרצינות, וכל חברי ההרכב מעולם לא לקחו בפחות משיא המרץ את העבודה על האלבומים וההופעות שלהם. גם כשסביבם הצביעו על "השפעות" (או העתקות) בכתיבה זה תמיד נעשה באופן שהבליט את השונות מהמקור באופן חד.

האוסף 'גבירותי ורבותי משינה' זכה להצלחה מסחררת כשהשירים החדשים שהוקלטו עבורו ('בדרך אל הים', 'רני בפריז' ו'ריקוד המכונה') הפכו ללהיטים והביאו לחשיפת שירים ישנים יותר, שהלכו לאיבוד בזמן אמת. האלבום 'העמותה לחקר התמותה' היה שיא בקרירה שלהם, ובעצמו הכיל שבעה שירים ששודרו ללא הפסקה ברדיו. משינה שהופיעו מסביב לשעון במקומות גדולים, התעייפו והחליטו לקחת הפסקה קצרה מפעילות ההרכב, ואחרי שנה של הרפתקאות מוזיקליות שונות הם חזרו לנגן, אבל כעת הספינה שטה לכיוון חדש לחלוטין.

אגמי המאדים

את שנת ההפסקה בילתה הצלע המובילה של ההרכב (ברכה & בנאי) בהפקות. יובל הפיק את 'הקברט של מירנדה', שלומי הפיק את האלבום של נושאי המגבעת (על שניהם כתבנו בסיכום שנת 91' במוזיקה הישראלית); ושניהם נחשפו להמון מוזיקה שונה סגנונית מהניו וויב והסקא שהם שילבו לאורך כל הדרך ביצירה שלהם. הם הושפעו בעיקר מהרוק האלטרנטיבי של הרכבים כמו פיקסיז וסוניק יות' – כאלו שהשפיעו באותה תקופה גם על אמני הגראנג' שעמדו לפני התפוצצות בסיאטל. לחדר החזרות הלהקה הגיעה נחושה לעשות משהו חדש לחלוטין: רועש, בלתי מתחנף וחד הרבה יותר מכל דבר שעשו לפני כן. את הקלידים ככלי הליווי העיקרי הם החליפו בדיסטורשנים מקיר לקיר. ההפקה העגולה המוכרת הומרה בסאונד יבש בואכה מדבר יהודה בשלהי הסתיו, והביקורת בטקסט שתמיד התחבאה מאחורי הנונסנס נשלחה לחזית.

זה לא שהם ויתרו על ההומור שלהם. האלבום נפתח ב'סוף הזמנים', קטע כינורות עקמומי שמסתיים בדקלום סתום וקצרצר של טקסט מהזן ה'ברכהי' – כלומר כזה שנע באופן אי-גיוני בין באזוורדס פיזיקליים ואינפורמטיים, ומיד לאחריו הלהקה עוברת לביצוע אינסטרומנטלי חשמלי ומחורע של שיר סוכות הידוע 'שלומית בונה סוכה'. כן, זה נשמע מוזר כשקוראים את זה, ואפילו יותר כשמאזינים לזה בפעם הראשונה – אבל יש כאן הצהרת כוונות מלאה. כן, אנחנו עושים משהו רועש ושונה לגמרי, אבל שלא תחשבו לרגע אחד שאנחנו לא משינה, ואנחנו הולכים לעשות את הדבר הזה באופן הטוב ביותר שאפשר.

הארי קריש דם

אחד הדברים הבולטים באלבום הוא הגדילה של יובל בנאי בתור כותב שירים. עד האלבום הזה שלומי ברכה היה אחראי ל-90% משירי ההרכב, כאשר יובל בנאי הבליח מדי פעם עם שיר משלו או בתור כותב מילים במשותף עם שלומי ברכה. במפלצות התהילה היחס בינם ככותבים הוא קרוב יותר ל-40/60. יובל התחיל להביא לשולחן טקסטים אישיים ולחנים ישירים, בניגוד לשלומי ברכה שעד אז (וגם עכשיו) כתב בעיקר שירים עם נרטיב סיפורי ואהב לשלב בלחנים ליינים עקמומיים של גיטרות. הנונסנס כמובן עדין קיים ואפשר למצוא אותו במקומות שבהם ברכה אחז במושכות – 'זה לא יכול להיות ישן' למשל, נחשב עד היום בתור המענה לאתניקס לאחר שזאב נחמה כינה אותם Made In Taiwan. 'הכול התחיל בנאצר' נכתב ומושר כשדרן כדורגל שמנסה לתאר משחק תזזיתי במיוחד, אבל נוגע כמובן באמיתות פוליטיות קיומיות מקומיות, לא בשונה מ'למה לי פוליטיקה' מהאלבום הקודם. אבל הנונסנס ההזוי ביותר באלבום לא נכתב בכלל, ואני מדבר כמובן על השיר 'הארי קריש דם'.

אהוד בנאי הגיע לאולפן על מנת לנגן מפוחית בשיר 'לילה בעיר'. אני מניח שכולם מכירים את המעורבות של אהוד במשינה – הוא היה מעורב באחר מהלהיטים הגדולים הראשונים שלהם, רכבת לילה לקהיר. הסיפור הרשמי מדבר על כך שלשלומי היו את שתי השורות הראשונות של הטקסט, אבל לא היה לו מושג איך להמשיך משם; יובל ביקש מבן דודו לעזור להם עם השלמת הטקסט, ואת הסוף כולנו גילה גילה קוּג'ה בוּדי ("גילה גילה, לאן הלכת?" לאלו מכם שתוהים לתרגום המדויק מפרסית). בכל אופן, אהוד הגיע לאולפן לנגן מפוחית ולהקשיב לדברים שההרכב עשה, ונתקל בדף עם טקסט ששכב על השולחן. "זה טקסט… נורא מעניין", אמר להם.
אלא שהדף לא הכיל שיר כלשהו, הוא היה אוסף של שמות – חלקם לחלוטין מחוץ לקונצנזוס של ההרכב – שהם שקלו לאלבום. אבל היות ואהוד חשב שיש בו קסם מסוים, אז שלומי שלף את האקוסטית, הלחין אותו במקום, ובצורה הגולמית הזאת הוא הוקלט לאלבום.

סוף הזמנים

בעיניי האלבום הזה הוא מגילת עצמאות. משינה מיצבה את עצמה בתור הצלחה כל כך גדולה, שחבריה יכלו להרשות לעצמם לרדוף אחרי מה שהם רוצים לעשות, בלי תכתיבי חברת תקליטים (הם פתחו באותה שנה חברה עצמאית משלהם, 'זברה'). והם בחרו לעשות משהו חדש, שונה ולחלוטין לא בקו הקומוניקטיבי המוכר שלהם. הם עשו צעד אומנותי מזהיר, שבראיה עסקית נכשל באופן מיידי. כמו מרבית הדברים הרועשים בישראל, הרדיו לא אהב את מה שהוא שמע, וההופעות גם הן כשלו מהר מאוד. האלבום הגיע למכירות של 15,000 עותקים בלבד – במספרים של אז זה נחשב לכישלון להרכב בסדר הגודל הזה (שני האלבומים שלפניו מכרו בערך פי 5 או 6). האלבום הגיע ל'זהב' (מכירה של 20,000 עותקים) רק עשור לאחר מכן. האלבומים שאחריו חזרו לסאונד מעודן יותר, והצליחו מהר יותר – 'שיא הרגש' הגיע לזהב בתוך שבועיים, לדוגמא. ובכל זאת בראיה לאחור, האלבום הוא הצלחה אומנותית מדהימה ומבחינת מעריצי הלהקה הוא גולת הכותרת של הפעילות שלהם. שירי האלבום הם להיטי הופעות ('את באה לבקר', 'בנות הים', 'הכל התחיל בנאצר' ו'אין מקום אחר' בעיקר), והלהקה מתייחסת אל ההקלטות שלו בתור היצירה המהנה ביותר שלהם. מדי פעם הם חוזרים לבצע אותו מתחילתו ועד סופו בהופעות (כפי שבחרו לעשות למשל כחימום להופעתו של כריס קורנל במרכז הירידים ב-2009) וזה תמיד אירוע מיוחד. ללא ספק בגל אלבומי הרוק המעולים של תחילת שנות ה-90', האלבום הזה מצליח לשמור על מעמד זקן השבט שצריך לבדוק בפרמטרים שלו את ההצלחות של הצעירים שהבליחו סביבו.

להאזנה לאלבום

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0